פוסט-ציונות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פּוֹסְט-ציונות היא גישה שהתפתחה בישראל בשנות ה-90 של המאה ה-20, שעיקרה - ערעור על האידאולוגיה הציונית כאידאולוגיה תקפה כיום. גישה זו מהווה חלק מהתופעה הכלל-עולמית של פוסט לאומיות, שהיא בתורה חלק מתהליך הגלובליזציה והגישה הפוסטמודרניות.

שמה של הגישה הוא צירוף של הקידומת פּוֹסְט (בָּתָר־) והמילה ציונות. פוסט היא קידומת מקובלת בשמן של תנועות שמערערות על עקרונות של תנועות שקדמו להן.

מאפייני תפיסות פוסט-ציוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוסט-ציונות היא כנוי למגוון של תפיסות ועמדות שונות שמאחוריהן עומדת ביקורת גלויה או מרומזת על אחת או יותר מן הדעות הרווחות בקבוצות ציוניות שונות. פוסט-ציונים מעלים שאלות שונות בקשר לציונות ולמדינת ישראל, ביניהן:

  • האמנם מדינת ישראל היא אכן מקלט בטוח לעם היהודי? האם אין מקומות בעולם שבהם מצבם של היהודים טוב יותר בראיה היסטורית כמו למשל בצפון-אמריקה?
  • האם ניתן באמת לשלב בין רעיון המדינה היהודית לבין הדמוקרטיה? האם ישראל לא צריכה להפוך למדינת כל אזרחיה?
  • האם סיפור הסכסוך הישראלי-ערבי הוא כולו שחור-לבן? האם ישראל עשתה תמיד את מרב המאמצים כדי להשיג שלום? האם כל האשמה על התמשכות הסכסוך נופלת רק לפתחו של הצד הערבי?
  • האם יש צורך בציונות לאחר שהוקמה מדינת ישראל והיא מהווה מקלט ליהודים?

כל השאלות הנ"ל הועלו ואף מועלות גם על ידי ציונים, אולם, הפוסט-ציונים מדגישים במיוחד נקודות אלה בערעורם על הנחות היסוד הציוניות.

פוסט-ציונות במסגרת התפתחות סוציולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמורות שחלו בחברה בישראל בשנות ה-80 וה-90 של המאה העשרים הביאו לשינויים ניכרים בגישות ובערכים המאפיינים ציבורים נרחבים בחברה זו. שינויים אלו מתקיימים הן בתחום הכלכלי - ליברליזציה של המשק הישראלי ופתיחתו לשוק העולמי, והן בשבירת ההגמוניה התרבותית של תנועת העבודה הסוציאליסטית, שהייתה קיימת עד תקופה זו. נקודת המפנה הבולטת הייתה עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977, אשר כשלעצמה נתנה ביטוי להתחזקות העמדות הציוניות היותר קיצוניות. בתקופה זו חלו מספר שינויים במקביל, לרבות ריאקציה להתחזקות המרכיב הציוני בשלטון, אולם לא ניתן להסיק מכך שכולם נובעים מגורם אחד, ולא ניתן לייחס את כולם לתופעה הקרויה "פוסט-ציונות".

לשינויים בחברה הישראלית, אליהם נלווית תופעת הפוסט-ציונות, מאפיינים במספר תחומים:

  • מאפיינים כלכליים: כשם שאין מאפיינים כלכליים לציונות, שכוללת את כל קשת האידאולוגיות הכלכליות, החל במרקסיזם וקומוניזם, סינדיקליזם ועד לקפיטליזם, כך אין מאפיינים כאלה לפוסט-ציונות, שגם היא כוללת מרכיבים שמאליים קיצוניים בצד מרכיבים הדוגלים באידאולוגיה קפיטליסטית. הגישה הקפיטליסטית של שוק חופשי וטיפוח האינדיבידואליזם הייתה מקובלת על חלקים גדולים בתנועה הציונית בארץ ובחוץ לארץ ולא ניתן לומר שהיא מאפיינת את תופעת הפוסט-ציונות. אף בהסתדרות, מעוז הסוציאליזם של העבר, הייתה קיימת, עוד בתקופת היישוב, מפלגת פועלים ליברלית, לא-סוציאליסטית (העובד הציוני). עם זאת, קיים מצד חוגים פוסט-ציוניים מסוימים בעלי עמדות ויעדים קפיטליסטיים, ערעור על העמדה הסוציאליסטית שאפיינה את השיח של תנועת העבודה שתפסה מקום מרכזי בתנועה הציונית. ניתן לראות בשלילת המוסדיות הקולקטיבית ותשתיתה ההיסטורית, כפי שמשתקפת בכתביהם של חלק ניכר מהסוציולוגים וההיסטוריונים המכונים "חדשים", את ביטויו הקיצוני ביותר של רעיון זה. עמדת חוגים כאלה מתבטאת הן באינדיבידואליזם הרואה בהצלחה חומרית אישית את היעד הכלכלי של האדם, והן בגלובליזציה כלכלית, התומכת בהיפתחות המערכת הכלכלית למערכת הכלכלית העולמית, בניגוד לשמירה על כלכלה לאומית סגורה ומתוכננת.

אין בהכרח חפיפה בין שלושת התחומים שלעיל ורק מיעוט מהקבוצות העוברות את התהליכים הללו הן פוסט-ציוניות. גישת בנימין נתניהו, לדוגמה, תואמת מאפיינים אלה בהיבט הכלכלי, למרות שגישתו היא ציונית מובהקת.

פוסט-ציונות כתנועה אינטלקטואלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לתופעה הסוציולוגית, קיימים פוסט-ציונים מוצהרים - אינטלקטואלים, ובעיקר אנשי אקדמיה, המכנים את עצמם, או המכונים בידי אחרים, פוסט-ציונים. המחזיקים בעמדה זו מערערים על הסיפר (הנרטיב) הציוני, תוך עימותו עם נרטיבים אחרים, בעיקר זה הפלסטיני. על ידי כך, הם מבקשים להצביע על ניגודים וסתירות הקיימים בנרטיב זה לטענתם, כמו חוסר האפשרות של הצירוף מדינה יהודית ודמוקרטית, הניגוד בין המיתוס של טוהר הנשק לבין פעולותיו של צה"ל בפועל ועוד.

לפי עדי אופיר, בספרו "עבודת ההווה", פוסט-ציונים הם אלו אשר לפיהם העידן הציוני בא אל קיצו והפרויקט הציוני אינו יכול עוד להמשיך:

"הם שוללים את הציונות כאידאולוגיה תקפה ועומדים על אי התאמתה לעידן הנוכחי, הן בהיסטוריה של היהודים והן בהיסטוריה של הישראלים, בלי לקבל בהכרח את העמדה האנטי-ציונית הוותיקה. הבעיות החברתיות, הפוליטיות והתרבותיות הניצבות בפני ישראלים ויהודים מן התפוצות אינן ניתנות לביטוי הולם במסגרת השיח הציוני ואי אפשר להתמודד אתן, בוודאי לא לפתור אותן לפי העקרונות המנחים את סדר היום הציוני" (אופיר, 2001: 257 - 258).

על אף שקיימים אינטלקטואלים המכנים עצמם 'פוסט-ציונים', רבים אינם מוכנים לאמץ כינוי זה. למעשה, כינוי זה משמש פעמים רבות ככינוי גנאי, כתואר לאדם שדעותיו הקיצוניות הוציאו אותו אל מחוץ למחנה הציוני. לכן, לא רבים האינטלקטואלים המוכנים להתהדר בו.

בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 החלו להופיע באקדמיה הישראלית פרסומים המכנים את עצמם פוסט-ציונים, וזאת בעקבות דיון שהתקיים זה זמן מה בסוגיית אירועי מלחמת העצמאות, תחת הכותרת של "ההיסטוריונים החדשים". שני האירועים הבולטים בתהליך זה הוא תחילת הופעתו, בשנת 1991, של כתב העת תאוריה וביקורת, והופעת הספר החברה הישראלית - היבטים ביקורתיים, שני אתרים שסיפקו במה לקולות פוסט-ציוניים. האווירה הציבורית בעקבות הסכם אוסלו, שהניחה שהסכסוך הישראלי ערבי עומד בפני סיום, תרמה אף היא להתפתחות מגמה זו. מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה השתנתה אווירה זו. ויש רבים הסבורים כי המגמה הפוסט-ציונית נמצאת בנסיגה[1].

מנגד, ההיסטוריונים הפוסט-ציוניים הואשמו באימוץ הנרטיב הפלסטיני ללא פקפוק ואף בזיוף עדויות היסטוריות שמטרתו לתמוך בנרטיב של הפלסטינים ולבצע דמוניזציה ודה-לגיטימציה של ישראל והציונות.

הטלת חרמות על ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילים פוסט-ציוניים היו מעורבים בניסיונות רבים לארגן חרמות על ישראל ובייחוד להטיל חרם אקדמי על המוסדות האקדמיים של ישראל.

ב-2005 התפרסם מאמר שכתב אילן פפה, אנטי-ציוני פעיל, לעיתון הבריטי "הגארדיאן" ובו טען שאוניברסיטת חיפה רודפת אותו בגלל דעותיו הפוליטיות, היה בין הגורמים להחלטה של איגוד המרצים הבריטיים (AUT) להטיל חרם אקדמי על אוניברסיטת חיפה באפריל 2005. החרם בוטל כחודש לאחר מכן, תוך גינויים קשים מבית ומחוץ על AUT והאשמת אלה שקראו לחרם באנטישמיות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ilan Gur Zeev, Beyond the Modern-Postmodern Struggle in Education: Toward Counter-Education and Enduring Improvisation, Rotterdam: Sense Publishers, 2007, 352 pp.[2]
  • Yoram Hazony, The Jewish State: The Struggle for Israel's Soul, Basic Books, New York, 2000, 432 pp.[3][4][5]
מאמרים
  • אורי רם, בין הנשק והמשק: ישראל בעידן העולמקומי, בתוך: סוציולוגיה ישראלית, ב(1), 1999, עמ' 145-99

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ http://www.ee.bgu.ac.il/~censor/katz-directory/01-09-21haaretz-livneh-post-zionism-hebrew.doc
  2. ^ ביקורת: יותם חותם, כפירה ב"בית" מכל סוג שהוא, באתר הארץ, 15 באפריל 2008
  3. ^ ביקורת: ישראל ברטל, ‏מה נותר מן הבצל? – חיבור ה'פוסט-מודרני' נגד ה'פוסט-ציונות', קתדרה 99, מרץ 2001, עמ' 150-143
  4. ^ Review: Meyrav Wurmser, The Zionist Counterattack, Middle East Quarterly (MEQ), Vol. VII, No. 2, June 2000, pp. 75-73
  5. ^ Review: Allan Arkush, The Jewish State and Its Internal Enemies: Yoram Hazony versus Martin Buber and His "Ideological Children", Jewish Social Studies, New Series, Vol. 7, No. 2, Winter 2001, pp. 169-190