פועל (בלשנות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בדקדוק, הפּ‏וֹ‏עַ‏ל (verb) הוא חלק הדיבר המביע בדרך כלל פעולות או התרחשויות. הפועל נחשב לרכיב המרכזי ביותר במשפט, המשמש כ"דבק" של המשפט, המחבר את כל הגורמים האחרים ומגדיר את היחסים ביניהם.

ברוב השפות הפועל מקיים נטיות שונות, למשל נטיית זמנים (כגון עבר, הווה ועתיד) ונטיית גופים (כגון אני, אתה, הוא). בשפות שמיות הנטייה באה לידי ביטוי בעזרת מורפולוגיה, קרי על ידי מוספיות שונות המצטרפות לאותיות השורש ומביעות את הזמנים והגופים השונים (כך, בעברית הסיומת -תי מציינת פועל בגוף ראשון ובזמן עבר). במערכת הפועל קיימת גם צורת מקור, המהווה צורת יסוד נטולת זמן וגוף. במערכת הבניינים בעברית, יש לכל בניין צורת מקור ייחודית לו, הנושאת את סימני הניקוד האופייניים לבניין (למשל - צורת מקור של בניין פיעל תכלול דגש חזק).

התאוריות התחביריות המובילות בתחום הבלשנות (ובראשן התאוריה של חומסקי) רואות בפועל את הציר המרכזי שסביבו נבנה המשפט כולו. לפי תאוריה זו, הפועל, הקרוי גם פרדיקט, הוא שקובע אילו צירופים שמניים (הקרויים גם ארגומנטים) יכולים או חייבים להימצא במשפט. במושגים של התאוריה, הפועל הוא ש"מעניק" תפקידים תימטיים (תפקידי תיטא) לצירופים השמניים השונים במשפט. לכל פועל יש תפקידים תימטיים שונים. למשל, לפועל "פיהק" יש רק תפקיד תימטי אחד, הקרוי Agent, ולכן המשפט הבא אינו דקדוקי:

  • "דן פיהק שולחן" - הסבר: הפועל "פיהק" מעניק את התפקיד התימטי הבודד שלו לנושא המשפט "דן" ולכן הצירוף השמני "שולחן" נותר ללא תפקיד, ובכך הופך מיותר.

לעומת זאת, המשפט הבא אינו דקדוקי משום שיש תפקיד תימטי הכרחי שנותר ללא צירוף שמני ש"יקבל" אותו מהפועל:

  • "דן לבש" - הסבר: התכונות של הפועל "לבש" מחייבות מימוש של תפקיד תימטי נוסף הקרוי Theme, המוענק בדרך כלל למושא.

בתורת התחביר העברי נקרא הפועל גם נשוא, וכשלומדים ניתוח משפטים בלשון, מתמקדים בראש ובראשונה בזיהוי הנשוא (הוא הפועל) ולאחר מכן בזיהוי מרכיבי המשפט האחרים על ידי שאלת שאלות על הנשוא - עדות נוספת למרכזיותו. למשל, במשפט: "דני אכל את התפוח", יש לזהות קודם כל את הנשוא, הפועל - "אכל", ולאחר מכן לשאול "מי אכל?" - שאלה שהתשובה עליה מגלה את נושא המשפט - "דני"; ו"את מה?" אכל - שאלה שהתשובה עליה חושפת את המושא.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גדעון גולדנברג, "על תורת הפועַל והפועַל העברי", ב:מחקרים בלשון א' (1985), עמ' 295-348 [תרגום לאנגלית: "On Verbal Structure and the Hebrew Verb", בתוך: Studies in Semitic Linguistics, הוצאת מאגנס (1998), עמ' 148-196].
  • אסתר בורוכובסקי-בר אבא, הפועל - תחביר, משמעות ושימוש, באר שבע תשס"א.