פורטל:הלכה/ערך נבחר/אוסף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

1

בדיקת נקיונו של האתרוג מכתמים

צמצום הוא מושג תלמודי-הלכתי המתייחס לדיוק האנושי ולמגבלותיו. בתלמוד ובהלכה נעשה שימוש ביחידות מידה למידות ולזמנים, ונדרשת לעתים התייחסות למקרים שבהם שני דברים שווים במידתם, או שני דברים המתרחשים בו-זמנית. בעניין זה, חולקים התנאים האם אפשר לצמצם, או אי אפשר לצמצם. המלה "צמצום" בלשון חז"ל פירושה דיוק, ולפיכך "אפשר לצמצם" בהקשר זה משמעותו שלצורך ההכרעה ההלכתית מתקבל הדיוק האנושי כדיוק מוחלט, והדיוק שאליו הגיע האדם בחושיו ובכלים הרגילים העומדים לרשותו מספיק מבחינה הלכתית כדי להגדיר דיוק או שוויון, אף שאילו תתבצע מדידה אבסולוטית באמות-מידה מוחלטות יימצא, מן הסתם, שהדבר אינו מדויק. זו שיטתו של רבי יוסי הגלילי. דעת החכמים החולקים על רבי יוסי הגלילי היא ש"אי אפשר לצמצם", כלומר, יכולת הדיוק האנושית אינה מספיקה כדי להגדיר הלכתית דיוק או שוויון, ולכן מקרה כזה נידון כספֵק, לפי כללי הספקות בהלכה.

לערך המלא

2

עמודי עירוב

ארבע רשויות השבת הן ארבעה תחומים (ארבעה מרחבים בהלכה היהודית): רשות הרבים, רשות היחיד, כרמלית ומקום פטור - בעלי אפיונים ופונקציונליות שונה שהוגדרו בהלכה היהודית לצורך איסור מלאכת הוצאת חפצים מתחום לתחום וטלטולם בשבת.

התורה אסרה עשיית מלאכה בשבת, וחז"ל פירטו ומנו ל"ט אבות מלאכה האסורים בשבת. אחד מאבות מלאכה אלה הוא הוצאה מרשות לרשות, למשל העברה מרשות היחיד לרשות הרבים. לדיון באב מלאכה זה הוקדשה מסכת שלמה - מסכת עירובין במשנה ובתלמוד. רוב הדיון במלאכות שבת ובכללן מלאכת הוצאה נכלל במסכת שבת. גם מסכת עירובין במשנה ובגמרא והלכות עירובין אצל הרמב"ם עוסקות בנושאים המשיקים לכך. ההלכה עוסקת ב"ארבע רשויות לשבת". תחומים של רשויות קיימים גם בדיני נזיקין ובדיני טומאה וטהרה, אבל במובן שונה במקצת.

לערך המלא

3

דרישה וחקירה הן כליו של הדיין במשפט העברי לחקירת עדים - בכל תחום. אלה לא רק כלים העומדים לרשותו, אלא מדובר בציווי מחייב (מדאורייתא) לחקור כל עדים שבאים בפני בית הדין, ובלעדי זה העדות לא תתקבל (למעט עדים בתחום המשפט האזרחי, שם ביטלו חז"ל את הצורך בדרישה וחקירה לצורכי התנעת השוק). קיימות 7 שאלות-ליבה ספציפיות אותן יש לשאול את העד הנחקר, שאלות שנסובות אודות זמן ביצוע העבירה ומיקומה, ושאלות אלו מוגדרות כ"חקירות". כה חשוב לשאול שאלות אלו, עד שהלכה - למעשה יש לשאול אותן אפילו במקרה בו התשובות להן ידועות.
בנוסף לשבע השאלות הללו קיימות קטגוריות נוספות של שאלות, הנקראות "דרישות" ו"בדיקות". לגבי קטגוריות אלו לא מופיע פסוק המחייב את ביצוען, ולכאורה הן בגדר "רשות" ולא חובה, ואכן כך סבורים חלק מהראשונים. אך לדעתו של הרמב"ם גם אותן שאלות נוספות שמעבר לשבע הללו, שאלות בסיסיות וכאלה שנוגעות למהותה של העדות, גם הן מחויבות להישאל ובלעדיהן העדות אינה מתקבלת. שאלות אלו, לדעת הרמב"ם, מוגדרות כ"דרישות".
בהשוואה לחקירה בבית משפט ישראלי, ההבדל הבולט ביותר הוא בנוגע לזהות החוקר; במשפט הישראלי החוקר הוא עורך הדין ובמשפט העברי הדיינים הם החוקרים. בנוסף נראה כי במשפט הישראלי אין ירידה לפרטים בנוגע לתוכן השאלות, ונשאר מרווח רב יותר לשיקול דעת מצדו של השופט.

לערך המלא

4

דף של ספר תורני, בתחתיתו הכיתוב "נדפס על נייר שאין בו חילול שבת ח"ו" (מודגש)

מעשה שבת הוא כינוי בהלכה למאכל או מוצר אחר, שנוצר בשבת תוך כדי חילול שבת. חז"ל אסרו ליהנות ממוצר כזה, על מנת למנוע רצון לייצר מוצרים בשבת. ישנם מספר תנאים הלכתיים כדי שהאיסור יהיה תקף, ובהיעדר חלקם או כולם יתאפשר ליהנות מתוצאת המעשה, לעתים באופן מלא, ולעתים באופן חלקי. סוגיה זו היא רבת משמעות ליהודים דתיים במדינת ישראל, עקב העובדה שרבים מהשירותים המסופקים לאזרחים, כגון חשמל ומים, נעשים לכאורה תוך כדי חילול שבת. אף כי ברוב מוצרי הצריכה אין חשש למעשה שבת, ישנם מספר מוצרים שברור שמיוצרים בשבת כבחול, כגון חלב, נייר ועוד. הפוסקים נדרשו להתייחס להיתר או איסור השימוש בהם.

לערך המלא

5

תקנות הקהילה הוא מושג כללי בהלכה, המתאר מאות רבות של תקנות שתוקנו במסגרת פנים-קהילתית, על ידי גורמים פנימיים כמו רב הקהילה - "המרא דאתרא", או ההנהגה האזרחית שלה - ה"פרנסים". תקנות מסוג זה היו מקובלות ברובן המוחלט של הקהילות בכל העולם, ונועדו להסדרת היחסים בין חברי הקהילה, ולהטלת מרות על עבריינים שההלכה הפורמלית נמנעה מלהטיל עליהם סנקציות.

יחודן של תקנות אלה נובע מכך שבפזורה היהודית החלה כל קהילה לנהל את ענייניה בעצמה, בעקבות ההיסטוריה העגומה של עולם ההלכה היהודי. במהלך המאה ה-10 ותחילת המאה ה-11, חרבו מרכזי התורה שבבבל - ישיבת סורא ופומבדיתא, ונפטר רב האי גאון - הבולט שבגאוני בבל. משמעותו של חורבן זה כלפי עולם פסיקת ההלכה הייתה עצומה; הפסיקה חדלה מלהתקיים תחת היררכיה לאומית, ומנהיגיה של כל קהילה לא היו נתונים תחת סמכות הלכתית פורמלית עליונה אלא היו אדונים לעצמם, דבר שהביא מחד לצורך בסמכות תקיפה שלהם בתוך קהילתם, ומאידך לעצמאות בתיקון התקנות.

בספרות ההלכתית נערכו דיונים רבים אודות תוקפן של תקנות אלה, והראשון והבולט שבין המתקנים היה רבנו גרשום מאור הגולה, שגם עמד בראשות אסיפות של כמה קהילות למטרות תיקון תקנות.

לערך המלא

6

רחוב היהודים בוורמייזא

תקנות שו"ם הן תקנות קהילתיות מקיפות, בענייני ממונות ובעניינים נוספים, אשר תוקנו בימי הביניים על ידי רבנים ופרנסים מקהילות שו"ם, הקהילות האשכנזיות הגדולות שעל גדות נהר ריין: שפיירא, ורמייזא ומגנצא. חלק מהתקנות התקבלו כמחייבות בקרב יהדות אשכנז לדורותיה; מקצתן אף הובאו בשולחן ערוך ובכתבי פוסקים נוספים, והן נחשבות עד היום לחלק בלתי נפרד מהפסיקה היהודית המחייבת.

הסיבות שבגינן תיקנו חכמי שו"ם את התקנות הן שונות ומגוונות. ביסודן עמד המצב המדיני והחברתי ששרר בתקופות ההן בצפון אירופה. חלקן תוקנו כתגובה ליחסים בלתי תקינים בין הקהילות לבין שלטונות הערים שבהן דרו, וחלקן תוקנו כמענה לבעיות פנים קהילתיות. כדי להגשים את מטרותיהן של התקנות, השתדלו הרבנים והפרנסים להשיג להן קונצנזוס נרחב ככל האפשר, ועל מפיריהן הוטלו סנקציות קהילתיות שונות.

מכיוון שרוב התקנות תוקנו כמענה לבעיות נקודתיות מקומיות, בחלוף הזמן והצורך הלכו התקנות ונשתכחו. לרובן של התקנות לא נמצאו הדים בתקופות מאוחרות יותר, וכל הידוע עליהן הוא מספרי השו"ת הסמוכים לתקופתן. עם זאת, מספר תקנות תוקנו כמענה לבעיות כלליות שכיחות. אלו נידונו באריכות בספרות השו"ת לדורותיה, למן תקופת הראשונים דרך תקופת האחרונים ועד ימינו. עם אלו נמנות "תקנת הנדוניה" ו"תקנת החליצה".

לערך המלא

7

מי שהיה נשוי (ל)שלוש נשים הוא משפט הפתיחה של משנה במסכת כתובות (י, ד), העוסקת בחלוקת רכוש בין מספר נושים, כאשר אף אחד מהנושים אינו יכול להוכיח שזיקתו לרכוש קדמה בזמן לזיקתם של הנושים האחרים. המשנה דנה בדוגמה של חלוקת עזבונו של אדם בין שלוש אלמנותיו, אולם מציינת שאותו הכלל תקף גם למקרים כגון פירוק שותפות. במשנה מוצג אופן החלוקה בשלושה מקרים שבהם העיזבון אינו גדול דיו כדי לכסות את הסכום שהובטח בכתובה לכל אחת מהנשים. פרשני המשנה התקשו למצוא את הכלל המנחה שעל פיו נקבעו מקרים אלו, והמשנה נותרה ללא פירוש משביע רצון. בשנת 1985 הציעו ישראל אומן ומיכאל משלר פתרון אפשרי לבעיה, שמבוסס על הכללת שיטת החלוקה שמתוארת במשנה שניים אוחזין, הפותחת את מסכת בבא מציעא. הפתרון הוא חדשני בכך שהוא התגלה באמצעות הפעלת כלים מתורת המשחקים המודרנית (תחום התמחותו של אומן) על טקסט מן המשנה.

לערך המלא

8

קידוש השם - נכונותו של יהודי להקריב את חייו כדי לשמור על אמונתו. מושג "קידוש השם" ביהדות מקביל למרטיריות בנצרות. בגלגולי ההיסטוריה היהודית קיבל קידוש השם משמעויות חדשות, ובדורות האחרונים הוחשבו לקדושים גם יהודים שלא נרצחו בשל אמונתם אלא בשל שייכותם הגזעית לעם היהודי, בעיקר בשואה, או במאבק על קיומה ושלומה של מדינת ישראל.

הנכונות למות על קידוש השם מוזכרת בספר דניאל, פרק ג', פסוק ט"ז, שם מודיעים חנניה, מישאל ועזריה לנבוכדנאצר שהם מוכנים למסור את נפשם כדי שלא להפר את מצוות התורה. משראה המלך הבבלי שהם ממאנים לעבור על איסור עבודה זרה, השליך אותם לכבשן הלוהט ורק נס משמים הצילם.

לערך המלא

9

פורטל:הלכה/ערך נבחר/9

10

הרב קוק

הרב אברהם יצחק הכהן קוק (7 בספטמבר 1865 - 1 בספטמבר 1935; ט"ז באלול ה'תרכ"ה - ג' באלול ה'תרצ"ה), מכונה גם הראי"ה קוק, או הרא"ה. רב, פוסק, מקובל והוגה דעות. עלה לארץ ישראל בזמן העלייה השנייה ופיתח משנה פילוסופית-קבלית אוהדת ביחס לציונות וליישוב החדש. נתמנה לרב יפו והמושבות ואחר כך לרב העיר ירושלים. הקים את הרבנות הראשית לישראל וכיהן כרב הראשי האשכנזי הראשון, וכן ייסד את ישיבת מרכז הרב. הגותו, שעלתה על הכתב בספרים שחיבר ושנערכו מכתביו בתחומי הלכה, אגדה, פילוסופיה, פרשנות, מוסר, קבלה ועוד, היא מרכיב משמעותי בהשקפת העולם של זרמים שונים בציונות הדתית.

לערך המלא

11

פירוש ר' יוסף בכור שור לתורה, מהדורת מוסד הרב קוק.

רבי יוסף בכור שור (נקרא גם ריב"ש, ר"י מאורליאנס, או ר"י פורת), מבעלי התוספות, פרשן מקרא מקורי ופשטן, פרשן התלמוד ופייטן צרפתי בן המאה ה-12. פירושיו נודעו לתהילה בימי הביניים, בעיקר באזור צרפת-אשכנז, וזכו לציטוטים רבים, גם בספרות הפוסקים. עם זאת, מחוץ למקום מושבו לא נודע, ובמאות השנים האחרונות נשכח מעט בקרב לומדי המקרא, וכיום הוא מפרשני המקרא הנודעים פחות בקרב הלומדים הרגילים. בשנים האחרונות נודעה לו עדנה, בפרט בקרב אנשי אקדמיה, החשופים יותר לפירושו.

לערך המלא

12

אין הולכין בממון אחר הרוב הוא עיקרון במשפט העברי, לפיו בהכרעה לגבי עובדות הנוגעות לענייני ממונות אין משמעות לרוב ולמיעוט. הכלל קובע כי לא ניתן לסמוך על קיומו של רוב כדי להכריע בדין ו"להוציא" ממון מחזקתו של אדם.

התלמוד מציג את העקרון כשנוי במחלוקת בין האמוראים רב ושמואל, כאשר לדעתו של רב הולכים בממון אחר הרוב, אך ההלכה-למעשה נפסקה כדעת שמואל שאין הולכים בממון אחר הרוב.

כלל זה עורר פרשנים רבים לדון בתמיהה מה הסיבה שדווקא בדיני ממונות לא הולכים אחר הרוב למרות שהם אינם החמורים ביותר. כך לדוגמה בעלי התוספות מקשים על דברי התלמוד שאין הולכים בממון אחר הרוב, מהעובדה שבדיני נפשות החמורים פי כמה כן הולכין אחר הרוב. בקרב הפרשנים והפוסקים קיימות גישות שונות באשר להגדרת הכלל, כשחלקם מסייגים אותו מהותית וקובעים כי מדובר רק במקרים מיוחדים בהם הרוב חלש יותר מהרוב הרגיל. בכל מקרה, הנימוק הבסיסי שביסוד הכלל הוא שבדיני ממונות קיימת מוחזקות משפטית של הנתבע בממון או ברכוש, ולכן הכלל הרגיל לפיו יש ללכת אחר הרוב, אינו גובר על הכלל של המוציא מחברו עליו הראיה העומד מולו.

לערך המלא

13

האנדרטה של המהר"ל שיצר לדיסלאוס שלווין בבית עיריית פראג משנת 1917.

מהר"ל מפראג (נולד בסביבות 1520 - 1609‏‏) רב, פוסק הלכה, מקובל והוגה דעות דתי יהודי, מגדולי ישראל הבולטים של תחילת תקופת האחרונים, שיצר גשר בין הגות ימי הביניים להגות הרנסאנס, נולד כשני עשורים בלבד לאחר גירוש ספרד והגעת קולומבוס לאמריקה, בתקופה שבה פרחה הקבלה בארץ ישראל. שימש כאב בית הדין וראש ישיבה בערים פוזנן שבפולין, וניקלשבורג ופראג שבצ'כיה.

מעבר לבקיאותו הרבה של מהר"ל בתלמוד, בספרות האגדה, ובקבלה, היה גם בקי בפילוסופיה (בפרט האריסטוטלית), וכן באסטרונומיה ובשאר המדעים של תקופתו. ‏‏כמו כן, היה מנהיג רוחני-פוליטי ובעל מהלכים אצל רודולף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. תורתו השפיעה רבות הן על תנועת החסידות והן על תנועת ההתנגדות, שקמו למעלה ממאה שנים לאחר מותו, ואישיותו המרתקת ורבת האנפין שימשה כר פורה לאגדות כגון זו על הגולם שכביכול יצר.

לערך המלא

14

פרשת הגט מקליווא הייתה מחלוקת הלכתית בדבר כשרותו של גט, שהסעירה את העולם הרבני באירופה בשנים 17661767.

המחלוקת עסקה במקרה שבו חתן, ששפיות דעתו הייתה מוטלת בספק, גירש את אשתו. השאלה ההלכתית שעמדה במוקד הדיונים הייתה שאלת מעמדו הנפשי של החתן. מי שמוגדר מבחינה הלכתית כשוטה, כלומר אדם הלוקה בנפשו, איננו יכול לתת גט לאשתו, משום שפעולת הגירושין דורשת גמירות דעת מוחלטת מצידו. השאלה הייתה באיזו מידה הלם מצבו של הבעל את ההגדרה ההלכתית של השוטה.

המחלוקת ההלכתית נבעה משאלת הגדרתו של החתן כשפוי, אולם היא חרגה מגדרי הדיון ההלכתי המצומצם, הציתה סכסוך נרחב בין רבנים ובין קהילות שונות, וחשובי רבני הדור התערבו בה.

לערך המלא

15

רימון - אחד מסימני סדר ליל ראש השנה

סדר ליל ראש השנה הוא מנהג יהודי עתיק, מראשית תקופת התלמוד והגאונים. המנהג כולל אכילת מאכלים סימבוליים ואמירת תפילות במהלך סעודת הלילה של ראש השנה, אשר בשל היותה הסעודה הראשונה של השנה היא מקבלת חשיבות רבה במסורת היהודית. הכינוי הנפוץ למאכלים הסמליים הנאכלים במהלך הסדר הוא "סימנים" ויש המכנים אותם "ברכות", "ברכיות" או "יהי רצון" בשל התפילות הנאמרות עליהם. רבות מתפילות אלו הן בזיקה לשמות המאכלים, כלומר שם המאכל דומה מבחינת הצליל לתוכן הבקשה.


לערך המלא

16

חֲזָקָה היא עיקרון הלכתי, המאפשר הכרעה במצבי ספק. ה"חזקה" מעניקה עדיפות להנחה ראשונית לגבי אדם או חפץ, או למצבם הראשוני. עדיפות זאת נשארת בתוקפה כל עוד לא הוכח אחרת. לדיני החזקות יש שימוש בכל תחומי ההלכה, כמו בהלכות איסור והיתר וכן בדיני ממונות, ואף בדברים שתוקפם הוא מדאורייתא. יש להבחין בהבדל בין ה"חזקה" המשמשת ככלי משפטי והדומה לחזקה במשפט הישראלי, לבין אחד מדרכי הקניינים, הקרוי גם הוא בשם "חזקה", ומשמעו עשיית פעולה מסוימת שנעשית באופן שגרתי רק על ידי הבעלים, ומשמשת כמעשה קניין.

לערך המלא

17

הלוח העברי הוא לוח שנה המבוסס על שילוב של מחזור הירח ומחזור השמש (לוח לוניסולארי). כל שנה בלוח מקבילה פחות או יותר למחזור השמש, ומכילה 12 או 13 חודשים המתחילים כל אחד במולד הירח ונגמרים במולד הירח הבא. המקורות מייחסים את גרסתו הנוכחית של הלוח, שמשמשת את כל הקהילות היהודיות היום, לתקנה של רבי הלל נשיאה בשנת ד'קי"ט 359 לספירת הנוצרים. גרסה זו מבוססת על אלגוריתם אשר מחשב - בממוצע - את מולדי הירח על-פי חישובים אסטרונומיים מתמטיים, בלי צורך להיעזר בתצפיות ישירות.


לערך המלא

18

בהלכה היהודית, טוּמאה היא הגדרה למצב שבו נמצא אדם או חפץ בעקבות התרחשות מסוימת, כגון מגע של האדם במת. כתוצאה מהגדרה זו נאסר על הטמא להתקרב לקודש, כדוגמת בית המקדש. טַהֲרה (נכונה גם הצורה "טָהֳרה" שנהגית "טוֹהוֹרָה" או "טַהוֹרָה") היא העדר הטומאה, על ידי הימנעות מהיטמאות או על ידי היטהרות מהטומאה לאחר שנוצרה, והיא תנאי לגישה אל הקודש. במשמעות רחבה יותר, גם הדברים הגורמים לטומאה, כגון בית קברות, נקראים "טמאים", והיעדר גורמים כאלו נקרא "טהרה".

לערך המלא

19

בהלכה, ספק הוא מצב של אי ודאות. בספרות ההלכה לדורותיה דנו בשאלה כיצד יש להכריע במצבי ספק הנוגעים לפסיקת ההלכה. התחום ההלכתי העוסק בהתוויית כללים והוראות למצבים של ספק מכונה דיני ספקות.

מצב שבו האדם נדרש לעשות משהו כשהוא אינו יודע האם המעשה מותר או אסור על פי ההלכה הוא ספק. אף מצב בו האדם יודע מהי ההלכה אך חסרים לו נתונים משמעותיים על מה שהתרחש במציאות. גם כאשר מגיע לפני בית הדין דיון שבו לאף אחד מהצדדים אין הוכחה חותכת שהדין עמו - זהו ספק. מחלוקת בין פוסקים עלולה ליצור אצל הלומדים סוג של ספק, כיוון שאינם יודעים מי מביניהם צודק. ספק נוסף הוא בעיא דלא איפשטא - שהיא התרחשות שהועלתה בגמרא, והאמוראים לא ידעו מה דינה. ספקות אלו מכונים ספיקא דדינא (מארמית: סְפק של דין).

התייחסות ההלכה למצב של ספק כולל בתוכו שני חלקים: ההוראות כיצד להתנהג במצב של ספק שלא ניתן לברר אותו, בהתאם לחומרת העניין (כמו ספק נפשות להקל - במקרה שנפש אדם תלויה בספק יש להקל ולהותירו בחיים, או בספק מהתורה יש להחמיר אך בספק הלכה שנתקנה על ידי חכמים יש להקל) ולצדדי הספק (ספק ספיקא), וההוראות כיצד לפתור את הספק על ידי כללי חזקה, רוב או עדים ודומיהן.

קיימים גם מקרים קבועים בטבע ומציאות העולם שהינם ספק וגם אליהם מתייחסת ההלכה בפירוט רב, כמו זמן בין השמשות המוגדר בהלכה כספק יום ספק לילה ואף ספק מתי הוא חל, ספקות מיניים כמו טומטום ואנדרוגינוס, או ספקות בסוג בעל חיים כמו כוי.

לערך המלא

20

אחריות נכסים או שעבוד נכסים, הוא מונח הלכתי-משפטי, המתאר שעבוד של נכסים או אחריות של אדם, היוצרים ערבות משפטית בתחומים שונים. דוגמה קלאסית לאחריות נכסים היא בלוויית כסף, בה לעתים ניתן לגבות את החוב מהנכסים שהיו שייכים ללווה בזמן שבוצעה ההלוואה אף אם הם כבר נמכרו לאחר, מכיוון שעוד משעת ההלוואה חל על נכסיו שעבוד כלפי החוב. המונח המקביל לשעבוד במשפט הכללי הוא "שעבוד צף", ששונה באופן מהותי מהמונח ההלכתי בכך שהוא חל רק על נכסי חברות ולא על נכסי יחידים.

סוג מסוים של אחריות נכסים הוא ה"אַפּוֹתֵּיקֵי", במסגרתו השעבוד שחל על נכסי החייב מתייחס לנכס מסוים אחד, שממנו נגבה החוב. המונח המקביל לשעבוד מסוג זה במשפט הכללי הוא שעבוד מסוג "בטוחה".

לערך המלא


21

פורטל:הלכה/ערך נבחר/21

< בחזרה לפורטל