פחד אוכל את הנשמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כרזת הסרט

פחד אוכל את הנשמהגרמנית: Angst essen Seele auf) הוא סרט דרמה גרמני משנת 1974 בבימויו של ריינר ורנר פאסבינדר ובכיכובם של בריגיטה מירה ואל הדי בן סאלם. הסרט זכה בשני פרסים בפסטיבל קאן, ונחשב לאחד הסרטים החשובים של פאסבינדר.

משמעות השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם המקורי של הסרט "Angst essen Seele auf" הוא בדקדוק גרמני שגוי, ומתורגם כ"פחד לאכול נשמה". צורת הדקדוק הנכונה של השם היא "Angst isst die Seele auf". עם זאת, השגיאות הדקדוקיות בכותרת הן מכוונות, ומהוות התייחסות ישירה לדמותו של עלי בסרט, שאומר במפורש - "פחד לאכול נשמה". עלי הוא עובד זר ולכן הוא מתקשה בדקדוק הגרמני.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלי (El Hedi Ben Salem), הוא עובד זר ממרוקו הנמצא בשנות ה-30 המאוחרות לחייו, ואמי (Brigitte Mira) היא אלמנה כבת 60 העובדת כמנקה. הם נפגשים לראשונה בפאב כאשר עלי מזמין את אמי לרקוד וכך מתחילה ביניהם חברות משונה, המתפתחת בהמשך למערכת יחסים רומנטית ואף להצעת נישואין.

מערכת היחסים של השניים גוררת בעקבותיה תגובה מרירה מהסביבה. השכנים הרכלנים מתלוננים שהם הפכו את בניין המגורים שלהם למטונף, שותפיה לעבודה של אמי מנדים אותה ועלי מתמודד עם אפליה קשה. כשאמי מספרת לחתן שלה יוגן ולבתה קריסטה שהיא מאוהבת בעלי, יוגן מכנה אותה "מופרעת". בנו של בעל הבית מצהיר שהשכרת הדירה לדיירי משנה מנוגדת לחוזה שאמי חתמה עליו, ועלי חייב לעזוב תוך יום. אך אמי טוענת שהיא ועלי מתכננים להתחתן.

אמי, שבעלה הראשון היה פועל פולני שנישאה לו בניגוד לרצונו של אביה הנאצי, מזמינה את שלושת ילדיה הנשואים לפגוש את בעלה. הם דוחים אותו בהפגנתיות ומגיבים באגרסיביות. אחד מילדיה מנפץ את הטלוויזיה שלה בזעם, ובן אחר מצהיר שהיא איבדה את השפיות.

אמי ועלי לוקחים חופשה ארוכה ביחד, כדי לברוח מהעוינות כלפיהם. לאחר שהם חוזרים, נכנעת אמי לקשריה הישנים עם חבריה והיא מצמצמת את קשריה עם עלי. אמי מאמצת את הגישה הקסנופובית של חבריה כדי לא לאבד את הקשר איתם. היא מנסה להפוך את עלי ל"גרמני" ולכן היא לא מבשלת לו קוסקוס.

עלי פונה לברברה, המוזגת מהפאב, ומבקש ממנה שתבשל בשבילו, ובין השניים מתפתח רומן. יאושה של אמי הולך וגדל כשמערכת היחסים ביניהם מידרדרת. היא באה לבקר את עלי בעבודתו אך עלי מעמיד פנים שהוא לא מכיר אותה, כשחבריו לעבודה צוחקים עליה ומכנים אותה "סבתא".

כשנדמה שמערכת היחסים ביניהם הסתיימה, חוזרת אמי לפאב לפגוש את עלי. הם רוקדים ומסכימים כשהדבר היחיד שחשוב זה שהם ביחד, ושהם חייבים להיות נחמדים אחד לשני. באותו הרגע עלי מתמוטט לפתע בזרועותיה של אמי מהתפרצות של אולקוס בקיבה. אמי מבקרת את עלי בבית החולים, והדוקטור אומר לה שחולי מסוג זה נפוץ אצל מהגרים, בגלל המתח שהם נאלצים להתמודד איתו מידי יום.

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט צולם בשבועיים בלבד, ותוכנן בתחילה כתרגיל קולנועי של פאסבינדר כדי למלא את הזמן בלוח הזמנים שלו בין צילומי שני סרטיו, "מרתה" ו"אפי בריסט". דמותו של עלי מגולמת על ידי אל הדי בן סאלם, שהיה בן זוגו של פאסבינדר באותה התקופה. בן סאלם התאבד כמה שנים מאוחר יותר, בזמן שהותו בכלא.

דמותה של ברברה משוחקת על ידי השחקנית האוסטרית ברברה ולנטיין, פאסבינדר בעצמו הופיע בסרט בתור דמות החתן של אמי.

הקשרים קולנועיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של עלי היא בחלקה הומאז' לסרטיו של דאגלס סירק, ובמיוחד לסרטיו "חיקוי לחיים" ו"כל שהשמיים מרשים". ההומאז' הברור ביותר הוא הסצנה בה בנה של אמי חובט בטלוויזיה אחרי שגילה שאמו התחתנה עם ערבי (סמל חשוב ב"כל שהשמיים מרשים"). הבמאי טוד היינס עשה גם הוא הומאז' משלו לשני הסרטים "כל שהשמיים מרשים" ו"פחד אוכל את הנשמה" בסרטו "הרחק מגן העדן", שמתכתב בעיקר עם סרטיו של סירק, אך מתעסק גם במספר תמות הלקוחות מסרטו של פאסבינדר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]