פטר חמור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ביהדות, פטר חמור הוא שמה של מצווה לפיה יש לפדות את הבכור (פטר) שנולד מחמור בשה צאן. אם לא פודים את פטר החמור, יש לערוף אותו.

מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המצווה הוא בספר שמות (יג, יג) "וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו", וכן ספר במדבר (יח, טו) "ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה".

לפי התפיסה התורנית לבכור הבהמה הטמאה יש קדושה, אך מכיוון שהוא מסווג על פי התורה כמין טמא, הוא אינו יכול להיות מוקרב על גבי המזבח, ולכן יש לגרום לקדושתו להיות מופקעת על ידי פידיונו בשה. מצווה זו דומה למצוות פדיון הבן של בכור מישראל, שבו הבכור נפדה באמצעות כסף.

לפי תפיסת חז"ל יש לפדות רק את בכור החמור, ולא בכור של כל בהמה טמאה. עם זאת בימי בית שני, רווחה הגישה שיש לפדות כל בכור בהמה טמאה, כדברי התורה הנזכרים בספר במדבר. לשיטתם החמור הנזכר בספר שמות מהווה דוגמה בלבד לבהמה טמאה‏[1].

החמורים החייבים בפדייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמור של ישראל חייב בפדייה, אבל חמור של גוי פטור מן הפדיון. גם חמור שיש לגוי חלק בו - פטור מן הפדיון, ולכן ניתן להיפטר מהמצוה על ידי מכירת חלק מן החמור לגוי. חמור של כהן או לוי פטור אף הוא מן הפדיון.

דיני המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פודים את הבכור הזכר מן האתון בטלה כבשים או בגדי עיזים. הטלה או הגדי ניתנים לכהן, אשר יכול לעשות בו כרצונו, מאחר שפדיונו אינו הופך אותו למקודש. מי שאין ברשותו טלה או גדי יכול לפדות את פטר החמור בכסף בשוויו של הילוד. אם לא רוצים לפדות את פטר החמור, עורפים את ראשו וקוברים אותו.

טעם המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החמור היה מקובל כבהמת משא ושימש כ"משאית" של אותם הימים. לפיכך, הוא מסמל את רכושו המיטלטל של האדם. פדיון הבכור של סמל זה ניתן לכהן, האַמון על קידומה הרוחני של האומה. מעשה זה מציין איפה את הכרת האדם בחובתו לנצל את נכסיו המיטלטלים, להגבהת רמתו הרוחנית של העם. מעשה העריפה מייצג את הקורה, במקרה שאדם אינו מוכן לנצל את נכסיו למטרות רוחניות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוני מצוות:

פוסקים:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כתבי פילון האלכסנדרוני, על החוקים לפרטיהם א', קטע 135; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים ד, 71. כך גם משתמע מספר נחמיה (י, לו-לז) המדבר בהכללה על כל הבהמות הטמאות, לעומת הבקר והצאן שאינם נפדים: "ולהביא את בכורי אדמתנו ובכורי כל פרי כל עץ שנה בשנה לבית ה'. ואת בכרות בנינו ובהמתנו ככתוב בתורה, ואת בכורי בקרינו וצאנינו להביא לבית אלהינו, לכהנים המשרתים בבית אלהינו".


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.