פטר חמור

ביהדות, פטר חמור הוא שמה של מצווה לפיה יש לפדות את הבכור (פטר) שנולד מחמור בשה צאן. אם לא פודים את פטר החמור, יש לערוף אותו.

מקור המצווה

מקור המצווה הוא בספר שמות (יג, יג) "וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו", וכן ספר במדבר (יח, טו) "ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה".

לפי התפיסה התורנית לבכור הבהמה הטמאה יש קדושה, אך מכיוון שהוא מסווג על פי התורה כמין טמא, הוא אינו יכול להיות מוקרב על גבי המזבח, ולכן יש לגרום לקדושתו להיות מופקעת על ידי פידיונו בשה. מצווה זו דומה למצוות פדיון הבן של בכור מישראל, שבו הבכור נפדה באמצעות כסף.

לפי תפיסת חז"ל יש לפדות רק את בכור החמור, ולא בכור של כל בהמה טמאה. עם זאת בימי בית שני, רווחה הגישה שיש לפדות כל בכור בהמה טמאה, כדברי התורה הנזכרים בספר במדבר. לשיטתם החמור הנזכר בספר שמות מהווה דוגמה בלבד לבהמה טמאה.

החמורים החייבים בפדייה

חמור של ישראל חייב בפדייה, אבל חמור של גוי פטור מן הפדיון. גם חמור שיש לגוי חלק בו - פטור מן הפדיון, ולכן ניתן להיפטר מהמצוה על ידי מכירת חלק מן החמור לגוי. חמור של כהן או לוי פטור אף הוא מן הפדיון.

דיני המצווה

פודים את הבכור הזכר מן האתון בטלה כבשים או בגדי עיזים. הטלה או הגדי ניתנים לכהן, אשר יכול לעשות בו כרצונו, מאחר שפדיונו אינו הופך אותו למקודש. מי שאין ברשותו טלה או גדי יכול לפדות את פטר החמור בכסף בשוויו של הילוד. אם לא רוצים לפדות את פטר החמור, עורפים את ראשו וקוברים אותו.

טעם המצווה

החמור היה מקובל כבהמת משא ושימש כ"משאית" של אותם הימים. לפיכך, הוא מסמל את רכושו המיטלטל של האדם. פדיון הבכור של סמל זה ניתן לכהן, האַמון על קידומה הרוחני של האומה. מעשה זה מציין איפה את הכרת האדם בחובתו לנצל את נכסיו המיטלטלים, להגבהת רמתו הרוחנית של העם. מעשה העריפה מייצג את הקורה, במקרה שאדם אינו מוכן לנצל את נכסיו למטרות רוחניות.

ראו גם

• ביכורים
• פדיון הבן

לקריאה נוספת

מוני מצוות:

• ספר המצוות לרמב"ם, מצות עשה פא-פב.
• ספר החינוך, מצוות כב-כג.

פוסקים:

• משנה תורה הלכות ביכורים פרק יב.
• שולחן ערוך יורה דעה סימן שכא.

קישורים חיצוניים

• הלכות פטר חמור, הרב אליעזר מלמד
• פטר חמור, אתר nrg
• "החמור השיכור" חוגג בעת מצוות פדיון פטר חמור
• פדיון פטר חמור בחוצה לארץ (באנגלית עם תמונות)

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.