פיאט M11/39

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פיאט M11/39
טנק M13/40 מוזיאון בווינגטון, אנגליה
מידע כללי
סוג טנק בינוני
מדינה מייצרת Flag of Italy (1861-1946).svg  ממלכת איטליה
שנת ייצור 1939
דגם עוקב פיאט M13/40
מערכה מרכזית מלחמת העולם השנייה
מידע טכני
אורך 4.70 מטר
רוחב 2.20 מטר
גובה 2.30 מטר
משקל 11,175 ק"ג
מהירות 32.2 קמ"ש
טווח פעולה 200 ק"מ
חימוש עיקרי תותח Vickers-Terni L/40 ‏ 37 מ"מ (84 פגזים)
חימוש משני 2 מכונות ירייה "ברדה" בקוטר 8 מ"מ (2808 כדורים)
מנוע מנוע דיזל Fiat SPA 8T V-8 105 hp
מיגון 6-30 מ"מ
צוות 3 לוחמים (מפקד / טען / נהג)

פיאט-אנסלדו M11/39איטלקית - Fiat-Ansaldo M11/39) הוא טנק בינוני תוצרת חברת פיאט איטליה, שיוצר בסמוך לתקופת מלחמת העולם השנייה, ובמהלך המלחמה עבור הצבא האיטלקי.

הסימול האיטלקי של הטנק היה Carro Armato (טנק משוריין) M11/39.

  • האות M מציינת שהוא מסוג בינוני (Medium, באיטלקית Medio).
  • המספר 11 מציין את המשקל - 11 טונות.
  • המספר 39 מציין את השנה בה נכנס הטנק לשימוש.

תכנון וייצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטנק תוכנן במקומו כ"טנק פריצה" (Carro di Rottura). המבנה הכללי של הטנק הושפע מטנק הויקרס סימן 6 הבריטי. השפעה זו ניכרת בייחוד במבנה הזחל והמתלים.

הקריירה של הטנק הייתה קצרה בשל כמה חולשות במבנה הטנק. החשובה ביותר הייתה הצבתו של תותח ה-37 מילימטר כחימוש העיקרי כשהוא מקובע בתוך התובה, כאשר יש לו אפשרות לנוע 15 מעלות לשמאל או לימין. החימוש המשני היה זוג מקלעי 8 מילימטר בצריח קטן ומסתובב, שהופעל על ידי אדם אחד בהפעלה ידנית.

הרעיון היה להשתמש בתותח העיקרי כנגד מטרות כבדות, ולהגן על הטנק הגנה היקפית באמצעות חימוש הצריח, זאת בדומה לטנק האמריקאי M3 לי שייצורו החל מאוחר יותר ב-1939. הכוונה המקורית הייתה לאחסן את תחמושת ה-37 מילימטרים בצריח, אך לא היה בו די מקום. נסיונות לפתח דגם חדש יותר של הטנק ובו יעבור התותח לצריח הסתיימו בפיתוחו של דגם הפיאט M13/40. בינתיים הוזמנו 100 יחידות לשימוש צבא איטליה. ייצורו של הטנק הופסק ב-1940 על מנת להתרכז בייצור הדגמים המתקדמים יותר כגון ה-M13 ויורשיו לאחריו.

בנוסף לבעיית הצבת התותח סבל ה-M11/39 מחסרונות נוספים - הוא לא היה עמיד, וביצועיו היו גרועים, הוא היה איטי יחסית, סבל מבעיות תחזוקה, והשריון בן ה-30 מ"מ שלו יכול היה לעמוד בפני אש של 20 מילימטרים אך לא אש כבדה יותר, ובמיוחד לא לאש תותחי 2 הפאונד הבריטים, בכל טווח בו היה ה-M11/39 יעיל. כל הטנקים תוכננו לשאת רדיו, אך אף באחד מאלו שיוצרו בפועל לא הותקן רדיו. מבנה התובה המוצלח יחסית נוצל בפיתוח ה-M13/40.

הטנק בשדה הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

איטליה העבירה 72 טנקים מסוג M11/39 אל חזית המדבר המערבי, 24 טנקים אל חזית מזרח אפריקה וארבעה אבות טיפוס נותרו באיטליה. ה-M11 היווה שיפור משמעותי לעומת הטנקים הקלים L3/33 ו-L3/35 שהיו מוצבים במזרח אפריקה.

הטנק זכה להצלחה מסוימת במפגשים הראשוניים עם טנקים בריטים קלים כגון ה-ויקרס סימן 6. תותח ה-37 מילימטרים סיפק הרתעה כנגד טנקים אלו, שהיו מהירים יחסית, אך בעלי שריון קל, וחמושים אך במקלע. עם זאת, הטנק היה נחות אל מול טנקי שיוט בריטים כגון ה-A9 ‏, A10, ‏ A13 וטנק החי"ר מטילדה.

צפון אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-13 בספטמבר 1940 השתתפו טנקים מסוג זה בפלישה האיטלקית למצרים. ב-9 בדצמבר 1940 הם השתתפו בפעולות הגנה בשלבי הפתיחה של מתקפת הנגד הבריטית המכונה מבצע מצפן. עם פתיחת מבצע מצפן טנקים רבים מסוג זה נפגעו ונוטרלו בעמדות האיטלקיות הנייחות. הבריטים השתמשו בטנקי מטילדה כדי לפרוץ דרך עמדות המגננה האיטלקיות, וכנגד טנק זה עמד ה-M11 חסר אונים.

החל מ-10 באפריל 1941, במהלך המצור על טוברוק נעשה שימוש בטנקים אלו על ידי רגימנט הפרשים של הדיוויזייה האוסטרלית השישית. האוסטרלים עשו שימוש ב-M11 ובטנקי M13 שתפסו שלל, עד שהסתיימה אספקת דלק הדיזל. אז נהרסו הטנקים כדי למנוע שימוש נוסף על ידי כוחות הציר המתקדמים.

מזרח אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במזרח אפריקה היה ה-M11 הטנק הבינוני היחיד בו השתמשו האיטלקים, והשריון הכבד ביותר שעמד לרשותם. ב-3 באוגוסט 1940 השתתפו טנקים אלו בכיבוש סומלילנד הבריטית על ידי כוחותיו של הגנרל גוליילמו נאסי. מבצע זה, בו נכבשה סומלילנד הבריטית על ידי האיטלקים, היה הניצחון הגדול ביותר של האיטלקים במלחמת העולם השנייה, אך היה זה גם אחד מהשגיהם היחידים במערכה במזרח אפריקה. בינואר 1941 נעשה בטנקים שימוש בהגנת אריתריאה כאשר כוחותיו של הגנרל ויליאם פלאט התקיפו אותה מסודאן. כוחות אלו היו מלווים במספר קטן של טנקי מטילדה, שעמדו לרשותם בקרב על קרן והיוו מענה ראוי ל-M11 בקרב זה. עד למאי 1941 הובסה ההגנה האיטלקית בכל קרב בו הוצבו טנקי M11. בטנקים אלו לא נעשה שימוש נוסף על ידי בעלות הברית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]