פיוטר לברוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לברוב במדי צבא

פיוטר לברוביץ' לַבְרוֹברוסית: Пётр Лаврович Лавров;‏ 14 ביוני 18236 בפברואר 1900) היה מהפכן רוסי, פילוסוף וסוציולוג, מן האידאולוגים של הנרודניקים.

פיוטר לברוב נולד במשפחת אצולה בכפר בגוברניית פסקוב. בשנת 1837 הוא החל את לימודיו בבית הספר לתותחנים בסנקט פטרבורג. בשנת 1844, לאחר סיום לימודיו, הוא נישאר בבית הספר כמורה למתמטיקה. בשנת 1858 הוא קודם לדרגת קולונל וקיבל תפקיד פרופסור.

במקביל לעבודה בבית הספר הוא כתב שירים, שפורסמו על ידי אלכסנדר הרצן, למד פילוסופיה והשתתף בכתיבת אנציקלופדיה. לברור פרסם מספר רב של מאמרים בנושאי פילוסופיה, חינוך, אמנות וספרות. בשנת 1860 פרסם את ספרו הראשון – "מאמרים על שאילות בפילוסופיה פרקטית" (Очерки вопросов практической философии). לדעתו, אדם בעל ערכים ייכנס במהלך חייו לעימות עם החברה הלא-צודקת. החברה הצודקת, לדעתו, צריכה להתבסס על איחוד וולונטרי של אנשים חופשיים בעלי ערכים. בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-19 התקרב לברוב לניקולאי צ'רנישבסקי. לאחר התנקשות באלכסנדר השני נעצר לברוב ונשלח לגוברניית וולוגדה.

בהיותו בוולוגדה הוא פרסם את יצירתו המפורסמת "מכתבים היסטוריים" (Исторические письма). ספר זה כלל קריאה לכל האנשים החושבים ברוסיה להתעורר, להבין את חשיבות המעמד ולעזור לעם להילחם בשלטון הלא-צודק והשקרי. בחברה הרוסית של סוף שנות ה-60 יצירה זו הייתה כמו מכת ברק, והיא הייתה בין הזרזים לתחילת הפעילות המעשית של הנרודניקים.

בשנת 1870 הצליח לברוב בעזרת חברים לברוח מתחומי האימפריה הרוסית, והגיע לפריז. שם הכיר את מנהיגי התנועה הסוציאליסטית, והיה חבר באינטרנציונל הראשון. במטרה לעזור לקומונה הפריזאית במהלך 1870, נסע לברוב ללונדון.

בשנים 18731877 הוא ערך תחילה בציריך ואחר כך בלונדון את הירחון "קדימה" (Вперёд) וכן עיתון דו-שבועי באותו שם. לכתבי עת אלו הייתה השפעה רבה על המשכילים הרוסים, ובמיוחד על הסטודנטים. בשנת 1875 כתב את המילים לשיר שהיה אחר כך להמנון הרפובליקה הרוסית. בשנת 1877 עזב את מערכת עיתון "קדימה" עקב חילוקי דעות עם יתר חברי המערכת, ועבר לפריז. בשנת 1881 הקים לברוב ביחד עם ורה זסוליץ' נציגות של "ארגון הצלב האדום של נרודניה ווליה" בפריז. בעקבות הפרסומים הרבים שביקשו לתרום לארגון זה הוא הוגלה מצרפת, אך זמן קצר לאחר מכן הורשה לחזור. לאחר הריגת אלכסנדר השליש התקרב לברוב עור יותר לאנשי נרודניה ווליה, ובשנים 18831886 ערך את ביטאון התנועה. הוא נשאר בפריז גם לאחר סגירת הביטאון.

בשנים 18861889 כתב לברוב מספר ספרים, שבהם ריכז את כל העבודות הקודמות שלו.

בשנת 1889 הוא נשלח כנציג של מספר קבוצות מהפכנים מרוסיה לקונגרס הסוציאליסטים שבו הוקם האינטרנציונל השני

בשנים 1894-1900 ש. אנ-סקי היה מזכירו האישי. לברוב נפטר ונטמן בפריז.

לברוב כפילוסוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדעותיו היה לברור פוזיטיביסט אגנוסטי. הוא ניסה לאחד בתורה אחד את הפילוסופיה של גיאורג וילהלם פרידריך הגל, לודוויג פוירבאך, הרברט ספנסר, פייר-ז'וזף פרודון, ניקולאי צ'רנישבסקי, מיכאיל בקונין וקרל מרקס.

את התהליך ההיסטורי הוא ראה כתוצאה של יכולות המיעוט המשכיל והנאור. כתוצאה מכך הוא היה בדעה כי על המהפכנים קודם כול לדאוג ליצירת אנושות אידאלית, וכי עליהם לשאוף להגשמתה של מטרה זו בפעילותם היומיומית. דעות אלו הפכו אותו למנהיג בלתי מעורער של הנרודניקים בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-19. ואולם ההתעוררות המהפכנית של מחצית שנות ה-70 הביאה לכך שרוב תומכיו עברו למיכאיל בקונין.

לברוב ניסה לאחד את כל התנועות המהפכניות. לאור זאת הוא כלל במסגרת תורתו גם מרכיבים של מרקסיזם. למרות זאת, הוא סבר שלרוסיה יש דרך התפתחות מיוחדת, ושהאיכרים הם הכוח המוביל של המהפכה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]