פיזור מיי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פיזור מיי הוא פתרון למשוואות מקסוול המתאר את פיזור הקרינה האלקטרומגנטית על ידי עצם ספירי.

פיזור מיי ידוע לעתים גם בשם תאוריית מיי, על שמו של גוסטב מיי, על אף שהוא לא מתאר תאוריה פיזיקאלית עצמאית. את התאוריה פיתח מיי על ידי פתרון של משוואות מקסוול, דרכן סיפק הסבר תאורטי לספקטרום הבליעה של חלקיקי זהב הכולל את תדירות הפלזמון ואת תלות תדירות זו בממדי החלקיק.
בחלקיקים בעלי ממדים דומים לאורך הגל אין שינויים משמעותיים בפאזה של הגל וניתן להניח שהעצם נמצא תחת שדה אלקטרומגנטי אחיד. השפעתו של הגודל על תכונותיו האופטיות של החלקיק מוכלת בתאוריה על ידי פיתוח טור טיילור המהווה את השינויים מסדר ראשון של השדה בתוך נפח החלקיק. פיתוח מתמטי זה מאפשר למצוא ביטויים עבור הפולאריזבליות של החומר ובהתאם לכך את חתך הפעולה לבליעה ופיזור.

הפיזור על שמו של גוסטב מיי תקף גם היום ומתייחס לתיאור פיזורן של קרניים אלקטרומגנטיות מחלקיקים להם ממדים דומים לאורך הגל. בבסיס הפתרון עומדת ההנחה האלקטרוסטטית, התקפה עבור חלקיקים בסדר גודל של אורך הגל.

P physics.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא פיזיקה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.