פיזיולוגיה של אשלגן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

האשלגן הוא קטיון תוך תאי, אשר נכנס לתאים על ידי פעילות משאבת נתרן-אשלגן. מאחר שהכמות העיקרית של יוני אשלגן נמצאת בתאים, וריכוז האשלגן בנוזל החוץ תאי נמוך, תנודות קלות יחסית בריכוזו מחוץ לתא עלולות להיות מסכנות חיים, ולכן שמירה על רמת האשלגן היא קריטית. באופן כללי, הפרעות במאזן האשלגן (להלן ייקראו- "היפרקלמיה": יתר ריכוז של אשלגן בדם, "היפוקלמיה"- תת-ריכוז של אשלגן בדם) גורמות להפרעות קצב בין היתר, ולמגוון בעיות אחרות.

שמירה על מאזן האשלגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויסות רמת האשלגן בגוף מתבצעת בשתי רמות-

  1. איזון פנימי ברמת התא הבודד (internal balance)- התאים עצמם מונעים עליה מיידית וחדה ברמות האשלגן בדם על ידי הכנסת האשלגן אל התא באופן זמני באמצעות משאבת נתרן אשלגן. משאבה זו מגורה על ידי רמות יתר של אשלגן בדם, אך גם על ידי רמות יתר של אינסולין אשר מופרש כתוצאה מרמות יתר של אשלגן ומכניס את האשלגן לתא, וכן על ידי גירוי ביתא אדרנרגי- כתוצאה למשל מפעילות גופנית המאופיינת בדליפה של אשלגן מהתאים החוצה. התאים העיקריים שקולטים אשלגן הם תאי שריר, תאי שומן ותאי הכבד. באופן כללי, מנגנון זה הינו מנגנון הפיך ומיידי, ולאחר כ- 4 או 5 שעות האשלגן יוצא החוצה בחזרה ואז עובר הפרשה על ידי המנגנון הכלייתי.
  2. מנגנון כלייתי (external balance): מנגנון זה פועל באמצעות הפרשת אשלגן לשתן. בצינורית המאספת קיימות תעלות אשלגן אשר מפרישות החוצה את האשלגן אל נוזל השתן. על מנגנון זה פועלים בין היתר אלדוסטרון- אשר פועל במספר מנגנונים להגברת ההפרשה של אשלגן בשתן. בנוסף, הפרשת האשלגן יכולה להיות מוגברת כתוצאה מטיפול בחומרים משתנים (למשל פוסיד- בלולאת הנלה), או כאשר תפוקת השתן עולה- הזרימה הגבוהה tubular flow שוטפת את האשלגן מהאבובית כך שריכוזו נמוך יותר.

היפרקלמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היפרקלמיה

היפרקלמיה הינו מצב בו יש יתר אשלגן בדם. הביטוי הקליני של היפרקלמיה תלוי ברמות האשלגן ובמהירות ההתפתחות של חוסר האיזון. הטיפול בהיפרקלמיה הוא באמצעות מתן משתנים, או K-exalate, או ביצוע דיאליזה. במצבים בהם יש סכנה ממשית לפעילות הלב (הכוללת שינויים באק"ג) ניתן לתת סוכר המעודד הפרשה אנדוגנית של אינסולין, אגוניסטים ביתא אדרנרגיים או טיפול אקוטי על ידי מתן קלציום גלוקנט.

היפרקלמיה עלולה לנבוע ממספר סיבות: סיבות הקשורות להפרעה במנגנון התאי עצמו, כגון סוכרת, הרס של שריר משורטט ועוד, ומסיבות הקשורות במנגנון הכלייתי- כגון אי ספיקת כליות כרונית, מחלת אדיסון, או renal tubular acidosis type 4.

ישנו גם מצב של פסאודו היפרקלמיה: זהו מצב שבו לחולה אין היפרקלמיה ממשית, אולם נתוני בדיקות הדם מצביעים על היפרקלמיה לכאורה.

היפוקלמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היפוקלמיה

היפוקלמיה היא מחלה המתבטאת במחסור ביוני אשלגן. היפוקלמיה יכולה להיווצר כתוצאה מהגעת כמות גדולה מדי של נתרן לצינור המאסף בתמורה להפרשת יתר של אשלגן, המופרש בשתן,

הטיפול במקרים של היפוקלמיה הינו מתן אשלגן- במקרים בהם מדובר בהיפוקלמיה חריפה מתן האשלגן מתבצע וורידית בוורידים בינוניים.