פיטר בראון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פיטר רוברט למונט בראוןאנגלית: Peter Robert Lamont Brown; נולד ב-1935) הוא פרופסור ומופקד על הקתדרה על-שם רולינס להיסטוריה באוניברסיטת פרינסטון. תרומותיו העיקריות הן בשדה מחקר שלהי העת העתיקה ובמיוחד, התרבות הדתית של אחריתה של האימפריה הרומית וראשית ימי הביניים באירופה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיטר בראון נולד בדבלין, אירלנד, למשפחה פרוטסטנטית ממוצא אנגלי-אירי. הוא למד בבית ספר אראבון (aravon), בית ספר היסודי הוותיק ביותר באירלנד, ואחר-כך בבית ספר שרוסברי (Shrewsbury) בשרופשייר, בית ספר פרטי ידוע באנגליה. בשנים 1956-1953 למד היסטוריה מודרנית בניו קולג', שבאוניברסיטת אוקספורד. הוא זכה במלגת המרסוורת' במרטון קולג', אוקספורד ובמלגה לשבע שנים מאול סולס קולג', אוקספורד.‏[1]

בתום לימודי התואר הראשון החל בראון, אולם לא סיים, לכתוב עבודת דוקטורט בהנחייתו של ארנלדו מומיליאנו (באותה עת פרופסור להיסטוריה עתיקה בקולג' האוניברסיטאי של לונדון). הוא נבחר בידי אול סולס קולג' לעמית מחקר ב-1963 ולעמית מחקר בכיר ב-1970. הוא מונה למרצה להיסטוריה מודרנית באוניברסיטת אוקספורד ב-1966 ולרידר (מקביל לפרופסור חבר) ב-1973. הוא נבחר לעמית באקדמיה הבריטית ב-1871. בראון עזב את אוקספורד על מנת לכהן כפרופסור להיסטוריה חדשה וכראש המחלקה להיסטוריה ברויאל הולווי קולג' (Royal Holloway) שבאוניברסיטת לונדון (1975-8), ולבסוף עזב את בריטניה משקיבל מינוי של פרופסור ללימודים קלאסיים והיסטוריה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי (1978-86) והחל משנת 1986 הוא מופקד על הקתדרה על שם פיליפ ובולה רולינס להיסטוריה באוניברסיטת פרינסטון. הוא נבחר לעמית באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ב-1979 ולעמית בחברה הפילוסופית האמריקאית ב-1995.‏[2] בעקבות פרסום ספריו הראשונים הוא זכה במענקי מחקר חשובים, בכללם עמית מקארתור ופרס לחוקרים במדעי הרוח מקרן אנדרו מלון ב-2001. הוא נשא את ההרצאה לזכרו של זיגמונד דנציגר באוניברסיטת שיקגו ב-1997. הוא נשא את הרצאת צ'ארלס הומר הסקינס ("חיים של מחקר") בפני המועצה האמריקאית לחברות מחקר (American Council of Learned Societies).‏‏[3]

בראון זכה במספר רב של תוארי כבוד. מחוץ לארצות הברית זכה בדוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פריבור, שווייץ (1974), טריניטי קולג' (דבלין) (1990), אוניברסיטת פיזה (2001), אוניברסיטת קיימברידג' (2004), האוניברסיטה המרכז אירופית בבודפשט (2005), אוניברסיטת אוקספורד (2006), קינגס קולג' לונדון (2008) והאוניברסיטה העברית בירושלים (2010). בארצות הברית קיבל תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת שיקגו (1978), אוניברסיטת וזליאן ( Wesleyan)‏ (1993), אוניברסיטת טוליין (Tulane)‏ (1994), אוניברסיטת קולומביה (2001),‏ אוניברסיטת הרווארד (2002), האוניברסיטה המתודיסטית הדרומית (Southern Methodist University) ‏(2004), אוניברסיטת ייל (2006), אוניברסיטת נוטרה דאם (2008) ואמהרסט קולג' (2009). הוא חבר של כבוד ברויאל הולווי קולג', באוניברסיטת לונדון ובניו קולג', אוקספורד. הוא גם חתן פרס היינקן להיסטוריה מטעם האקדמיה ההולנדית לאמנויות ולמדעים (1994), פרס אוסונסיוס (Ausonius) להיסטוריה עתיקה מאוניברסיטת טריר (1999) ופרס Premio Anaxilao מטעם עיריית רג'ו די קלבריה (1999). ב-2008 זכה ביחד עם ההיסטוריון ההודי רומילה תאפאר (Romila Thapar) בפרס קלוג על מפעל חיים בחקר מדעי הרוח.‏[4][5] הוא חבר מן החוץ באקדמיה ההולנדית לאמנויות ולמדעים, באקדמיה המלכותית בברצלונה, עמית של כבוד באגודה האיטלקית לחקר הקדושה, הכתות וההגיוגרפיה, וחבר של כבוד באקדמיה האירית המלכותית. הוא אביר מסדר האמנויות והספרות בצרפת.

עבודתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראון, שקורא לפחות חמש עשרה שפות, קנה לעצמו מעמד בהיותו בן 32 כשכתב את הביוגרפיה של אוגוסטינוס, מאז אותה עת הוציא תחת ידו יבול רב של ספרים ומאמרים רבים וכעת בראון הוא מחשובי ההיסטוריונים של שלהי העת העתיקה. בראון סייע להגברת הפופולריות של שלהי העת העתיקה, ולדמות "האיש הקדוש" ולמחקר הכתות והקדושים.

בספרו The World of Late Antiquity ‏(1971), הוא הציע פרשנות חדשה לתקופה שבין המאה השלישית למאה השמינית לספירה. הפרשנות המסורתית לתקופה זו החזיקה ברעיון של ניוון שמתרחש מאז 'עידן הזהב', התרבויות הקלאסיות, בעקבות עבודתו המפורסמת של אדוארד גיבון "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית" (1779). בראון הציע בניגוד לכך להתבונן על התקופה הזו במונחים חיוביים, בטענו ששלהי העת העתיקה הייתה תקופה של חדשנות תרבותית עצומה.

בראשית עבודתו המחקרית בראון הושפע מאסכולת האנאל‎ ובמיוחד מפרנאן ברודל. בעקבות אסכולה זו, ניתח בראון את התופעה התרבותית והדתית כחלק משינוי היסטורי רחב יותר. ניתן לראות את השפעתה של אסכולת האנאל על עבודתו של בראון בהסתמכותו על אנתרופולוגיה וסוציולוגיה ככלים פרשניים בפעולת הניתוח ההיסטורי. במיוחד הושפע בראון מהאנתרופולוגיה האנגלו-אמריקאית המודרנית.‏[6]

מחקרו הוקדש בעיקר לתמורה הדתית בעולם הרומי המאוחר. תרומתו הראשונית המפורסמת ביותר בשטח זה נוגעת לדמותו של 'האיש הקדוש'. לפי בראון, הסגפן הנוצרי הכריזמטי (האיש הקדוש) היה בולט בעיקר בשלהי האימפריה הרומית ובראשית העולם הביזנטי כמתווך בין הקהילות המקומיות לאלוהים. הקשר ביטא את חשיבותה של הפטרונות במערכת החברתית הרומית, שאת מקומה תפשה הסגפנות הנוצרית. אולם החשוב ביותר, טוען בראון, עלייתו של האדם הקדוש הייתה תוצאת השינוי הדתי העמוק יותר שהשפיע לא רק על הנצרות, אלא גם על הדתות בשלהי העת העתיקה - כלומר, הצורך בגישה אישית יותר לאלוהים.

דעותיו השתנו מעט בשנות השמונים. במאמרים חדשים בראון כותב שצריך לכתוב מחדש את עבודתו המוקדמת, שניתחה רבים מההיבטים הדתיים של המחקר. בעבודתו המאוחרת הוא מבטא הערכה עמוקה יותר בייחוד לרבדים הנוצריים של שטח מחקרו.‏[7] ספרו The Body and Society ‏(1988) מציע גישה חדשה למחקר הפרקטיקות של ראשית הנצרות, והיא מושפעת מגישתם של פייר אדו‎ ומתולדות המיניות של מישל פוקו.

מחקרו העכשווי מתמקד בעושר ועוני בשלהי העת העתיקה, במיוחד אצל סופרים נוצריים.

ביבליוגרפיה נבחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Augustine of Hippo: A Biography (1967/2000) – ISBN 0-520-22757-3
  • "The Rise and Function of the Holy Man in Late Antiquity", The Journal of Roman Studies, 61 (1971): 80-101.
  • The World of Late Antiquity: AD 150–750 (1971/1989) – ISBN 0-393-95803-5
  • The Making of Late Antiquity (1978) – ISBN 0-674-54321-1
  • The Cult of the Saints: Its Rise and Function in Latin Christianity (1981) – ISBN 0-226-07622-9
  • Society & the Holy in Late Antiquity (1982) – ISBN 978-0-520-06800-1
  • "Late Antiquity" ([1985] 1987) in Paul Veyne, ed. A History of Private Life: 1. From Pagan Rome to Byzantium.
  • The Body and Society: Men, Women, and Sexual Renunciation in Early Christianity (1988) – ISBN 0-231-06101-3
  • Power and Persuasion: Towards a Christian Empire (1992)
  • Authority and the Sacred: Aspects of the Christianisation of the Roman world (1995) – ISBN 0-521-49904-6
  • The Rise of Western Christendom (1996/2003) – ISBN 0-631-22138-7
  • Chapters 21 & 22 in The Cambridge Ancient History, Volume XIII, The Late Empire, A.D. 337–425 (1998) – ISBN 0-521-30200-5
  • Poverty and Leadership in the Later Roman Empire (2002)
  • "A Life of Learning" (ACLS, 2003) online edition, autobiographical

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bound to Please by Michael Dirda, p. 22-25, W.W, Norton, 2005

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ See Who's Who, "Brown, Peter Robert Lamont".
  2. ^ See Who's Who, "Brown, Peter Robert Lamont".
  3. ^ פיטר בראון, "חיים של מחקר", הרצאת צ'ארלס הומר הסקינס
  4. ^ "ההיסטוריון פיטר בראון נבחר לחלוק את פרס קלוג בן המיליון דולר", אתר אוניברסיטת פרינסטון
  5. ^ "ההיסטוריונים פיטר בראון ורומילה תאפאר זכו בפרס קלוג בסך מיליון דולר לחקר מדעי הרוח לשנת 2008 "חדשות מספריית הקונגרס", 8 בדצמבר 2008
  6. ^ ראו את אסופת המאמרים (בכללם של בראון עצמו) ב-(Symbolae Osloenses 72 (1997.
  7. ^ לשם דוגמה, Peter Brown, Authority and the Sacred: Aspects of the Christianisation of the Roman World (Cambridge, 1995), chapter 3, הוא מביא הערכה מחודשת לתפקידו של האיש הקדוש ששונה במידה רבה מהערכתו הקודמת "The Rise and Function of the Holy Man in Late Antiquity", Journal of Roman Studies 61 (1971).