פיטר פריי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פיטר פריי

פיטר פרייאנגלית: Peter Frye‏; 1 במרץ 1914 - 2 ביוני 1991) היה במאי קולנוע ובמאי תיאטרון נודע בישראל בשלושים שנות המדינה הראשונות.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיטר פריי נולד במונטריאול שבקנדה להורים יוצאי רוסיה. הוא הופיע בתיאטרון ביידיש מגיל 13 ולמד משחק בניו יורק. לחם בבריגדות הבינלאומיות במלחמת האזרחים בספרד ונפצע בקרבות. עקב פציעתו החל לעסוק בבימוי והעלה בניו יורק בין השאר את המחזה "שיילוק 1947", גרסה מודרנית ל"סוחר מוונציה". הוא הגיע לישראל לראשונה בפברואר 1949 כבמאי אורח וביים את המחזות "לילות הזעם", ו"רק אתמול נולדה" (עם חנה מרון) בתיאטרון הקאמרי. הקריירה התיאטרלית שלו בארצות הברית נבלמה כשהואשם בקומוניזם בתקופת ציד המכשפות של הסנאטור מקארתי, והוא עלה לישראל בשנת 1952 ממניעים כלכליים ולא אידאולוגיים.

בארץ הפך לבמאי מצליח וביים ממיטב המחזות שהוצגו בארץ, בתיאטראות השונים, בשלושת עשורי המדינה הראשונים ובהם "על עכברים ואנשים", "המרד על הקיין", "מדיאה", "אנה פרנק", "נתן החכם", "חשמלית ושמה תשוקה", "פרח הקקטוס", "שברו את הכלים" (מאת יגאל מוסינזון), "עמך" ו"חופרי הזהב" (של שלום עליכם) ו"יהודי הדממה" (מאת אלי ויזל). פריי היה מורו הראשון של השחקן עודד תאומי וליהק אותו לתפקיד הראשי (והראשון) במחזה "מלאך האבן". בזכות תפקיד זה דרך כוכבו של תאומי בתיאטרון והשניים נשארו בקשרי ידידות עד סוף ימיו של פריי. ויכוח ציבורי סוער עוררה הצגת המחזה "זרוק אותו לכלבים" מאת יגאל מוסינזון שפריי ביים בתיאטרון הבימה בשנת 1958, שבו הייתה ביקורת חריפה על העיתונות הצהובה, אך מבקריה טענו כי היה זה מחזה מוזמן מטעם שלטון מפא"י שבא להתקיף את השבועון העולם הזה ואת עורכו אורי אבנרי. פריי נודע כבמאי בעל דרישות גבוהות ובלתי-מתפשר וזכה לכינוי "הבמאי הזועם".

בשנות החמישים ייסד פריי את החוג לאמנות הבמה באוניברסיטת תל אביב ועמד בראשו עד ליציאתו לגמלאות.

בשנת 1959, נטל פריי על עצמו את ניהול להקת התיאטרון "בימת המקור", שייסדה תמר סמסונוב, עקב פטירתה. הלהקה שינתה את שמה ל"להקת פיטר פריי", הופיעה ברחבי הארץ ואשתו של פריי, השחקנית בתיה לנצט, הופיעה גם היא במסגרתה. בשנות ה-70 העלתה הלהקה גם הצגות אימפרוביזציה ושיתפה פעולה עם "אמנות לעם" ועם המפיקה מרים עציוני.

בשנות החמישים הגיש פריי בקול ישראל את תוכנית הרדיו "קול אחד ואחד", שבה ראיין אנשים מחוגים שונים שהעלו את בעיותיהם, שאיפותיהם ודילמות החיים שלהם. בשנות השישים הגיש פריי בקול ישראל את תוכנית הרדיו "בית אבי" שבה סיפרו אנשי שם על בית הוריהם ועל הרקע הביוגרפי שלהם. שתי התוכניות זכו באותם ימים, בתקופת טרום הטלוויזיה לפופולריות רבה.

בשנת 1955 היה פריי ממפיקי סרט הקולנוע הנודע גבעה 24 אינה עונה. פריי גם ביים סרטים תעודיים לטלוויזיה הישראלית וכמה סרטי קולנוע, בהם: "איי לייק מייק", (1961) , "אשת הגיבור" (1963) ו"מרגו שלי" (1969). הוא אף שיחק בשני סרטי קולנוע ישראליים: "הדיבוק" (1968) ו"שתי דפיקות לב" (1972).

פריי התמודד בבחירות להסתדרות בשנת 1969 ברשימת העולם הזה - כוח חדש.

אשתו הראשונה של פריי הייתה שחקנית התיאטרון הקאמרי בתיה לנצט. לשניים נולדה ב-1953 הבת מיכל. בסוף 1970 נישא לשחקנית הבריטית תלמה רובי, אותה פגש לראשונה ב-1959, בעת ביקורה בארץ. לאחר נישואיהם התקשתה רעייתו להמשיך בקריירת המשחק בארץ, בגלל קשיי השפה והשניים חיו לסירוגין בישראל ובאנגליה.

פיטר פריי ותלמה רובי מוכרים היטב לצופי הטלוויזיה בישראל כ"מיסטר קשטן" ו"בלה" מהסדרה ללימוד אנגלית Neighbours שהפיקה הטלוויזיה החינוכית בשנת 1976.

בסוף שנות השבעים, לאחר צאתו של פריי לגמלאות, עזב פריי עם רעייתו את הארץ והשניים עברו להתגורר בלונדון. בתקופה זו העלו השניים את המחזה "מאמא גולדה", הופיעו יחד בתוכנית בישול בטלוויזיה הבריטית ופריי שיחק גם במספר סרטי קולנוע ובהם 1984 שהופק בשנת 1984. הופעתו האחרונה הייתה בסרט הקולנוע האמריקאי "המלך דוד", בשנת 1985. במרץ 1987 לקה בשבץ שבעקבותיו נותר משותק בפלג גופו השמאלי.

פיטר פריי נפטר בלונדון בשנת 1991.

בעקבות יוזמתה של רעייתו הקליטו השניים, במשך שלוש שנים לאחר שלקה בשבץ, שיחות בהן סיפרו מזכרונותיהם. מהקלטות אלה ערכה תלמה רובי אוטוביוגרפיה כפולה שהופיעה לראשונה בתרגום לעברית בשנת 1995 ובמקור באנגלית ב-1997.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פיטר פריי, תלמה רובי-פריי, תלמה ופיטר: חיים ותיאטרון – המסע הכפול; מאנגלית: טלי נתיב-עירוני, תל אביב: זמורה-ביתן, תשנ"ו 1995. ‬
  • Double or Bothing: Two Lives in the Theatre: The Autobiography of Thelma Ruby and Peter Frye‎, London: Janus, in association with the European Jewish Publication Society,‎ 1997.‎

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]