פייגה אילנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פייגה אילנית
Feiga Ilan.jpg
תאריך לידה 7 בפברואר 1909
תאריך פטירה 14 ביולי 2002
כנסות 1
סיעה מפ"ם
תפקידים בולטים
  • חברה בוועדות הכנסת

פייגה אילנית (הינדס) (7 בפברואר 1909 - 14 ביולי 2002) חברת כנסת מטעם מפ"ם, חברת קיבוץ גן שמואל. נכדתו של הרב שמעון יהודה הכהן שקופ ואמו של החייל אורי אילן.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה בשם פייגה הינדס בט"ז בשבט תרס"ט בעיירה בראנסק (פרבר של ביאליסטוק) שבפולין לרב שרגא פייבל הינדס ונחמה לבית שקופ (בתו של הרב שמעון שקופ, ראש ישיבת "שער התורה" בגרודנו). בשנת 1915 עברה עם הוריה למחוז חרקוב שבאוקראינה, אך לאחר פטירת אמה ונישואיו השניים של אביה, חזרה לפולין ועברה להתגורר אצל סבה שמעון שקופ וסבתה בבראנסק. בשנת (1922) עברה לגרודנה והצטרפה לתנועת השומר הצעיר. שם נטלה חלק פעיל בהנהגת הקן ונבחרה לחברת המועצה הארצית של התנועה.

בפברואר 1929, בגיל 20, עלתה לארץ ישראל והגיעה לחדרה. בספטמבר אותה שנה עברה לבנימינה וב-1930 הצטרפה להגנה. בתקופה זו עבדה בפרדסים ובסלילת כבישים. בשנת 1933 הצטרפה במסגרת קבוצת "הבנימינאים" לקיבוץ גן שמואל. בשנת 1949 שימשה כחברת כנסת בכנסת הראשונה מטעם מפ"ם; תפקיד אותו מילאה עד פיזור הכנסת הראשונה (1951).

בסוף ימיה התעוורה.

פעילותה ודרכה הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פייגה אילנית התנגדה נחרצות לפעילות של המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה, והחזיקה בדעתה זו אף בסוף ימיה.

כמו כן התנגדה אילנית לועדת פרומקין שעסקה בחינוך האחיד, ובטענות שהועלו על חינוך וכפייה שנועדו להעביר אנשים על דתם, ולהופכם לחילונים; בהמשך אף יצאה נגד מסקנות ועדת החקירה, בין השאר בשל האבסורדיות לדעתה בטענה שבזדון "נגזזו פאות".

משפחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פייגה אילנית ובעלה שלמה אילן (במרכז התמונה), בהלווית בנם אורי בינואר 1955
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אורי אילן

לאחר עלייתה לארץ נישאה לשלמה אילן, ובשנת 1935 נולד בנם הבכור, אורי אילן. לזוג נולדו עוד שלושה ילדים- רוני, שמעון וחנה. הבן שמעון נקרא על שם סבה, הרב שמעון שקופ, שאילנית שמרה על קשר עמו גם לאחר הצטרפותה לשומר הצעיר.

בנה אורי אילן וארבעה מחבריו, חיילים שיצאו למשימת מודיעין בשטח סוריה, נפלו בשבי ב-8 בדצמבר 1954. ארבעה ימים לאחר שהחוליה נפלה בשבי יורט מטוס זר שחדר למרחב האווירי של ישראל והיה בטיסה מסוריה למצרים, ובו עשרה נוסעים ואנשי צוות. ראש הממשלה ושר החוץ, משה שרת, דחה את ההצעה להשתמש בנוסעים כבקלפי מיקוח להחלפה בשבויים. "אנחנו לא פיראטים, אנחנו נוהגים כבני אדם", אמר. פייגה אילנית כיבדה את החלטתו של שרת ולא יצאה נגדה.

על פי דן מרגלית[1], ארגונים בינלאומיים הציעו לפייגה אילנית, לפעול לשחרורו של בנה, בשל היותה של האם חברת מפ"ם. היא הסכימה, ובלבד שהשחרור יהיה "לא לבד. אורי ישוחרר עם כולם".

בעודם בשבי, נתונים ללחץ פיזי ופסיכולוגי קשה ביותר, חשש אורי כי בלחץ העינויים יגלה את סודות המבצע לסורים, ובכך יפגע בביטחון המדינה. מכיוון שכך התאבד בתאו בי"ט בטבת תשט"ו, 13 בינואר 1955. בסופו של אותו יום הוחזרה גופתו לישראל.

על פי דן מרגלית[2], בנה השלישי של אילנית, שמעון, היה הראשון שחשד במרגל אודי אדיב, בן קיבוץ גן שמואל אף הוא, וגרם לתפיסתו על ידי שירותי הביטחון הישראלים.

ארכיון משפחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארכיון משפחתה, הכולל תכתובת שלה עם סבה הרב שמעון שקופ, נמצא באוניברסיטת בר-אילן.‏[3].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "ישראל היום", 3 באוגוסט 2012
  2. ^ כנ"ל
  3. ^ עקיבא צימרמן, סבא חרדי ונכדה שמוצניקית, הצופה, ט"ז בטבת תשע"ב, מארכיון האינטרנט