פייסל חוסייני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פייסל עבד אל-קאדר אל-חוסייני (בערבית: فيصل عبد القادر الحسيني, תעתיק: פַיצַל עבד אלקאדר אלחֻסיני) (17 ביולי 1940 – 31 במאי 2001), פוליטיקאי פלסטיני, בן לאחת המשפחות הפלסטיניות הנכבדות והעשירות של ירושלים, שהתבלט בשנות ה-90 כמנהיג פלסטיני מבטיח. הוא נחשב דמות מוערכת בזירה הבינלאומית, קיים קשרים קרובים עם אישי שמאל ישראלים, והיה מעורב בתהליכים רבים של משא ומתן עם ישראלים לקידום היעדים הלאומיים הפלסטינים.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 1.1 ראשית דרכו ופעילות בגלות 1.2 פעילות בירושלים ובשטחים 1.3 מותו 2 עמדותיו 3 סימוכין 4 ראו גם 5 קישורים חיצוניים

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] ראשית דרכו ופעילות בגלות

פייסל חוסייני היה בן למשפחת חוסייני, מהעשירות והמיוחסות במשפחות הפלסטיניות של ירושלים, שרבים מבניה כיהנו בתפקידי הנהגה פוליטיים ודתיים. אביו היה עבד אל-קאדר אל-חוסייני, מפקד הכוחות הערביים באזור ירושלים בזמן מלחמת העצמאות, ודודו (למעשה, בן-דודו של אביו) היה המופתי חאג' אמין אל חוסייני. סבו, מוסא כאט'ם אל-חוסייני, כיהן כראש עיריית ירושלים וכמנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית. פייסל חוסייני עצמו נולד בבגדד שבעיראק במהלך גלות שנגזרה על משפחתו בידי שלטונות המנדט הבריטי, וכשהיה בן 8 נהרג אביו בקרב על הקסטל שבמבואות ירושלים במהלך קרבות מלחמת העצמאות.

חוסייני עבר חלק קטן מילדותו בירושלים, ורכש חינוך והשכלה בבגדד, בקהיר ובדמשק. במהלך לימודיו התיכוניים בקהיר הכיר את יאסר ערפאת (שהיה בן-דוד רחוק שלו), והיה לידידו הקרוב ושותפו לדרך לאורך שנים. ב-1957 הצטרף לתנועה הלאומית הערבית, וכסטודנט החל להתבלט בפעילות פוליטית שניסתה לארגן את הסטודנטים הפלסטינים בפזורות ערב. בשנת 1959 הוא היה בין מקימי האיגוד הכללי של סטודנטים פלסטינים, והצטרף לשורות ארגון הפת"ח שבהנהגת ידידו ערפאת. עם הקמת הארגון לשחרור פלסטין ב-1964 הצטרף לשורותיו, ובתקופת פעילותו הראשונה מילא תפקיד מנהלתי בארגון ממקום מושבו במזרח ירושלים הירדנית, אליה שב לאחר היעדרות ארוכה. ב-1967 צורף לצבא השחרור הפלסטיני ונשלח למחנה אימונים של המכללה הצבאית בדמשק, שם הוכשר כמומחה לחבלה. הוא עסק בניסיונות להכשיר לוחמי גרילה מקרב תושבי מחנות הפליטים הפלסטינים בלבנון בעקבות תוצאות מלחמת ששת הימים ועל פי עדותו, במסגרת פעילותו הצבאית בסוריה ולבנון היה אחראי להכשרת 1,200 לוחמים פלסטינים בהכנת מטעני חבלה.

זמן קצר לאחר המלחמה חזר דרך ירדן לירושלים, באותה עת כבר תחת שלטון ישראלי, כשהוא חוצה בשחייה את נהר הירדן טרם הוקמו לאורכו ביצורי גבול.

[עריכה] פעילות בירושלים ובשטחים

באוקטובר 1968 נעצר בידי ישראל לאחר שנמצאו ברשותו רובים, שלדבריו הפקיד יאסר ערפאת בידיו. הוא נאסר לשנה, ובתקופה שלאחר שחרורו הקפיד על שמירת פרופיל נמוך. במהלך השנים הבאות ביסס חוסייני את מעמדו כאחד הדוברים הבולטים של התנועה הלאומית הפלסטינית בירושלים ובגדה המערבית, בעוד מנהיגים אחרים בני דורו פעלו בגלות. הוא הסתבך תדיר עם השלטונות הישראליים שעקבו אחר תנועותיו, הגבילו את נסיעותיו ועצרו אותו חדשות לבקרים במעצר מנהלי או מעצר בית. ב-1979 ייסד חוסייני בירושלים את המכון ללימודים ערביים, על פי הגדרתו המוצהרת "מכון מחקר ואיסוף נתונים", ועמד בראשו. ב-1983 העביר את משרדי המכון לבניין האוריינט האוס במזרח ירושלים, שמאז התפתח בהדרגה להיות מטה אש"ף בעיר.

לקראת סוף שנות ה-80 החל חוסייני להתעניין באפיקים של משא ומתן עם ישראל כדרך להשגת היעדים הלאומיים של העם הפלסטיני, כאלטרנטיבה למאבק המזוין. עם זאת, תמך בצורה מופגנת באינתיפאדה הראשונה, והעניק לה גיבוי ותמיכה. הוא החל לקיים מגעים עם אישים ישראלים מחוגי השמאל, שמצאו בו פרטנר ראוי, משכיל ורהוט שניחן בתכונות של מנהיג ושאיתו ניתן להידבר על הסכם שלום. באותה עת עוד נחשבו מגעים עם נציגי אש"ף כבלתי חוקיים בישראל, אך מגעיו של חוסייני עם ישראלים הלכו וגברו. הוא למד עברית, והחל מתראיין בכלי התקשורת הישראליים תוך הצגה מתונה של העמדה הפלסטינית וקריאה להגעה לפשרה ולדו-קיום בשלום.

מלחמת המפרץ בתחילת 1991 הותירה את הפלסטינים במצב קשה בזירה הבינלאומית, בעקבות התייצבותם החד-משמעית לצד סדאם חוסיין. בד בבד, גוועה האינתיפאדה הראשונה. פייסל חוסייני עסק בנסיונות לשיקום מעמדו הבינלאומי של העם הפלסטיני, שספג פגיעה אנושה בעיקר בזירה האמריקנית. בין היתר פעל נמרצות לדרישה בינלאומית לפתיחתו מחדש של המרכז ללימודים ערביים באוריינט האוס, שנסגר בידי ישראל בעת האינתיפאדה. חוסייני עמד בראש משלחת פלסטינית שנפגשה עם מזכיר המדינה האמריקני ג'יימס בייקר והציגה לפניו את עקרונות היסוד הפלסטינים לשיחות שלום עם ישראל, ובהמשך ייצג את הפלסטינים במסגרת המשלחת הירדנית-פלסטינית בועידת השלום במדריד (1991), למורת רוחה של ישראל שהתנגדה לשיתוף תושבי מזרח ירושלים כנציגי הפלסטינים.

חוסייני לא היה חלק מהצוות הפלסטיני שגיבש במגעים חשאיים עם ישראל את הסכמי אוסלו, ואף לא ידע על קיומם בשעת התרחשותם. בעקבות הסכמי אוסלו ב-1993 והקמת הרשות הפלסטינית, מונה חוסייני רשמית כממונה על ענייני ירושלים ברשות הפלסטינית, כשלשכתו בבניין האוריינט האוס שנפתח מחדש. מעמדו של חוסייני בזירה הבינלאומית עלה מאוד, ומשרדיו שבאוריינט האוס הפכו באופן לא-רשמי ל"משרד החוץ" הפלסטיני. פוליטיקאים ודיפלומטים מרחבי העולם פקדו את המקום בקביעות, וכן אנשי תקשורת ופוליטיקאים ישראלים מן השמאל המתון. פייסל חוסייני זכה להכרה כמנהיג פלסטיני מתון ומוערך, בעל סיכויים טובים לרשת את ערפאת כמנהיג העם הפלסטיני ולהובילו לעבר שלום ודו-קיום עם ישראל. ערפאת ראה לצנינים את התחזקות מעמדו, וניסה לקצץ בסמכויותיו. ממשלת ישראל ראתה בחיוב את מנהיגותו כאלטרנטיבה מתונה, אך הוטרדה מביסוס מעמד לשכתו שבאוריינט האוס כמוסד פלסטיני רשמי בלב ירושלים. פעמים מספר איימה ישראל לסגור את הבניין על פעילויותיו, אך מעמדו הציבורי והבינלאומי האיתן של חוסייני לא איפשר זאת.

[עריכה] מותו

חוסייני נפטר באופן פתאומי מהתקף לב ב-31 במאי 2001 במהלך ועידה בכווית, בה השתתף בניסיונות לאחות את הקרע בין כווית לפלסטינים שנפער מאז מלחמת המפרץ, ולצנן את הנורמליזציה בין מדינות המפרץ לישראל. גופתו הועברה לעמאן במסוקו של עבדאללה השני, ומשם הובאה לקבורה במבנה במערב הר הבית בירושלים, לצד קבר אביו.

זמן קצר לאחר מותו, ועל רקע פיגועי דמים בירושלים במהלך אינתיפאדת אל אקצה, סגרה ישראל את מטהו באוריינט האוס ומוסדותיו.

[עריכה] עמדותיו

אף שבשיחותיו עם ישראלים נהג חוסייני להציג מסרים מתונים של פיוס ופשרנות, הרי שבאוזני ציבורים פלסטיניים וערביים נקט קו תקיף יותר. בנאומיו, ראיונותיו ומאמריו שיועדו לקהלים אלה הצהיר בהזדמנויות מספר כי ההנהגה הפלסטינית לא נטשה ולא תיטוש לעולם את חזון המדינה הפלסטינית על כל שטחי ארץ ישראל, מן הירדן ועד הים^[1][2]. הוא הדגיש כי יש להפריד בין הטקטיקה קצרת הטווח, במסגרתה ייתכנו ויתורים ופשרות שלביים, לבין האסטרטגיה ארוכת הטווח, במסגרתה יש לחתור להשגת כל היעדים, ללא פשרות. התבטאות שעוררה תשומת לב מיוחדת הייתה כאשר הישווה, בראיון לעיתון המצרי "אל-ערבי" בשנת 2001, את הסכמי אוסלו לסוס טרויאני^[3], אותו הניחו הפלסטינים לפתחה של ישראל כדי לפתותה לפתוח את שעריה בפני הדרישות הלאומיות הפלסטיניות.

אישי ימין בישראל ובראשם בני בגין, עקבו בדאגה אחר התבטאויות אלה של חוסייני והציגו אותם כראיה לכך שפיו וליבו אינם שווים^[4]. הם ראו אותו כטקטיקן ערמומי ומסוכן, שמוליך שולל בחזותו המלוטשת וביכולתו להציג עצמו כיונת שלום מתונה ושלווה. ידידיו של חוסייני מן השמאל הישראלי, לעומתם, ראו בהתבטאויות אלה של חוסייני דברים שנאמרו לצרכים פנים-פלסטיניים, ונועדו לאפשר לו לבסס את מעמדו כמנהיג לאומי ולקבל מנדט להידברותו הפייסנית עם ישראל.

[עריכה] סימוכין

1. ^ פייסל חוסייני, מועדון הנוער הערבי ברמת עמון ירדן, אל ראי, ירדן, 12.11.92
2. ^ פייסל חוסייני, אוניברסיטת ירדן, 22.7.95
3. ^ פייסל חוסייני, אל-ערבי, מצרים, 24.6.2001
4. ^ בני בגין, הארץ, 6.9.2002

[עריכה] ראו גם

עיינו גם בפורטל:
	פורטל המזרח התיכון

• אוריינט האוס

[עריכה] קישורים חיצוניים

• פייסל אל-חוסייני - נצר לאצולה הפלסטינית שהפך לאחד ממנהיגי האינתיפאדה - אורי ניר, הארץ
• מי היה פייסל חוסייני? באתר Palestine Facts (אנגלית)
• בחיפוש אחר נתיב קדימה - מאת פייסל חוסייני (מאמרו האחרון לפני מותו, מרץ 2001) (אנגלית)
• חוסייני: איש שלום? באתר Israel Report (אנגלית)