פייסל הראשון, מלך עיראק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פייסל הראשון
(20 במאי 1883; טאיף - 8 בספטמבר 1933; ברן) (בגיל 50)
פייסל הראשון, מלך עיראק
שם בשפת המקור فيصل ابن حسين
שם מלא פייסל בין חוסיין בין עלי אל האשמי
מדינה סוריה הגדולה, עיראק
בת-זוג
שושלת ההאשמית
תואר מלך עיראק, מלך סוריה
אב חוסיין בן עלי
צאצאים
מלך סוריה
תקופת כהונה 8 במרץ 1920 - 24 ביולי 1920 (19 שבועות ו-6 ימים)
מלך עיראק
תקופת כהונה 23 באוגוסט 1921 - 8 בספטמבר 1933 (12 שנים)
הבא בתפקיד ראזי, מלך עיראק
האמיר פייסל (מימין) וחיים ויצמן (משמאל). צולם בשנת 1918
כיכר פייסל הראשון מלך עיראק, בחיפה

פייסל איבן חוסיין (20 במאי 1883 - 8 בספטמבר 1933) (בערבית: فيصل ابن حسين, תעתיק לעברית: פַיצְל אִבְּן חֻסֵין) היה לזמן קצר מלך סוריה הגדולה בשנת 1920 ומלך עיראק משנת 1921 עד 1933. הוא היה בן לשושלת ההאשמית.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פייסל נולד בטאיף (היום בערב הסעודית) בשנת 1883, בנו השלישי של חוסיין בן עלי, השריף הגדול של מכה. בשנת 1913 נבחר להיות נציג העיר ג'דה בפרלמנט העות'מאני. בשנת 1916, במהלך ביקור בדמשק, הצטרף ל"אל-פתאת" - קבוצה של לאומנים ערבים, ואביו הפך למלך חיג'אז.

פייסל, תחת אביו ויחד עם אחיו עבדאללה, הנהיג את הכוחות הערביים במרד הערבי נגד האימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה. בסיועו הצמוד של לורנס איש ערב, הוא עבד עם בנות הברית בכיבוש עבר הירדן ודמשק, שם הפך לחבר בממשלה הערבית החדשה בשנת 1918.

פייסל עמד בראש המשלחת הערבית לוועידת השלום בפריז בשנת 1919, ועם תמיכתה של גרטרוד בל, בעלת ההשפעה והידע המתאים, טען למען הקמת אמירויות ערביות בשטח שהיה בעבר האימפריה העות'מאנית.

ב-3 בינואר 1919 חתמו פייסל וד"ר חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, על הסכם ויצמן-פייסל שביסס את ההכרה הערבית בהצהרת בלפור.

ב-7 במרץ 1920 הוא הוכתר למלך סוריה הגדולה על ידי הקונגרס הסורי הלאומי. אך באפריל 1920, ועידת סן רמו נתנה לצרפת את המנדט על סוריה, מה שהוביל לקרב מיסלון ב-24 ביולי 1920. פייסל גורש מסוריה על ידי הצרפתים ועבר לגור בבריטניה באוגוסט אותה שנה.

הממשלה הבריטית, שהחזיקה בשלטון מנדטורי בעיראק, הייתה מודאגת מחוסר היציבות במדינה החדשה. הוחלט שהבריטים יסוגו משלטון ישיר על המדינה ועל יצירת מלוכה שתשלוט עליה בזמן שהם ישמרו על זכויתיהם המנדטוריות. לאחר משאל עם ו"תמיכה של 96% מהציבור במדינה", משאל העם לא היה אותנטי, ואורגן על ידי שר המושבות הבריטי סר וינסטון צ'רצ'יל על מנת שפייסל יזכה ללגיטימציה בקרב המיעוטים הרבים בעיראק. פייסל הסכים להפוך למלך, ובאוגוסט 1921 הוא הפך למלך עיראק הראשון. כמו כן, אשתו חזימה בנת א-שריף נאצר הוכתרה כמלכת עיראק..

פייסל נפטר ב-8 בספטמבר 1933 מהתקף לב בעת שהותו בברן, במהלך סיור באירופה. גופתו הובאה באונייה לנמל חיפה, משם הוטסה במטוס בריטי לעיראק. ירש אותו בנו היחיד גאזי.

לציון האירוע הוקמה בחיפה בשכונת ואדי סאליב, אנדרטה בצורת עמוד קטוע ועל בסיסה כתובת בערבית: "לזכר העברת גופת הוד מלכותו, המנוח הגדול של הערבים, המלך פייסל הראשון", וכן אמרה המיוחסת לפייסל: "העצמאות נלקחת ולא ניתנת - חירות העם בידיו".

שלטונו והשפעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם הבריטים היו הגורם שיצר את מסגרת המדינה העיראקית ופיקח על עצם קיומה, המלך פייסל הוא שסיפק לה באותה התקופה את השלד הפנימי. הוא לא עשה זאת בכוח הזרוע אלא בחוכמת האיזונים. פייסל הצליח לתמרן בין שלל גורמיה המנוגדים של הארץ, ולהעביר עשור של יציבות יחסית. גמישותו הפשרנית באה לידי ביטוי במגוון של תחומים:

  • הבריטים - פייסל קיבל מן הבריטים את מלכות עיראק, כשהוא זוכר היטב את גרושו מסוריה על ידי הצרפתים. ולכן הוא הכיר היטב בעובדת כוחה הדומיננטי של בריטניה, ושאף להיבנות ממנו ולא להתעמת עמו. הוא הכיר בכך שאביו התמהמה בחתימה על הסכם ברית עם הבריטים, דבר שהוביל לאובדן שלטונו והרס מדינתו. לכן שאף פייסל למן ההתחלה להגיע להסכם עם בריטניה, הסכם שיעניק לו את מירב האוטונומיה הפוליטית ואת סמליה של הריבונות. פייסל היה הגורם אשר קבע את קו הפשרה עם שליטתם העקיפה של הבריטים, ושהביא לחתימת שורת הסכמים לאורך העשור.
  • הלאומיים - פייסל השכיל לתמרן בין שני אגפיו של הממסד הערבי-סוני. אומנם, אהדתו הייתה נתונה לאותם אישים שהצטרפו למרד הערבי, ואשר היו נאמנים לו עוד מימי המרד במדבר ומימי ממשלתו הערבית-לאומית בדמשק, אך הוא נזהר מאוד שלא לנכר את המשתייכים לאגף השני בממסד הסוני, אשר היה מורכב מבני המשפחות המסורתיות של עיראק. רבים מהם מינה פייסל לתפקידי שרים ואף לראשי ממשלות, והם גם איישו רבות ממשרות המפתח האחרות. פייסל, יציר מהפכת הלאומיות הערבית לעת מלחמת העולם, נזהר מאוד, עתה משנכונה מלכות עיראק בידו, שלא להתמכר יתר על המידה ללאומיות הערבית ולרעיונות האחדות הערבית. פייסל תימרן אפוא בין אישים בממסד הערבי סוני, ממש כפי שתימרן בין זיקותיהם השונות.
  • השבטים השיעים והמיעוטים - מתוך עניינו בשמירת מלכותו ובבנייתה של מדינה בעיראק, עשה פייסל כמיטב יכולתו על מנת שלא להתעמת עם אותם ציבורים שלא היו ערבים סונים, ואשר הוא ומדינתו נכפו עליהם. פייסל נהג בהם על פי רוב בדרכי נועם ובשיטות של דיפלומטיה אישית. כלפי בני שבטיה המרובים והחזקים של הארץ בנה פייסל את תדמיתו כבן החג'אז, איש החברה השבטית המסורתית מילדותו. כלפי השיעים נקט מידה זהה של סובלנות, וזכה שנושאים טעוני מתח דתי כמעט שלא עלו על סדר היום. לאותם שיעים אשר ביקשו להשתלב במדינה וליהנות מכיבודיה, פתח פייסל את הדלת לרווחה. צעירים שיעים רבים, וכן כורדים לא מעטים, נכנסו אז למשרות מדינה זוטרות ולמסלולי החינוך וההכשרה שנפתחו באותה העת. כורדים ואשורים שירתו בימי פיסל במיליציה העיראקית. באשר ליהודים, הרי יחסו הנינוח של פייסל ליהודי ארצו עשה את תקופתו לתור הזהב של יהודי עיראק במאה ה-20.

פייסל היה מנהיג מלידה, אשר שילב במדיניותו מרץ של אדם צעיר, וניסיון עשיר שקנה בהיסטוריה הנפתלת שבה לקח חלק. סמכויותיו כמלך עיראק הוגדרו בחוקה אשר אושרה ב-1924. החוקה הבטיחה את שלטונו הבלתי תלוי, קבעה את היותו ראש המדינה ומפקד כוחותיה, ממנה הממשלה והשרים, בעל הסמכות לפיזור הפרלמנט ולחקיקה בכוח הצווים, ממנה השופטים פקידי מנגנון המדינה, המאשר את חקיקת הפרלמנט והמפקח על יישומם של החוקים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מיסט, אתר סיכומי מאמרים ומידע של תלמידי החוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב
הקודם:
-
מלך עיראק
אוגוסט 1921 - 8 בספטמבר 1933
הבא:
גאזי מלך עיראק