פייר בורדייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פייר בורדייה

פייר בורדייהצרפתית: Pierre Bourdieu;‏ 1 באוגוסט 1930 דנגן, צרפת - 23 בינואר 2002 פריז, צרפת), היה סוציולוג צרפתי, ודמות מרכזית בסוציולוגיה הצרפתית במחצית השנייה של המאה ה-20. בורדייה הפך לשחקן מרכזי בחיים האינטלקטואליים בצרפת לקראת סוף חייו, בשל פעילותו ומעורבותו הציבורית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בדנגן (Denguin) שבמחוז בֵּ‏אַ‏רן (Béarn). אביו היה עובד אדמה שהפך לדוור והתמנה אחר כך למנהל משרד הדואר. אמו באה ממשפחת איכרים "מיוחסת", יחסית לאביו. בורדייה היה בן יחיד להוריו.

לימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בורדייה למד בפנימייה בעיר פּ‏וֹ‏ (Pau) שבמחוז ילדותו והיה תלמיד מצטיין. השגיו משכו את תשומת לבו של אחד ממוריו, שהיה בוגר האקול נורמל סופרייר. הוא המליץ לבורדייה להרשם למכינה (khâgne) בפריז לקראת קבלה לאחד מ"בתי הספר הגדולים" של צרפת.

לימים כתב בורדייה על חווית הלימודים בפּ‏ו, שהביאה אותו לאמץ השקפה ריאליסטית ולוחמנית בנוגע ליחסים החברתיים; בפנימייה חש את ההבדל החברתי בינו לבין בני העיר ה"בורגנים", וכן חווה את הנתק שבין העולם האלים, המניפולטיבי והמחוספס של הפנימייה לעולם של הכיתה והמורים, שם שולטים ערכים מנוגדים בתכלית, של תגליות אינטלקטואליות ויחסים קסומים כביכול.‏‏‏[1] בפנימייה למד לדבוק בחומרה בכללי בית הספר כדי להצליח ולהצטיין. מאידך, בית הספר היה "המקום שבו הוא [בורדייה] למד על בשרו שהחזית השלווה והמסודרת לכאורה של העולם נשענת על יסודות מוסתרים של עולם רווי מאבקים ומעשי אלימות. כאן נוצר ההאביטוס הלוחמני שלו, לרבות ספקנותו, חשדנותו וביקורתיותו כלפי מראית העין של המוסדות הרשמיים, לרבות התנגדותו ומרדנותו הכרונית כלפי כל מה שקשור לאליטות ולמשרתים אותן".‏‏‏[2]

בזכות הישגיו בבית הספר, הצליח בורדייה להתקבל למוסד הפריזאי היוקרתי, האקול נורמל סופרייר שברחוב אוּלְם, שם למד פילוסופיה (יחד עמו למדו גם הפילוסופים ז'אק דרידה ומישל סר, וההיסטוריון עמנואל לֵה רוּ‏אָ‏ה לאדוּ‏רי, ושם הכיר והתידד עם הפילוסוף מישל פוקו). בעוד האקלים האינטלקטואלי נשלט באותה תקופה על ידי הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, ודמות "האינטלקטואל הטוטאלי" שהשליט ז'אן פול סארטר, פנה בורדייה ללימודי לוגיקה והיסטוריה של הפילוסופיה והמדע, אותם למד אצל גסטון בשלאר (Bachelard) וז'ורז' קנגילם (Canguilhem). על מורים אלו כתב בורדייה: "מחברים אלו, שהיו שוליים ולזמן-מה נשלטים ומוסתרים מעין הכלל על ידי ברק השולטים, הציעו מפלט עבור מי שמסיבות שונות ביקשו להסתייג מן הדימוי הקוסם, אך גם מעורר ההתנגדות, של האינטלקטואל הטוטאלי הנוכח בכל חזיתות החשיבה."‏‏‏[3]

ראשית הקריירה האקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפר קבילי מסורתי

לאחר שהשלים את בחינת ההסמכה בפילוסופיה וסיים את לימודיו ב"אקול נורמל סופרייר" ב-1954, עבד בורדייה כמורה בתיכון במשך שנה. בשנת 1955 זומן לשירות צבאי, ובזמן מלחמת העצמאות האלג'יראית, בשנים 1958 - 1960, נשלח לשרת באלג'יר. תוך כדי שרותו בצבא הצרפתי, לימד פילוסופיה בפקולטה למדעי הרוח באלג'יר, והחל במקביל לערוך מחקר על ההוויה האלג'יראית. בורדייה נטש במהרה את העמדה הפילוסופית, אליה הוכשר ב"אקול נורמל", ועבר למחקר אמפירי - סטטיסטי - אתנוגרפי. הפניית הגב לפילוסופיה הצרפתית נבעה מתחושתו של בורדייה שהפילוסופים פועלים ביהירות בלתי נסבלת מתוך עולם של עצמם, מוגנים ומשוחררים מכל ידע ממשי על אודות המציאויות החברתיות שבעניינן הם כה שמחים לחרוץ משפט. זאת למרות שבציבוריות הצרפתית הם נהנים ממעמד רם ומיחס של חרדת קודש.‏‏‏[4]

בית הספר ללימודים גבוהים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שובו לפריז מאלג'יריה, נשכר בורדייה על ידי רמון ארון לשמש כעוזר הוראה לשיעורו בסורבון על הקלאסיקות של התאוריה הסוציולוגית.‏‏‏[5] למרות עבודת השטח האנתרופולוגית התובענית רבת השנים, ורבת הסכנות, שערך באלג'ריה, בחר בורדייה להפנות עורף לאנתרופולוגיה, הפעם בשל הרתיעה שעוררו בו האינטלקטואליזם המופשט והסגנון הספרותי של האנתרופולוגיה נוסח לוי שטראוס, שהיה אז האנתרופולוג הדומיננטי של צרפת.‏‏‏[6] משנת 1964 קיבל בורדיה משרת ניהול ב"בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה" (École des Hautes Études en Sciences Sociales). באותה שנה החלה שותפותו עם החוקר ז'אן-קלוד פאסרון (Passeron), ויחד הם פרסמו את ספרם היורשים (1964, Les Héritiers: les étudiants et la culture).

החל משנת 1965, עם פרסום ספרו על השימוש החברתי בצילום - אמנות ביניים (Un Art Moyen: Essais sur les usages sociaux de la photographie), שאחריו פרסם את אהבת האמנות (L'amour de l'Art) ערך בורדייה סדרת מחקרים אודות הפרקטיקות התרבותיות החדשות. בניגוד למחקרים בסוציולוגיה של האמנות שראו באמנות מתחם אוטונומי בעל מימד אמנציפטורי, [דרושה הבהרה] עבור בורדייה האמנות אינה אלא שדה, אחד מני המוסדות החברתיים הרבים בהם מתארגן הידע. עבורו, האמנות אינה צופנת בחובה כל יסוד אוטופי, אלא מאופיינת כשדה אשר מכונן על ידי מניפולציות דכאניות מוסתרות היטב. בורדייה גורס, בהשפעת העמדה המרקסיסטית, כי המוסדות התרבותיים המובהקים כדוגמת הדת, המדע והאמנות, באשר הם מתיימרים לייצג תובנות וערכים אוניברסליים, משרתים בפועל אינטרסים פרטיקולאריים-מעמדיים; הם ממלאים פונקציה אידאולוגית, הווה אומר, הם עשויים למסך את התודעה, לשקף את המציאות הכלכלית השוררת באורח מסולף. בניסוחו של מרקס, ביכולתם לעצב 'תודעה כוזבת' ביחס להוויה החברתית הקיימת. עם זאת, כבר בחיבוריו המוקדמים של בורדייה בולט אופייה הכפול של הגותו ביחסה למרקסיזם. מצד אחד, אמנם ניכרים היטב מקורותיה המרקסיסטיים, שעה שהוא חושף את ממדה האידאולוגי של הבנת האמנות ואת היבטה המעמדי של האידאולוגיה. מצד אחר, נראה כי מה שמכונה אצלו 'הון סימבולי' או 'הון תרבותי', מעקר, למעשה, את פונקציית 'מבנה העל' ממעמדה הקלאסי כצידוקו המובהק של העשייה החברתית-כלכלית הקיימת ומקנה למעשה לייצוגים התרבותית [דרושה הבהרה] יתר עצמאות. משמעותי לא פחות הוא ערעור ההבחנה התוכנית בין ה'גבוה' וה'נמוך' בתרבות, ששמנו משתמע כי בורדייה מעתיק את הערכתה של היצירה מתחום מרכיביה וארגונה הפנימיים אל תחום הלגיטימציה החברתית שלה.

ב-1968, הוא ייסד את "המרכז לסוציולוגיה אירופאית" (Centre de Sociologie Européenne), מרכז מחקר שניהל עד מותו. ב-1975 הוא ייסד את כתב העת הבין תחומי "מחקרים במדעי החברה" (Actes de la recherche en sciences sociales), בעזרתו הוא ביקש לשנות את הקנונים המקובלים של הסוציולוגיה תוך הדגשת המדעיות שלה.

קולז' דה פראנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזית הקולז' דה פראנס, בו החזיק בורדייה בקתדרה לסוציולוגיה עד מותו

מ-1981 ועד מותו החזיק בקתדרה לסוציולוגיה בקולז' דה פראנס היוקרתי, המשרה הגבוהה ביותר במערכת האוניברסיטאות הצרפתית. בשנת 1993 היה לסוציולוג הראשון לו הוענקה מדליית הזהב של המכון הלאומי למחקר מדעי (CNRS). בשנת 1997 זכה בפרס ארנסט בלוך.

בורדייה ביקש תמיד לחבר את הרעיונות התאורטיים שלו עם מחקר אמפירי, המיוסד בחיים היומיומיים, וניתן לראות את עבודתו גם כסוציולוגיה תרבותית.

בהספד שנכתב עליו ב"גארדיאן" נאמר ש"הוא היה, לדעת רבים, האינטלקטואל המוביל בצרפת של היום... הוגה ברמה של פוקו, בארת ולאקאן". יצירתו תורגמה ליותר מעשרים שפות והשפיעה על תחומים רבים במדעי הרוח והחברה. כמה מספריו נחשבים כקלאסיקות בסוציולוגיה אך גם באנתרופולוגיה, חינוך ולימודי תרבות. ספרו "ביקורת חברתית על שיפוטי טעם" נבחר כאחד מעשרת הספרים החשובים ביותר בסוציולוגיה במאה ה-20 על ידי האגודה הבינלאומית לסוציולוגיה.

בצרפת, בורדייה לא נחשב כאקדמאי היושב במגדל השן או כפרופסור מנותק, אלא כאקטיביסט שפעל למען אלה שחשב שהחברה פוגעת בהם. ציטוט נוסף מ"הגארדיאן": "סרט דוקומנטרי על פייר בורדייה - "סוציולוגיה היא ספורט מלחמתי" - היה לשובר קופות מפתיע בפריז. אפילו שם הסרט הדגיש את האקטיביזם הפוליטי של בורדיה, שהלך בדרכם של אמיל זולא וז'אן פול סארטר בחיי הציבור הצרפתיים, ונלחם בפוליטיקאים כי הוא חשב שזה תפקידו של אדם כמוהו".

מ-1962 ועד מותו הוא היה נשוי למרי-קלייר בריזרד, ולהם שלושה ילדים, ג'רום, לורן ועמנואל - ד"ר לפילוסופיה ובמאי סרטים.

מושגים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושגים בהם משתמש בורדייה לקוחים לרוב מהעולם הכלכלי –

  • הון תרבותי – יכולת השליטה של האדם על המשאבים התרבותיים המשמעותיים לחברה (השכלה, אומנות, אוכל וכו')
  • הון חברתי – הקשרים החברתיים.
  • הון סימבולי - היוקרה החברתית.
  • הון כלכלי - רמת המשאבים החומריים העומדים לרשות האדם.

לטענתו יש רמת שיעתוק גבוהה בין הון כלכלי לתרבותי, חברתי וסימבולי. עם זאת, ההון התרבותי נוטה להסתיר את מקורות ההון הכלכלי מהם צמח. בורדייה משתמש במילה אלכימיה כדי להסביר את המעבר מהון כלכלי לתרבותי – התהליכים מסתוריים, מעורפלים אך הקשר ברור ומובהק.

במחקריו מפתח בורדייה את מושג ההביטוס ומשתמש בו על מנת לנתח את הזיקה בין סטרוקטורות חברתיות לפעולתו של האדם הפרטי. הנחת היסוד שלו היא שהפעולה האנושית אינה מקרית אלא היא תוצר של הבנייה חברתית, וכי היא מהווה חלק ממודל פעולה תרבותי שלם. ההביטוס הנו סוג של חוקיות מופנמת, הטמעת מערכת התיווך התרבותית באדם מרגע לידתו ובמהלך חייו, עד שהיא הופכת לבסיס הכרת המציאות שלו ומחוללת בכך את כל פעולותיו. מערכת זו הנה מערכת כללים המוטבעת באדם באופן גופני, דרך מצבים ספציפיים, ולעולם אינה מערכת חוקים אובייקטיבית של מבנה המתקיים במנותק מהאנשים הפועלים לפיו. אין משמעות לחוקיות כללית ואובייקטיבית ללא הפעולה הממשית עצמה, טוען בורדייה, כשם שאין משמעות לפעולה בודדת המנותקת מהמערכת הסובבת אותה.

יש לציין כי מושג ההביטוס מוגדר גם-כן ביחס לשדות ודיסציפלינות, ולא רק ביחס לפרטים: "הביטוס", טוען בורדייה, "הנו בעת ובעונה אחת הן "מקצוע", אוצר של טכניקות ושל אסמכתות, והן מכלול של "אמונות" [...] כל התכונות הללו נובעות מן ההיסטוריה...הייחודית של הדיסציפלינה, ממיקומה...בהיררכיה של הדיסציפלינות: תכונות אלו מהוות בעת ובעונה אחת הן תנאי מוקדם, המאפשר לשדה לתפקד – והן תוצר של תפקודו" ("על כמה מתכונות השדה", בתוך: שאלות בסוציולוגיה, עמ 114).

מושג מחקרי מרכזי נוסף בהגותו הנו שדה: "שדה הנו מרחב מתובנת, זירה של כוח – יש בו שולטים ונשלטים, יש בו יחסים מתמידים, מתמשכים, של חוסר שוויון ששוררים בתוך המרחב הזה – שהוא גם שדה קרב לשימור או לשינוי יחסי הכוחות הללו" (על הטלוויזיה, עמ' 45). כל גורם בשדה מוגדר ביחס למיקום שלו במרחב, ומתחרה באחרים תוך שימוש בכוח היחסי שיש בידו, ואשר מגדיר את מעמדו בתוך השדה, וכפועל יוצא את האסטרטגיות שינקוט. "כל שדה", מוסיף בורדיה, "מגדיר את עצמו בין השאר באמצעות מושאי-מאבק ואינטרסים ייחודיים לו [...] כדי ששדה יפעל, צריך שיהיו בו מושאי-מאבק ואנשים המוכנים לשחק את המשחק ובעלי הביטוס, הכולל הן הכרה של כללי המשחק האימננטיים, של מושאי-המאבק וכדומה, והן הכרה בתוקפם" ("על כמה מתכונות השדה" בתוך: שאלות בסוציולוגיה, עמ' 113-4).

פיתוח תורת השדות של בורדייה היא פרי השראתם הן של קרל מרקס והן של מקס ובר. ובר תפס את המציאות החברתית כמכלול של תת-ספירות – הספירה הכלכלית, הדתית וכו'. לכל ספירה יש אוטונומיה והגיון פנימי משלה.

בורדיה, שפיתח את תורת השדות אומר בעצם אותו הדבר – במרחב החברתי יש שדות רבים, לכל שדה יש אוטונומיה אך זו אינה טוטאלית כי קיימים קשרים בין השדות - קשרים הניתנים לשינוי. כל השדות שייכים לשדה גדול יותר שנקרא "שדה הכח" – שדה זה נשלט על ידי המדינה (שלטון פוליטי) – האמירה הזו מאוד מתאימה לצרפת שהיא מדינה ריכוזית והשלטון בה מקרין על כל מה שמתרחש במדינה.

בכל שדה מתקיימים מאבקי כח על השליטה והיוקרה.

לשדות שונים יש חוקי תפקוד בלתי משתנים שהמשמעותיים שבהם הם:

  1. שדה מוגדר בין השאר באמצעות הגדרת הפרסים והאינטרסים הספציפים, שלא ניתנים להמרה על ידי פרסים ואינטרסים של שדות אחרים.
  2. מבנה השדה הוא מצב יחס הכוחות בין הסוכנים או המוסדות המעורבים במאבק.
  3. הון ספציפי הוא הון בעל ערך רק ביחס לשדה מסוים.
  4. לכל שדה יש נטייה להציב ערך עליון שקובע את ההיררכיה בשדה – ערך שהוא אשליה, אילוזיו.
  5. במצב מוגדר של יחס הכוחות, אלה שיש להם מונופול על ההון הספציפי לשדה נוטים לאסטרטגיות של שימור ואלה שמצוידים בפחות הון- לאסטרטגיות של שנוי.
  6. אחד המאבקים העיקריים בתחום הוא הגדרת גבולות השדה, לגיטימציה להשתתפות במאבקים ("זו איננה שירה" "זו איננה ספרות").
  7. לכל האנשים המעורבים בשדה מסוים יש במשותף מספר אינטרסים בסיסיים ההכרחיים לקיום השדה.
  8. אסטרטגיות הפעולה של המצטרפים החדשים מוגבלות לגבולות הזירה. כתוצאה מכך, המהפכות שהם יכולים לחולל הן מהפכות חלקיות בלבד. מהפכות שלא יסכנו את עצם הזירה, את האקסיומות עליהן היא מושתתת ואת מסד האמונות האולטימטיביות. לפיכך, פעמים רבות תציג עצמה ההטרודוקסיה כשיבה אל המקורות, אל הראשית, אל רוח הדברים.
  9. באמצעות ההכרה המעשית של עקרונות המשחק, כל ההיסטוריה של המשחק, כל עברו, נוכחים בכל מערכה שלו. אחד הסממנים המובהקים לשדה הוא הופעת גוף של משמרי חיים (למשל-ביוגרפים) ומשמרי יצירות (למשל-פילולוגים). אי אפשר להבין עוד יצירה בלי להכיר את ההיסטוריה של שדה הייצור של היצירה - דבר המצדיק את קיומם של דרשנים, פרשנים,היסטוריונים, פילולוגים וכו'. להיות פילוסוף פירושו לשלוט בכל מה שיש לשלוט בו בהיסטוריה של הפילוסופיה כדי לדעת איך לנהוג כפילוסוף בשדה פילוסופי.

ספרים של בורדייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שאלות בסוציולוגיה, 2005 [1980]. תרגום מצרפתית: אבנר להב וניצה בן-ארי, תל אביב: הוצאת רסלינג.
  • על הטלוויזיה, 1999 [1996]. תרגום מצרפתית: נרי גבריאל-סבניה, תל אביב: הוצאת בבל.
  • השליטה הגברית, 2007 [1998]. תרגום מצרפתית: אבנר להב, תל אביב: הוצאת רסלינג.
  • סקיצה לאנליזה עצמית, 2007 [2004]. תרגום מצרפתית: נעם ברוך, תל אביב: הקיבוץ המאחד, ספריית קו אדום.

מאמרים מתורגמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "הבית הקבילי", בתוך: תרבות אדריכלית: מקום, ייצוג, גוף, עורכות: רחל קלוש וטלי חתוקה, תל אביב: רסלינג, 2005, עמ' 267-285.

ספרים בלועזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Les Héritiers: les étudiants et la culture, Les Éditions des Minuit, 1964, engl. The Inheritors: French Students and Their Relations to Culture, University of Chicago Press 1979
  • Un Art Moyen: Essais sur les usages sociaux de la photographie, Minuit, 1965, engl. Photography: A Middle-Brow Art, Stanford University Press 1996
  • L'Amour de l'Art: Les musées et leur public, Minuit, 1966, engl. The Love of Art: European Art Museums and Their Public, Stanford University Press 1991
  • La Reproduction: Éléments pour une théorie du système d'enseignement, Minuit, 1970
  • La Distinction: Critique sociale du jugement, Minuit , 1979, engl. Distinction: A Social Critique of the Judgement of Taste, Harvard University Press 1987
  • La Noblesse d'État: Grandes écoles et esprit de corps, Minuit, 1989
  • Le Sens pratique, Minuit 1980, engl. Practical Reason: On the Theory of Action, Stanford University Press 1998
  • Homo Academicus, (French Edition), Minuit, Paris, 1984. (English Edition) Polity press 1990
  • Choses Dites, (1987), engl. In Other Words: Essays toward a Reflective Sociology, Stanford, 1990
  • Les Régles de l'Art (1992), engl. Rules of Art: Genesis and Structure of the Literary Field, Stanford University Press 1996
  • Contre-Feux 2: Pour un mouvement social européen, Raisons d'agir, 2001, engl. Counterfire: Against the Tyranny of the Market, Verso Books 2003
  • Pascalian meditations (2000) ; translated by Richard Nice, First published in France as: Meditations pascaliennes, c1997, Editions du Seuil--Verso t.p

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏פייר בורדייה, 2007 [2004]. סקיצה לאנליזה עצמית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 114-115
  2. ^ ‏‏סשה וייטמן, "פתח דבר", בתוך: סקיצה לאנליזה עצמית, שם, עמ' 22
  3. ^ בורדייה, 2007. סקיצה לאנליזה עצמית, עמ' 36‏
  4. ^ ‏סשה וייטמן, "פתח דבר", בתוך: סקיצה לאנליזה עצמית, שם, עמ' 8-9‏
  5. ^ ‏על סמך שיעורים אלו פרסם ארון את ספרו, שתורגם לעברית: רמון ארון, 1993. ציוני דרך בהגות הסוציולוגית. שני כרכים. תרגום: קרלה פרלשטיין. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.‏
  6. ^ ‏וייטמן, "פתח דבר", בתוך: סקיצה לאנליזה עצמית, שם, עמ' 16‏