פייר פאבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פייר פאבר
Pierre Favre (1506-1546).jpg
איור מודרני של

המבורך הנוצרי פייר פאבר, ממייסדי מסדר הישועים

תאריך לידה 13 באפריל 1506 בוילארה (Villaret), בסבויה, כיום בדרום מזרח צרפת
תאריך פטירה 1 באוגוסט 1546 ברומא באיטליה (בגיל 40)
קדוש עבור הכנסייה הקתולית
ביאטיפיקציה 5 בספטמבר 1872 על ידי פיוס התשיעי
חג 8 באוגוסט

פייר פאברצרפתית: Pierre Favre או גם Pierre Lefevre[1]; 13 באפריל 1506 - 1 באוגוסט 1546) היה תאולוג ישועי צרפתי מסבויה ושותף, יחד עם איגנטיוס מלויולה בהקמת מסדר הישועים, בו היה הכומר הראשון. ב-1872 כיבדה הכנסייה הקתולית את זכרו, כאשר האפיפיור פיוס התשיעי העלה אותו לדרגת מבורך.‏[2]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פאבר נולד ב-1506 למשפחת רועים בכפר וילארה (Villaret), השוכן בהרי האלפים בגובה 900 מטרים מעל פני הים. הכפר, שהיה שייך אז פוליטית לדוכסות סבויה ודתית לדיוקסיה של ז'נבה, הוא כיום חלק מהקומונה סן-ז'אן-דה-סיקסט (Saint-Jean-de-Sixt) במחוז סבואה עילית בחבל רון-אלפ בצרפת. בילדותו היה פאבר רועה כבשים בכרי הדשא הגבוהים של האלפים המערביים. משפחתו הייתה דתית מאוד ואמו נהגה לספר לו סיפורים רבים על המשפחה הקדושה. השפעת הסיפורים על פייר פאבר הייתה רבה, ואחד השכנים של המשפחה סיפר שנים אחר-כך שכבר בילדותו נהג בימי ראשון לצטט בעל פה את עיקרי הדת הקתולית (קטכיזם) לילדים אחרים.‏[3] בגיל עשר ביקש ללמוד והוריו, שסירבו תחילה משום שלא היו מוכנים לוותר על עוד זוג ידיים עובדות בבית ובמרעה, נעתרו לבסוף לתחנוניו והפקידו את חינוכו בידיו של כומר בעיירה תון (Thônes), כ-10 קילומטרים מווילארה. אחר כך למד בבית ספר בכפר הסמוך לה-רוש-סור-פורון (La Roche-sur-Foron). אף שלא היו לו תוכניות מוגדרות לגבי עתידו הוא גמר אומר בנפשו לעקור לפריז. להחלטה זו סייע דודו, שהיה במנזר של מסדר הקרטוסיאנים, בתמיכת כספית. פאבר שמר במהלך חייו על קשר עם הקרטוסיאנים, בייחוד עם חברי המסדר בעיר קלן שסייעו לו רבות בפעילותו בגרמניה.

בהסכמת הוריו עבר פאבר ב-1525 לפריז והחל ללמוד בקולז' סנט-בארב, מוסד להשכלה גבוהה שהוא המכללה הוותיקה ביותר השייכת כיום לאוניברסיטת הסורבון, שבו התגורר בחדר אחד עם תלמיד מנווארה (כיום בספרד), הקדוש הנוצרי לעתיד פרנסיסקו חאווייר. פאבר וחאווייר הפכו לידידים קרובים ושניהם קיבלו את התואר הראשון (Baccalauréat en arts) באותו יום ב-1530. באוניברסיטה פגש פאבר גם את החייל הספרדי לשעבר והקדוש לעתיד איגנטיוס מלויולה והצטרף לקבוצה סביבו. הוא לימד את איגנטיוס את הפילוסופיה היוונית של אריסטו, ואיגנטיוס הרצה לו על התרגילים הרוחניים שפיתח.

מטיף ישועי[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן של פייר פאבר

פאבר הוסמך לכמורה ב-30 במאי 1534, הראשון מבין החוג הקטן של האנשים שהקימו את מסדר הישועים. ככוהן דת הייתה לו הסמכות לקבל את נדרי הדת של איגנטיוס וששת חבריו בטקס שהתנהל בכנסיית סן דני על גבעת מונמארטר בפריז ב-15 באוגוסט של אותה שנה. טקס זה נחשב כאקט ההקמה של מסדר הישועים. לשבעת החברים המייסדים הצטרפו אחר-כך עוד שלושה.

בקבוצה היה פאבר השני בחשיבותו לאחר לויולה המייסד. הוא זכה בכבוד זה בזכות הידע המופלג שהפגין והשפעתו על חברי הקבוצה האחרים. ב-1536 קיבל פאבר את התואר השני. לאחר שכל חברי הקבוצה סיימו את לימודיהם באוניברסיטה הורה להם איגנטיוס לפגוש אותו בוונציה, והפקיד את פאבר בראשם. פאבר וקבוצת הישועים יצאה מפריז ב-15 בנובמבר 1536 והם הצטרפו לאיגנטיוס בוונציה בינואר 1537. בתחילה חשב איגנטיוס להגיע עם הקבוצה לארץ הקודש על מנת להטיף לנצרות, אבל נאלץ לוותר על רעיון זה משום שבאותה תקופה הייתה מלחמה בין ונציה לאימפריה העות'מאנית ששלטה בארץ ישראל. חברי הקבוצה החליטו להתקבץ כקהילה נוצרית שהפכה ל"חברת ישו" (בלטינית Societas Iesu), ומוכרת כיום כמסדר הישועים.

פאבר עבר להתגורר ב-1538 ברומא, ובמשך כמה חודשים עסק בהטפה ובהוראת תאולוגיה בספיאנצה - אוניברסיטת רומא, ובמקביל פעל יחד עם חברי הקבוצה לקבלת אישור מהאפיפיור פאולוס השלישי להקמת המסדר. האישור המיוחל הגיע ב-27 בספטמבר 1540, כשהתפרסמה הבולה Regimini militantis ecclesiae.

בסוף שנת 1540 שלח אותו האפיפיור לפארמה ולפיאצ'נצה,שם במשך 18 חודשים הרצה פאבר על התרגילים הרוחניים של הישועים במנזרים ובכנסיות.

אחר-כך נקרא פאבר בחזרה לרומא ונשלח לגרמניה לייצג את עמדת הכנסייה הקתולית ברייכסטאג של וורמס (Reichstag zu Worms),‏[4] שלא היו בו החלטות משמעותיות. ב-1541 השתתף פאבר ברייכסטאג של רגנסבורג (Regensburger Reichstages), והגיע למסקנה שההצלחה של הפרוטסטנטים נובעת מהבורות של העם בגרמניה כלפי הנצרות וחוסר המוסריות שגילה בהיררכיה הקתולית. הוא החליט שהפתרון לא נעוץ בשיחות עם הפרוטסטנטים, אלא ברפורמה של הכנסייה הקתולית, בייחוד של מדרג הכנסייה. במשך עשרה חודשים הוא נפגש עם אנשי מפתח בשפייר ברגנסבורג ובמיינץ. באמצעות הדרכה של אלו שבאו אליו בבקשה להתנסות בתרגילים הרוחניים, הוא הצליח להשיבם לחיק הכנסייה הקתולית. זמן קצר אחר כך הזעיק אותו לוילה לספרד. הוא שהה בספרד כשישה חודשים ויצר קשרים עבור הישועים בסרגוסה, מדריד וטולדו, עד שצו מטעם האפיפיור הורה לו לשוב לגרמניה ב-1542.

במשך 19 החודשים אחר-כך עמל פאבר על הרפורמה בשפייר, מיינץ וקלן, שהוכחה כאתגר גדול. הוא רכש בהדרגה את אמונם של אנשי הכמורה, וגייס צעירים רבים לשורות הישועים, בהם הקדוש לעתיד, פטרוס קניסיוס (Petrus Canisius‏; 1597-1521). הצלחת משימתו הובילה לכינויו "השליח של גרמניה". בקלן הפגין פאבר קנאות דתית באופן מיוחד. הארכיבישוף של קלן, הרמן פון וייד (Hermann von Wied‏; 1552-1477), כבר נטה ללותרניזם, ועתיד היה לאמץ זרם זה בנצרות פומבית מאוחר יותר. לאחר שבילה מספר חודשים בערים לוון ואנטוורפן, כיום בבלגיה, שבהם פעל בקרב הצעירים חזר פאבר ב-1543 לקלן. אך נאלץ לציית לבקשה של האפיפיור לעזוב את גרמניה באוגוסט 1544, כשתחילה נסע לפורטוגל ואחר-כך לספרד.

באמצעות השפעתו בהיותו בחצר המלכותית בליסבון שימש פאבר גורם מכריע בהקמת מסדר הישועים בפורטוגל. ז'ואאו השלישי, מלך פורטוגל רצה למנותו לפטריארך של אתיופיה. בפורטוגל ובספרד היה פאבר מטיף נלהב ויעיל. הוא נקרא להטיף בערים הראשיות בספרד, שם נאומיו חוצבי הלהבות עוררו קנאות דתית בקרב האוכלוסייה המקומית וגרמו לצעירים רבים לבחור בכמורה כדרך חיים. ביניהם הייתה דמות משמעותית נוספת בעתיד הישועים, הקדוש לעתיד, פרנסיסקו בורחה (Francisco de Borja‏; 1572-1510). הוא הקים קהילות של ישועים בוואיאדוליד ובאלקלה.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיל 40 היה פאבר מותש מעבודתו הבלתי נפסקת וממסעותיו האינסופיים, שתמיד נערכו ברגל. למרות זאת הוא מונה על יד האפיפיור פאולוס השלישי לפעול כיועץ מומחה (בלטינית peritus) מטעם הכס הקדוש בוועידת טרנטו. בדרך להשתתף בוועידה הוא הצליח להגיע עד רומא בלבד. הוא הגיע לעיר כשהוא קודח ב-17 ביולי 1546 ומת בה ב-1 באוגוסט 1546, כשעל פי המסופר שהה איגנטיוס לויולה כל הזמן ליד מיטתו.

הערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פייר פאבר לא היה פילוסוף או תאולוג במובן הטכני של המילה. הכתבים היחידים שהוריש לנו הם אוסף מכתביו והספר זיכרונות (Mémorial), אוטוביוגרפיה רוחנית שנכתבה בין השנים 1542 ל-1545.

בשל מותו בגיל 40 ידוע פאבר פחות מחבריו להקמת מסדר הישועים. עם זאת, יש לפאבר חלק חשוב בהיסטוריה של ייסוד מסדר הישועים. ראשית, משום שיחד עם איגנטיוס לויולה ופרנסיסקו חאווייר היה חלק מהגרעין הראשוני של הקבוצה, גרעין שהתגבש בחדרם המשותף באוניברסיטת פריז. שנית, משום שאיגנטיוס סמך עליו יותר מאחרים. פאבר הופקד על הנהגת הקבוצה הקטנה של מייסדי המסדר בשנים 1536-1535, כאשר איגנטיוס נאלץ לעזוב את צרפת בשל בעיות בריאות. בנוסף, כאשר נבחר ראש המסדר בפעם הראשונה, נבחר פייר פאבר פה אחד כבחירה השנייה, אם איגנטיוס היה מתמיד בסירובו להיבחר כראש המסדר, היה פאבר מתמנה לתפקיד.

סימאו רודריגס (Simão Rodrigues‏; 1579-1510), אחד משבעת המייסדים של המסדר, שהיה שונה מאוד באופיו מפאבר, אמר עליו "הייתה בו המתיקות הנדירה והמהנה של המגע האישי, מעולם לא נתקלתי במישהו שהגיע לרמתו במובן זה". גינוני התנהגותו ויכולת השיחה שלו היו שובי לב ובינה, אפילו עם הלותרנים. פייר פאבר העדיף אינסטינקטיבית את המגע האישי והשיחה הידידותית על הטפות בכנסייה או בהרצאות לקהל הגדול. יושרו המוסרי וכנותו הגלויה הקלו ביצירת קשר, והוא הצליח לשכנע מבלי הצורך להתעקש.

פאבר הפך למטיף יעיל ומפיץ רעיון התרגילים הרוחניים של לויולה, כשהוא פועל באיטליה, ספרד, פורטוגל וגרמניה. עיקר פעילותו הייתה בגרמניה, שם ניסח קווים מנחים לדיאלוג אקומני עם הלותרנים, אך לרוע המזל הם כמעט שלא יושמו. הוא ידוע, בייחוד בקרב הישועים, כמדריך הטוב ביותר עבור אלו שיישמו את התרגילים הרוחניים.

הכרה בפועלו לאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הישועים מכירים בפייר פאבר כאחד ממקימי המסדר יחד עם חבריו לחדר באוניברסיטת פריז, איגנטיוס לויולה ופרנסיסקו חאווייר.

כבר בחייו היו שכינו אותו קדוש. גם הקדוש לעתיד, פרנסואה דה סאל (François de Sales‏; 1622-1567), שהיה בעל אופי דומה לזה של פאבר, דיבר על פאבר תמיד בכינוי "הקדוש", אלא שלא כך חשבו אבות הכנסייה. על מנת להיקרא קדוש חייב המועמד להוכיח שחולל נס (אלא אם הוא מרטיר), ואין בתולדותיו של פאבר אירוע שיכול להיחשב נס. עם זאת, הוא עבר את השלב השלישי בתהליך הקאנוניזציה כשזכה ב-5 בספטמבר 1872, שנים רבות אחרי מותו, בתואר מבורך מהאפיפיור פיוס התשיעי. יום חגו חל ב-8 באוגוסט.

פאבר זכה לכבוד מיוחד כאשר בשנת 2006 חגגו הישועים את שנת היובל הישועית. המאורעות שבגינן נחוגה שנת היובל היו 500 שנים להולדתם של פרנסיסקו חאווויר ופייר פאבר ב-1506 ו-450 שנים למותו של איגנטיוס לויולה (1566).‏[5]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • William Bangert: To the Other Towns: The Life of Blessed Peter Favre, First Companion of St. Ignatius, Baltimore, 1959, Ignatius Press, 2002, ISBN 9780898709186
  • Georges Guitton: Le bienheureux Pierre Favre, premier prêtre de la Compagnie de Jésus, Lyon, 1959.
  • Mary Purcell: The quiet companion, Dublin, Gill & MacMillan, Limited, 1970, ISBN 9780717102730
  • André Ravier: Le grand Pierre Favre, Paris, 1997.
  • Etienne N. Degrez: Amis dans le Seigneur, dans Vies consacrées, 2006 (vol.78), pp.89-100.
  • Brian O'Leary: Pierre Favre and Discernment. The Discernment of spirits in the memoriale of Blessed Pierre Favre, Way Books, 2006, ISBN 9780904717266
  • Dominique Bertrand: Pierre Favre, un portrait, Lessius, Bruxelles, 2007' ISBN 9782872991563

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ באנגלית ובשפות אחרות קיימת גם הגרסה Faber,‏ Bangert מקדיש לכך הערה ארוכה בעמ' 17 בספרו. כנהוג באירופה כל עם מעביר את שמו הפרטי לשם המקביל בשפתו לשם הצרפתי פייר, ולכן הוא פטר אצל האנגלים והגרמנים, פדרו אצל הספרדים ופיוטר אצל הפולנים והרוסים.
  2. ^ פייר פאבר באנציקלופדיה הקתולית
  3. ^ Bangert עמ' 18
  4. ^ כינוס של אישים מגופים שונים תחת שלטון האימפריה הרומית הקדושה
  5. ^ Society of Jesus - 2006 Jesuit Jubilee