פייר שארל ל'אנפן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פייר (פיטר) שארל ל'אנפן
תוכנית ל'אנפן, גרסה ממרץ 1792
מצבת הקבר של ל'אנפן, על גבעה בבית הקברות הלאומי ארלינגטון, משקיפה על העיר שתכנן

פייר (פיטר) שארל ל'אנפן (Pierre (Peter) Charles L'Enfant; ‏9 באוגוסט 1754 - 14 ביוני 1825) היה אדריכל, מתכנן עירוני ומהנדס אזרחי אמריקאי יליד צרפת. ל'אנפן תכנן את העיר ושינגטון, בירת ארצות הברית.

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ל'אפן נולד סמוך לעיר שארטר בצרפת, אביו (פייר ל'אנפן) היה צייר בחצרו של לואי החמישה עשר, מלך צרפת. ל'אנפן למד באקדמייה הצבאית והוכשר כמהנדס צבאי. בשנת 1777 גויס על ידי פייר בומרשה להלחם במהפכה האמריקאית בשורת המתנדבים הצרפתים של הצבא הקונטיננטלי שאירגן המרקיז דה לה פאייט. במהלך מלחמת העצמאות האמריקנית, בה שירת במטהו של ג'ורג' וושינגטון כקצין הנדסה, נקשרה נפשו של ל'אנפן באומה החדשה, הוא אימץ לעצמו את השם פיטר והחליט להשאר באמריקה ולא לשוב לצרפת.

לאחר המלחמה השתקע ל'אנפן בניו יורק, שהייתה אז בירת ארצות הברית, ועבד כאדריכל ומהנדס. הוא הרחיב את האולם הפדרלי (Federal Hall) בעיר, בו נערך הכינוס הראשון של הקונגרס של ארצות הברית. בשנת 1790 הזמין אותו ג'ורג' וושינגטון לתכנן את בירת ארצות הברית החדשה על גדות נהר הפוטומק, שתקרא לימים על שמו.

תכנון וושינגטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין מרץ ויוני 1791 הכין ל'אנפן תוכנית לעיר הבירה שהושפעה מאדריכלות נאו-קלאסית בסגנון רומאי. בתוכניתו נכללו בניין הקפיטול על גבעת הקפיטול, הבית הלבן, שדרות המול ושדרת פנסילבניה, שכולם נועדו לתת תחושת פאר, הדר, רצינות וממלכתיות. על פי התוכנית, קושר בניין הקפיטול בתעלה לנהר הפוטומק ובמקומה של תעלה זו עוברת כיום שדרת החוקה. חלק מהאנדרטאות והמונומנטים שתכנן, כמו למשל, אנדרטת צי ארצות הברית, אנדרטת וושינגטון ואנדרטת ג'פרסון הוקמו רק שנים רבות לאחר מותו.

שרטוט הרחובות בתוכנית הוא רשת שתי וערב בכיוון צפון-דרום (ששמם מספר סידורי) ומזרח-מערב (ששמם אותיות האלפבית). לאלה הוסיף שדרות אלכסוניות החוצות את העיר מצפון-מערב לדרום-מזרח ומצפון-מזרח לדרום-מערב (הנקראות כיום על שם מדינות ארצות הברית). במפגשי הרחובות והשדרות תכנן כיכרות עגולות גרנדיוזיות המזכירות את כיכרות פריז ויוצרות צומת רחובות ושדרות בצורת כוכב או שמש בעלת קרניים בבחינת "קרני האור של עידן הנאורות הזורחות אל כל חלקי היבשת, ובו-זמנית משמשות כדרכים המקבלות בברכה את כל האנשים החפצים בהגנת האומה"[1]. הכיכרות הנרחבות תוכננו למבנים בעלי חשיבות ופעילות ציבורית פומבית. בתוכניתו משולבים בין השטחים הבנויים שטחים פתוחים ופארקים. קיים דמיון בין רשת הרחובות והשדרות של וושינגטון בתוכניתו של ל'אנפן לבין תבנית השבילים של גני לה נוטר בארמון ורסאי.

על ביצוע התוכנית הופקדו מטעם הקונגרס שלושה נציבים (Commissioners). הנציבים הכניסו שינויים והערות בתוכנית, ל'אנפן סירב לקבל את מרות הנציבים ודרש להתייחס לתוכניתו ככתבה וכלשונה. לאחר שנים של חילוקי דעות בין הצדדים וניסיונות גישור של אישים בכירים כתומאס ג'פרסון ואלכסנדר המילטון נמסר לל'אנפן במרץ 1792 שלא יוכל להמשיך בפרויקט או לשלוט על ביצועו.

למרות שתהליכי ההקמה לפי תוכניתו של ל'אנפן החלו בקיץ 1791, תוך הסכמה למעשה לתוכנית, לא קיבל ל'אנפן תשלום על עבודתו. למרות שהיה מקורב לג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון ואלכסנדר המילטון, שלושת האישים החשובים ביותר בבירה האמריקאית, נאלץ לתבוע שוב ושוב תשלום על עבודתו מן הקונגרס. בשנת 1812 קיבל סכום זעום שלא כיסה את חובותיו.

מותו ולאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ל'אנפן נפטר בעוני ובלא הכרה רשמית ונקבר כמעוט-יכולת.

בשנת 1909, הוחלט להכיר בחשיבותו של ל'אנפן. ארונו הוצב ברוטונדה של בניין הקפיטול על מנת שהציבור יוכל לעבור על פניו (lying in state) והוא היה בכך לאישיות הראשונה שאינה עובד מדינה או נבחר ציבור שזכה בכבוד זה. לאחר מכן נקבר מחדש בטקס רשמי בבית הקברות הלאומי ארלינגטון.

בספרו הסמל האבוד מציין הסופר דן בראון אמונה לפיה רוחו של ל'אנפן רודפת את בניין הקפיטול, ממתינה לגביית התשלום המגיע לו.

מפת העיר לפי תכנונו של ל'אנפן מאויירת בריצוף רחבת החירות (Freedom Plaza), השוכנת לא רחוק מן הבית הלבן.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bowling, Kenneth R (2002). Peter Charles L'Enfant: vision, honor, and male friendship in the early American Republic. George Washington University, Washington, D.C. ISBN 978-0-9727611-0-9.
  • Ovason, David, The Secret Architecture of Our Nation's Capital: the Masons and the building of Washington, D.C., New York City: Perennial, 2002. ISBN 0060195371 ISBN 978-0060195373
  • Caemmerer, H. Paul (1970). The Life of Pierre Charles L'Enfant. Da Capo Press
  • Berg, Scott W. (2007). Grand Avenues: The Story of the French Visionary Who Designed Washington, D.C.. Pantheon Books. ISBN 978-0-375-42280-5

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הילה ברלינר, אדריכלות עידן התבונה