פייר שודרלו דה לאקלו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פייר שודרלו דה לאקלו

פּיֵיר שׁוֹדֶרְלוֹ דה לַאקְלוֹ (Pierre Choderlos de Laclos;‏ 18 באוקטובר 17415 בספטמבר 1803) היה סופר צרפתי, איש ממשל וגנרל בצבא, הידוע בזכות רומן המכתבים שכתב, "יחסים מסוכנים".

לאורך תקופה ארוכה הייתה תדמיתו של לאקלו בספרות הצרפתית כשל סופר שערורייתי, בדומה למרקיז דה סאד. לאקלו היה קצין צבא חסר אשליות באשר לטבעם של יחסי אנוש, וסופר חובב. תוכניתו הייתה "לכתוב סיפור שונה מן הרגיל, אשר ייצור תהודה, ואשר יישאר על פני האדמה גם לאחר מותו." תוכנית זו התגשמה במידה רבה במסגרת ספרו "יחסים מסוכנים". הספר, החוקר את נפתולי האהבים של האריסטוקרטיה, נחשב ליצירת מופת בספרות הרומן של המאה ה-18. הספר שימש השראה למספר רב של חיבורים בתחום הביקורת והניתוח הספרותי, מחזות וסרטים.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאקלו נולד באמיין כבן למשפחה בורגנית. בשנת 1760 נשלח ללמוד בבית הספר המלכותי לארטילריה בלה פר (בצרפתית: École royale d'artillerie de La Fère), הסמוכה לעיר הולדתו. כקצין צעיר בדרגת לוטננט שירת תקופה קצרה במבצר סמוך ללה רושל עד לתום מלחמת שבע השנים (1763). מאוחר יותר הוצב בשטרסבורג (1765-1769), גרנובל (1769-1775), ובזנסון (Besançon;‏ 1775-1776).

אף שקודם בשנת 1771 לדרגת קפטן, לאקלו מאס בשרותו כקצין תותחנים במבצרים שונים והחל מקדיש את זמנו הפנוי לכתיבה. עבודתו הראשונות, מספר שירים קלילים, פורסמו בירחון השירה L'Almanach des Muses. אחר כך כתב אופרה קומית בשם "ארנסטין", בהשראת סיפור מאת הסופרת מארי-ז'אן ריקובוני (Marie-Jeanne Riccoboni). הקומדיה, שהוצגה לראשונה ב-19 ביולי 1777 בנוכחות המלכה מארי אנטואנט, הייתה כישלון בימתי. באותה שנה הקים בית ספר חדש למקצועות התותחנות בוולאנס, בדרום-מזרח צרפת, שבין תלמידיו עתיד אף להיות נפוליאון. בשנת 1778 שב לבזנסון וקודם לדרגת קפטן שני בחיל ההנדסה. בתקופה זו כתב מספר יצירות בהן ניכרת הערכתו הרבה לז'אן-ז'אק רוסו.

בשנת 1779 נשלח לאיל ד'אקס (Île-d'Aix) כדי לסייע למהנדס הצבאי מרק-רנה מונטלמבר בהקמת ביצורים להגנה מפני פלישה בריטית; אולם את רוב זמנו במקום בילה בכתיבת שיא יצירתו, "יחסים מסוכנים", וכן את "מכתב לגברת מונטלמבר". לבקשתו שוחרר לחופשה של חצי שנה, שאותה בילה בפריז בכתיבה.

הספר "יחסים מסוכנים" פורסם לראשונה במהדורה בת ארבעה כרכים, ב-23 במרץ 1782, על ידי הוצאת Durand Neveu, והפך מיד להצלחה גדולה. הוא נמכר ב-1,000 עותקים בחודש הראשון להפצתו, הצלחה מסחרית גדולה במונחי אותם הימים. לאקלו צווה מיד לשוב למבצר בו הוצב בבריטני. בשנת 1783 הוא נשלח ללה רושל כדי לסייע בבניית מחסן תחמושת חדש. בלה רושל פגש את מארי-סולנז' דופרה, שהייתה צעירה ממנו ב-18 שנה, והתחתן עמה בשנת 1786. שנה אחר כך החל בפרויקט למיספור רחובותיה של פריז.

בשנת 1788 פרש מצבא צרפת והחל לעבוד בשרותו של לואי פיליפ השני, הדוכס מאורלאן, ועם פרוץ המהפכה הצרפתית, ביצע עבורו שליחויות דיפלומטיות. לאחר ששוכנע על ידי ערכי הרפובליקה, עזב את הדוכס וקיבל משרת קומיסר במשרד המלחמה. לזכותו נזקף ארגונו מחדש של צבא המהפכה שאיפשר את הניצחון בקרב ואלמי. מאוחר יותר, עם עריקתו של גנרל שארל פרנסואה דומורייה (Dumouriez), נאסר לאקלו כ"אורלאני". הוא שוחרר לאחר מרד "התגובה התרמידוריאנית" נגד משטר הטרור של רובספייר.

הוא בילה תקופת מה בלימודי בליסטיקה, ובמהלכם המציא את פגז התותח המודרני. בשנת 1795 פנה לשלטונות בבקשה להתגייס מחדש לצבא, אולם לא זכה למענה. ניסיונותיו להשתלב בשרות הדיפלומטי ולהקים בנק כשלו אף הם. לבסוף פגש בגנרל צעיר, נפוליאון בונפרטה, והצטרף למטהו. ב-16 בינואר 1800 גויס מחדש לצבא בדרגת בריגדיר גנרל בצבא המהפכה הצרפתית וב-4 במאי 1800 השתתף בקרב מסקירש נגד צבא האימפריה האוסטרית.

בשנת 1803 מונה לאקלו למפקד העליון של תותחני המילואים באיטליה. הוא נפטר זמן קצר אחר כך במנזר פרנציסקוס מאסיזי בטאראנטו, כנראה כתוצאה משילוב של דיזנטריה ומלריה. הוא נקבר באי סן פאולו הסמוך לעיר, במבצר שנבנה לפי הוראותיו והנושא עדיין את שמו "פורט דה לאקלו" (Forte de Laclos). עם שובו של בית בורבון לשלטון, נהרס קברו של לאקלו, ומשערים שעצמותיו נזרקו לים.

יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצרפתית

  • Ernestine (1777, Opéra-comique)
  • Les Liaisons dangereuses (1782)
  • Des Femmes et de leur éducation (1783)
  • Instructions aux assemblées de bailliage (1789)
  • Journal des amis de la Constitution (1790–1791)
  • De la guerre et de la paix (1795)

בתרגום לעברית