פילאנדר נוקס

פילאנדר נוקס
Philander C. Knox
	פילאנדר צ'ייס נוקס, 1904
לידה	6 במאי 1853; בראונסוויל, פנסילבניה, ארצות הברית
פטירה	12 באוקטובר 1921 (בגיל 68); וושינגטון די. סי., ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	קפלת הזיכרון לוושינגטון, פילדלפיה, פנסילבניה, ארצות הברית
השכלה	אוניברסיטת וירג'יניה המערבית; West Virginia University College of Law; אוניברסיטת מאונט יוניון ;
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
בן או בת זוג	Lillian Smith Knox
	6 במרץ 1909 – 5 במרץ 1913; (4 שנים)
תחת נשיא ארצות הברית	ויליאם הווארד טאפט
	→ רוברט בייקון ויליאם ג'נינגס ברייאן ←
	5 באפריל 1901 – 30 ביוני 1904; (3 שנים ו־12 שבועות)
תחת נשיאי ארצות הברית	ויליאם מקינלי ; תאודור רוזוולט
	→ ג'ון ויליאם גריגס ויליאם מודי ←
	4 במרץ 1917 – 12 באוקטובר 1921; (4 שנים ו־31 שבועות)
	4 במרץ 1917 – 12 באוקטובר 1921; (4 שנים ו־31 שבועות)
	10 ביוני 1904 – 4 במרץ 1909; (4 שנים ו־38 שבועות)
	10 ביוני 1904 – 4 במרץ 1909; (4 שנים ו־38 שבועות)
חתימה

פילאנדר צ'ייס נוקס (באנגלית: Philander C. Knox;‏ 6 במאי 1853 – 12 באוקטובר 1921) היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי שכיהן כתובע הכללי, כמזכיר המדינה של ארצות הברית וכסנאטור מטעם פנסילבניה.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פילאנדר נוקס נולד בבראונסוויל, פנסילבניה כאחד מתשעת ילדיהם של רבקה (לבית פייג') ודייוויד ס. נוקס, בנקאי. הוא נקרא על שמו של הבישוף האפסיקופלי פילאנדר צ'ייס. הוא התחנך בבית ספר ציבורי בבראונסוויל עד גיל 15.^[1] לזמן מה הוא למד באוניברסיטת וירג'יניה המערבית ולאחר מכן בקולג' מאונט יוניון, שם הוא סיים את לימודיו ב-1872 וקיבל תואר בוגר אוניברסיטה. בעת לימודיו הוא יצר קשרי ידידות שנמשכו כל חייהם עם ויליאם מקינלי, לימים נשיא ארצות הברית, שבאותה תקופה שימש כתובע המחוזי המקומי. לאחר מכן שב נוקס לבראונסוויל ועבד במשך זמן קצר כמדפיס בעיתון המקומי, ולאחר מכן כפקיד בבנק שבו עבד אביו עד לפטירתו זמן קצר קודם לכן. עד מהרה הוא עזב לפיטסבורג, שם הוא למד משפטים כאשר עבד במשרדי עורכי הדין של ה. ר. סוופ ודייוויד ריד.^[2]

ב-1880 נשא נוקס לאישה את ליליאן "לילי" סמית', בתו של אנדרו דרסי סמית', שהיה שותף בחברת הפלדה "סמית', סאטון, ושות'". לנוקס ולרעייתו נולדו כמה ילדים, שאחד מהם היה שחקן הפוטבול יו נוקס.

קריירה משפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1875 התקבל נוקס ללשכת עורכי הדין והחל לעסוק במקצוע בפיטסבורג. בשנים 1876–1877 הוא היה עוזר התובע הפדרלי של המחוז המערבי של פנסילבניה. נוקס היה לאחד מעורכי הדין המובילים בפיטסבורג בשותפות עם ג'יימס היי ריד, שאיתו הוא הקים את המשרד "נוקס וריד", כיום "ריד סמית'" (Reed Smith). ב-1897 הוא היה לנשיא לשכת עורכי הדין של פנסילבניה. יחד עם ג'סי ה. לפנקוט, עמיתו לחברות במועדון ציד, שימש נוקס כדירקטור בבנק הלאומי החמישי של פיטסבורג. יחד עם הנרי קליי פריק ואנדרו ויליאם מלון הוא היה דירקטור בבנק הסחר הלאומי של פיטסבורג. כיועץ המשפטי של חברת הפלדה קרנגי, לקח נוקס חלק בולט בארגון תאגיד הפלדה של ארצות הברית (U.S. Steel) ב-1901.

השיטפון בג'ונסטאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוקס היה חבר במועדון הדיג והציד של סאות' פורק, שהחזיק מבנה במעלה הנהר בג'ונסטאון, פנסילבניה. המועדון הקים סכר עפר כדי ליצור אגם סביב למבנה כדי שישמש לצורכי דיג. במאי 1889 קרס הסכר, וכך אירע השיטפון בג'ונסטאון (Johnstown Flood), בו נגרמו אבדות רבות בנפש וברכוש במורד הנהר. כאשר הגיעה הידיעה על קריסת הסכר לפיטסבורג, התאספו פריק וחבריים אחרים של המועדון להקים את ועדת ההצלה של פיטסבורג לסיוע לנפגעי השיטפון.

כיועצים המשפטיים שלו, הצליחו נוקס וריד להדוף ארבע תביעות משפטיות שהוגשו נגד המועדון, כנגד נשיאו הקולונל אונגר וכנגד חמישים חברי המועדון. התיקים הללו "יושבו או הושעו, וככל הידוע לא הוגשה שום תביעה בשל כך". המועדון לא נתפס כאחראי לאסון. נוקס וריד טענו בהצלחה שקריסת הסכר הייתה אסון טבע שנבע מכוח עליון ולא שולם שום פיצוי לשורדי השיטפון.^[3]

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התובע הכללי של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1901 מונה נוקס על ידי ידידו הנשיא ויליאם מקינלי כתובע הכללי של ארצות הברית. לאחר רצח מקינלי הוא המשיך לכהן בתפקיד תחת הנשיא החדש תאודור רוזוולט עד 1904. בעת כהונתו בתפקיד תחת הנשיא רוזוולט, פעל נוקס במרץ ליישם את "דיפלומטית הדולר" (Dollar diplomacy). אמירתו לנשיא רוזוולט "אני סבור שיהיה זה טוב יותר עבורך לפעול ללא שום כתם של חוקיות" נאמרה בהקשר לבנייתה של תעלת פנמה.^[4]

סנאטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1904 מונה נוקס על ידי מושל פנסילבניה סמואל פניפקר לאייש את מושבו בסנאט של ארצות הברית של מת'יו קוואי שנפטר. ב-1905 הוא נבחר על ידי בית המחוקקים של המדינה עד לתום תקופת הכהונה בסנאט ב-1909.

בבחירות לנשיאות של 1908 התמודד נוקס ללא הצלחה על בחירתו כמועמד לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית.

מזכיר המדינה של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1909 מינה הנשיא הנבחר ויליאם הווארד טאפט את נוקס כמזכיר המדינה של ארצות הברית. בתחילה הוא נחשב כבלתי זכאי לכך מבחינת החוקה, בשל העובדה שהקונגרס החליט על הגדלת משכורת מזכיר המדינה בעת שנוקס כיהן כסנאטור, וכך עלולה הייתה להיווצר הפרה של סעיף הכשירות (Ineligibility Clause). נוקס נבחר לכהן בסנאט בתקופת הכהונה שהייתה אמורה להמשך בין מרץ 1905 לבין מרץ 1911. במהלך הדיון על אישור העלאת השכר ב-26 בפברואר 1907 ובדיון שהחל ב-4 במרץ 1908, הוא תמך בעקביות בהעלאת השכר לחברי הקבינט, שבסופו של דבר הייתה בתוקף לשנת הכספים של 1908.^[5] גילוי התסבוכת החוקתית הגיעה בהפתעה לאחר שהנשיא הנבחר טאפט הכריז על כוונתו למנות את נוקס.

ועדת המשפט של הסנאט הציעה פתרון לבעיה באמצעות השעיית העלאת השכר והסנאט אישר זאת פה אחד ב-11 בפברואר.^[5] בית הנבחרים גילה יותר התנגדות לצעד זה והפיל אותו. לאחר שיושם תהליך פרוצדורלי מיוחד, ההחלטה עברה ברוב של 173 מתנגדים מול 115 תומכים.^[6] ב-4 במרץ הופחת גובה משכורתו של מזכיר המדינה מ-12,000 דולר ל-8,000 דולר וב-6 במרץ הושבע נוקס לתפקידו.^[5] הליך זה, שלימים נודע כ"תיקון סקסבי" (Saxbe fix), בוצע שוב בהמשך במספר נסיבות דומות.

נוקס כיהן כמזכיר המדינה בקבינט של הנשיא טאפט עד לתום נשיאותו במרץ 1913. כמזכיר המדינה הוא ארגן מחדש את מחלקת המדינה, הרחיב את מערכת המינויים לשירות הדיפלומטי על בסיס כישוריהם של בעלי התפקידים עד לתפקיד ראש משלחת דיפלומטית, קידם מדיניות לעידוד השקעות אמריקאיות מעבר לים והגנה עליהן, הכריז באופן שעורר מחלוקת על אשרור התיקון ה-16 לחוקת ארצות הברית ודאג ליישוב המחלוקות שהיו קשורות לפעילות בים ברינג ובשטחי הדיג בצפון האוקיינוס האטלנטי.

בתקופת נשיאותו של טאפט היה הדגש במדיניות החוץ לעודד השקעות אמריקאיות בארצות חוץ ולהן עליהן, במסגרת מה שכונה "דיפלומטיית הדולר". מדיניות זו יושמה לראשונה ב-1909 בניסיון הכושל לסייע לסין להשיג את הבעלות על מסילות הרכבת במנצ'וריה. נוקס חש שמטרת דיפלומטיית הדולר הייתה לא רק לשפר את ההזדמנויות העסקיות, אלא גם לעשות שימוש בהון פרטי כדי לקדם את האינטרסים של ארצות הברית מעבר לים. על אף הצלחותיה, כשלה דיפלומטיית הדולר בפעולות נגד חוסר יציבות כלכלית וכנגד התנועות המהפכניות במקומות כמו מקסיקו, הרפובליקה הדומיניקנית, ניקרגואה וסין.^[7]

שובו לסנאט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תום כהונתו כמזכיר המדינה, חידש נוקס את פעילותו בעריכת דין בפיטסבורג. ב-1916 הוא נבחר שוב לסנאט. הייתה זו הפעם הראשונה בה הבחירות היו כלליות בהשתתפות ציבור הבוחרים בעקבות העברתו של התיקון ה-17. הוא כיהן בסנאט מ-1917 ועד מותו. בעת כהונתו זו בסנאט הוא מתח ביקורת קשה על חוזה ורסאי, ששם סוף למלחמת העולם הראשונה, באומרו "חוזה זה לא מוביל לשלום אלא למלחמה - מלחמה מעציבה יותר ומייאשת יותר בהשוואה לזו שהסתיימה זה עתה".^[8]

בוועידה הארצית של המפלגה הרפובליקנית של 1920 נחשב נוקס למועמד פשרה אפשרי שיוכל לאחד את הסיעות הפרוגרסיבית והשמרנית של המפלגה. רבים סברו שהסנאטור מקליפורניה היירם ג'ונסון יאפשר לנציגיו להעניק גיבוי לנוקס שהיה ידידו, אך ג'ונסון לא עשה זאת. תחת זאת עלה כוחו של וורן הרדינג כמועמד של פשרה והוא ניצח בבחירות של 1920.^[9] לאחר הבחירות דחק נוקס בנשיא הרדינג לשקול את מינויו של אנדרו מלון לתפקיד מזכיר האוצר, שבסופו של דבר הוא מונה לתפקיד.^[10]

באפריל 1921 הגיש נוקס לסנאט הצעת החלטה לסיים באופן רשמי את מעורבותה של ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה. הצעת החלטה זו הייתה משולבת בהחלטה דומה של בית הנבחרים שהפכה ל"החלטת נוקס-פורטר" (Knox–Porter Resolution) ונחתמה על ידי הנשיא הרדינג ב-2 ביולי אותה שנה.^[11]

נוקס כונה "פיל הישנוני" (Sleepy Phil), שכן הוא נהג להירדם במהלך ישיבות ששעממו אותו, או בשל פזילתו. אך הוא זכה בכינוי זה גם בשל נטייתו להיות פסיבי בשאיפותיו הפוליטיות.^[12]^[13]^[14]

פילאנדר נוקס נפטר בוושינגטון די. סי. ב-12 באוקטובר 1921, בגיל 68. הוא נטמן בקפלת הזיכרון לוושינגטון שבפילדלפיה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא פילאנדר נוקס בוויקישיתוף

פילאנדר נוקס באתר מחלקת המדינה של ארצות הברית (באנגלית)
פילאנדר נוקס באתר מחלקת המשפטים של ארצות הברית (באנגלית)
פילאנדר נוקס באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
פילאנדר נוקס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
פילאנדר נוקס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

[1] Dodds, A. John (Mar–Jun 1950). "Philander C. Knox – Legal Adviser to Pittsburgh Business". The Western Pennsylvania Historical Magazine. 33: 11–20.

[2] Beveridge, Albert J. (1923). "Philander Chase Knox, American Lawyer, Patriot, Statesman". The Pennsylvania Magazine of History and Biography. 47 (2): 89–114.

[3] ""The Johnstown Flood", by Robert D. Christie, The Western Pennsylvania Historical Magazine, Volume 54, Number 2, April 1971". Archived from the original on 2019-06-03.

[4] Morris, Edmund (2001). Theodore Rex. New York: The Modern Library. pp. 300-301.

[טיימס1-5] ¹ ² ³ "Knox Relief Bill Passes in Senate". The New York Times. 1909-02-12.

[6] "Way Clear For Knox to Enter Cabinet". The New York Times. 1909-02-16.

[7] "Dollar Diplomacy, 1909–1913". Office of the Historian, United States Department of State.

[8] TREATY OF VERSAILLES, SPEECH OF HON. PHILANDER CHASE KNOX OF PENNSYLVANIA, DELIVERED IN THE SENATE OF THE UNITED STATES, FRIDAY, AUGUST 29, 1919.

[9] "Harding Nominated for President on the Tenth Ballot at Chicago; Coolidge Chosen for Vice President". New York Times. 13 June 1920.

[10] Cannadine, David (2006). Mellon: An American Life. A. A. Knopf. pp. 266-274.

[11] "The Knox-Porter Resolution". History, Art & Archives ~ Office of the Historian. U.S. House of Representatives. June 30, 1921.

[12] James T. Wall, Wall Street and the Fruited Plain: Money, Expansion, and Politics in the Gilded Age, University Press of America, 2008, p. 323.

[13] Philander Chase Knox - Profiles in Time

[14] Mike Bertram, The Forgotten Statesman: Philander Knox and the Politics of the Early 1900s, Tredyffrin Easttown History Quarterly, Vol. 47 No. 1.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]