פילגש בגבעה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הלוי ופילגשו נכנסים לעיר "גבעה". ציור משנת 1250
האיש משבט לוי מגיע לגבעה, תחריט מתחילת המאה ה-20
הלוי מגלה את גופת הפילגש על סף ביתו. תחריט של גוסטב דורה
גופת הפילגש נלקחת מגבעה
בני בנימין חוטפים את בנות ישראל המחוללות בכרמים בשילה, בהתאם להסכמה שהושגה עם יתר השבטים, איור מתוך תנ"ך מורגן.

פִילֶגֶשׁ בַגִּבְעָה הוא כינויו של אחד הסיפורים בספר שופטים (יט-כא). במוקד הסיפור איש מבני שבט לוי נקלע עם פילגשו לעיר של בני שבט בנימין, שם נאנסת הפילגש באכזריות על ידי תושבי העיר ולאחר מכן מתה. בעקבות האירוע פרצה מלחמת אחים שבמסגרתה כמעט וחוסל שבט בנימין בידי שאר השבטים.

סיפור המעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

איש משבט לוי הגר בהר אפרים, לקח פילגש מבית לחם יהודה. האישה מרדה בו, וברחה אל בית אביה שבבית לחם, שם שהתה במשך 4 חודשים. לאחר מכן, הגיע אליה האיש לשכנע אותה לחזור. לאחר שהות של כמה ימים בביתו של אביה, שניסה להשאיר אותם עוד ועוד שם (ייתכן שחשש מהסכנות שבדרך, חשש שאכן התאמת), יצאו האיש, פילגשו ונערו לעת ערב לכיוון עירם. כשהגיעה שעת החשכה, היו הם ליד יבוס, היא ירושלים, שעוד הייתה עיר יבוסית. האיש סירב להצעת נערו ללון ביבוס, בנימוק ש"לא מבני ישראל הנה" (שופטים י"ט, י"ב), והמשיך בדרכו במטרה ללון באחת מערי בנימין - גבעה או רמה.

האונס בגבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הם המשיכו ברכיבתם, והשמש שקעה כאשר היו ליד גבעה, שם ישבו ברחוב וחיכו, לשווא, שיהיה מי שיאסוף אותם ללון בביתו. רק איש זקן מהר אפרים, שהגיע מהשדה, הסכים להכניסם הביתה, להאכילם ולהשקותם. בעודם בסעודה, הקיפו את הבית אנשי העיר, ודרשו להוציא את האיש החוצה במטרה לאונסו או להתעלל בו. המארח התחנן לפניהם שלא יעשו זאת לאורחו, והציע שבמקום זאת, הוא יוציא אליהם את בתו הבתולה ואת פילגשו של האורח. על אף סירובו של ההמון, הוציא האיש את פילגש האורח בכוח החוצה, שם התעללו בה בני העיר כל אותו הלילה. לפנות בוקר שילחו אותה, והיא נפלה מתעלפת על פתח הבית, עד אור היום. כאשר קם האיש בבוקר, פתח את דלתות הבית לצאת לדרכו וראה את פילגשו מוטלת על הסף. כשראה שאינה מגיבה (ככל הנראה מתה כבר), לקח אותה לביתו. שם ניתח את גופתה לשנים עשר נתחים, ושילחם לכל חלקי הארץ.

המלחמה בבני בנימין[עריכת קוד מקור | עריכה]

העם, מזועזע קשות, נקהל כאיש אחד אל העיר מצפה, שם ביקשו מאנשי שבט בנימין להסגיר לידיהם את האנשים שעשו את המעשה כדי להענישם בעונש מוות. לאחר שאנשי בנימין סירבו, הם הכריזו מלחמה על שבט בנימין המוגדרים כגיבורי מלחמה, בהכריזם שמי שלא יעלה למלחמה יומת, וגם נשבעו, שלא לתת מבנותיהם לבנימין לנשים. המלחמה התנהלה בשלוש מערכות, כאשר בשתיים הראשונות הפסידו בני-ישראל למרות העדיפות המספרית הגדולה (400,000 לעומת 26,700 לוחמים), ולמרות עידוד של האורים ותומים ששאלו בהם האם לעלות למלחמה, ובכל אחד מהימים נהרגו עשרות אלפי לוחמים מישראל (22,000 ביום הראשון ו-18,000 ביום השני). רק במערכה האחרונה ניצחו ישראל את בני בנימין, על ידי הצבת מארב בדומה לתכסיס ששימש את יהושע במלחמת העי. בניצחון זה הכו כמעט את כל בני בנימין, ושרפו באש את עריהם. רק שש מאות איש מבני בנימין נותרו בחיים.

הצלת שבט בנימין מכיליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הניצחון, הבין העם כי עומד להיכחד שבט שלם מישראל - שהרי נאסר על בני ישראל לתת מבנותיהם לנשים לבני בנימין. עקב כך, נקטו בשני צעדים: ראשית, החליטו לממש את השבועה להרוג את מי שלא השתתף במלחמה. כך, יצאו למלחמה על אנשי יבש גלעד, הרגו באנשיהם ולקחו ארבע מאות בתולות בשביל אנשי בנימין. בכך פתרו חלק מהבעיה אולם פתרון זה לא הספיק מכיוון שהיו שש מאות מבני בנימין והיו ארבע מאות בתולות וחסרו מאתיים לשאר הגברים, ועל כן ננקט צעד שני: הוחלט לנצל את החג בשילה, שבו מחוללות בנות העיר בכרמים (ט"ו באב, על פי המסורת), כאשר בני בנימין יחטפו להם נשים מהמחוללות. כך, לא תופר השבועה, שהרי הן נחטפו ולא ניתנו מרצון.

תיארוך האירוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף כי המעשה מופיע בסוף ספר שופטים (פרקים יט-כא), הדעה הרווחת היא שהוא אירע בתחילתם, בזמן שפינחס בן אלעזר, אשר מוזכר בסיפור, עדיין היה חי. הדבר נתמך על ידי סדרו של ספר שופטים - הספר מרכז בתחילתו את סיפורי השופטים ומלחמות ישראל, לקראת סוף הספר ישנו ריכוז של סיפורים פנים-ישראליים שהתרחשו בתקופת השופטים אך לא בהקשר של שופט מסוים, ובהם סיפור פילגש בגבעה. הריכוז הזה של סיפורים העוסקים בנושא אחד הביא למסקנה כי מבחינה כרונולוגית לא התרחשו המעשים דווקא בסוף תקופת השופטים, וכי הסיפור מופיע בסוף הספר על פי סדר ענייני ולא סדר כרונולוגי.

פרשנות לסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת רוב הפרשנים, הסיפור בא לבטא כי התקופה בה לא הייתה מלוכה בישראל הייתה רעה מאוד: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (שופטים כא כה). מעטים מן הפרשנים המודרניים, דווקא רואים בסיפור מעשה חיובי, המתאר את אחדות ישראל במלחמתו בעוול. לשיטתם, המילים "אין מלך בישראל" הושתלו בסיפור מאוחר יותר, ואין הן משקפות את כוונתו המקורית של הסיפור [דרוש מקור]. פרופ' יאירה אמית, בהתבססה על הדמיון הרב בפרטים שבין פרשת פילגש בגבעה לחייו של שאול המלך, מציעה פרשנות לפיה הסיפור "הושתל" בספר שופטים על מנת להכין את הקורא למפלת בית שאול המובאת בהמשך הספר, ותפקידה לעצב דעה קדומה נגד שאול.

פרשנות נוספת מסבירה שהסיפור הזה נכתב ושובץ בסוף ספר שופטים כדי להראות לנו מהו הסיפור האחרון של תקופת 'אין מלך בישראל', ועלינו להשוותו לסיפור הראשון של תקופת 'יש מלך בישראל' - הלוא הוא סיפור מלחמת שאול בנחש העמוני. בסיפור ההוא נחלצו כל ישראל לסייע לאנשי יבש גלעד, לעומת סיפור פילגש בגבעה ששם הלכו והשמידו את העיר ההיא. הרעיון המבוטא מפרשנות זו הוא השוואה המוסר שתקופת המלכים נותנת לחיים ולהיסטוריה לעומת השפל המוסרי והברבריות של תקופת השופטים.[דרוש מקור]

סיפור זה זהה בפרטים רבים (אף סגנוניים) לסיפור סדום ומהווה סיפור ראי שלו. אורחים המגיעים ללון בבית מארח לאחר הזמנתו, המארח המתאזרח בעיר כאשר מוצאו ממקום אחר, אנשי העיר המנסים לתקוף את האורחים מינית, ניסיונו של בעל הבית להגן על אורחיו בהצעת בנותיו, דחיית ההצעה בידי התוקפים, ובסופו של דבר השמדתם של האנשים הרעים, אם בידי שמים ואם בידי אדם. הדמיון לסיפור סדום, מהווה תוכחה של הכותב האומר על חברתו "כִּסְדֹם הָיִינוּ, לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ" (ישעיהו א ט).

טבלת השוואה בין שני הסיפורים:

סיפור סדום (בראשית יט) סיפור פילגש בגבעה (שופטים יט)
וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתוֹ, וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. וַיְבִיאֵהוּ לְבֵיתוֹ, וַיָּבָל לַחֲמוֹרִים; וַיִּרְחֲצוּ, רַגְלֵיהֶם, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ.
וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי-בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת-הַבַּיִת
וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם וַיֹּאמְרוּ, אֶל-הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר, הוֹצֵא אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא אֶל-בֵּיתְךָ, וְנֵדָעֶנּוּ.
וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט, הַפֶּתְחָה; וְהַדֶּלֶת, סָגַר אַחֲרָיו. וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם, הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת
וַיֹּאמַר: אַל-נָא אַחַי, תָּרֵעוּ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַל-אַחַי אַל-תָּרֵעוּ נָא
הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ--אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ, אוֹצִיאָה-נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם, וַעֲשׂוּ לָהֶם, הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם

למרות ההשוואה הנחזית בין הסיפורים, מבאר הרמב"ן[1] את ההבדלים המהותיים בין הסיפורים, וכותב: "ודע והבן כי עניין פילגש בגבעה (שופטים יט): אף על פי שהוא נדמה לעניין הזה איננו כמוהו לרוע" ומנמק את ההבדלים:

  • מטרת בני בנימין לא הייתה נגד הכנסת אורחים המתקיימת בעירם, כאנשי סדום, אלא היו מתאווים לחטוא במשכב זכר, ובדיעבד הסתפקו במשכב עם הפילגש.
  • האיש הזקן שביקש להוציא את בתו ואת הפילגש, סמך על כך שבני העיר לא יפגעו בבתו, וכאשר הוציא את הפילגש אין מדובר באשת איש.
  • בסיפור זה, לא היה מדובר בכל אנשי העיר שצבאו על הבית, אלא ב"אנשי בני בליעל" (שם יט כב), שהיוו מיעוט בעיר, אך היו שרים ותקיפים, כמו שאמר האיש (שם כ ה): ויקומו עלי בעלי הגבעה, וזו הסיבה שלא מיחו האחרים בידם.
  • אנשי העיר שאנסו את הפילגש, לא התכוונו להרוג אותה, אלא היא מתה מרוב הביאות.

הרמב"ן מרחיב לבאר על פי דרכו את השתלשלות האירוע, את הנחיות האורים ותומים, ואת האבדות הרבות במלחמה שהגיעו בעקבותיהן, שהיו תוכניתו של אלוהים, להיפרע מכל המעורבים שלא נהגו כשורה.

תענית צדיקים לזכר המאורע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלוח השנה העברי ישנם מספר תאריכים בהם צדיקים ויחידי סגולה מתענים לזכר מאורעות קשים שאירעו לאבותינו. תעניות אלה נקראות תעניות צדיקים ואחת מהן היא בתאריך כ"ג בשבט יום בו ע"פ המסורת התקבצו ישראל למלחמת אחים זה בזה בפרשיית פילגש בגבעה‏[2].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שנער, עליזה, אהובות ושנואות- נשים במקרא, במדרש ובספרות העברית החדשה. חיפה: פרדס, 2011.עמ' 213-240.
  • רייך, רחל, האשה אשר נתתה עמדי-נשים כעילה לסכסוך ולמלחמה במקרא, תל אביב: הילל בן חיים ,2005. עמ' 119-127.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בפירושו על התורה בראשית פרק יט פסוק ח
  2. ^ ספר התודעה לחודש טבת