פיליפ ברוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קפטן פיליפ ברוק

סגן אדמירל סר פיליפ בּוֹאְז וִיר בְּרוּק,[1]אנגלית: Philip Bowes Vere Broke)‏ (9 בספטמבר 17762 בינואר 1841) היה קצין מצטיין בצי המלכותי הבריטי, שהשתתף במלחמות הנפוליאוניות ובמלחמת 1812.

צעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוק נולד בבְּרוּק הוֹל, נֶקְטוֹן, ליד איפסוויץ', בנו בכורו של פיליפ ברוק. סבו, פיליפ ברוק, היה פוליטיקאי וחבר הפרלמנט מטעם מחוז הבחירה של איפסוויץ'. אחד מאבות משפחתו, סר ריצ'רד ברוק (מת ב-1529) שימש שופט ראשי בבית המשפט של האוצר (Chief Baron of the Exchequer). הוא למד בבית הספר איפסוויץ', שאחד מבניניו נקרא כיום על שמו.

דרכו בצי המלכותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוק הצטרף לאקדמיה הימית המלכותית בבסיס הצי בפורטסמות' ב-1788, והחל את שירותו בצי כפרח קצונה (midshipman) ב-1792. רוב עמיתיו לדרגה לא קיבלו חינוך ימי פורמלי כשלו, אלא רכשו את ידיעותיהם תוך כדי ההפלגות. הוא שירת כלפטננט שלישי בפריגטה "סאות'המפטון" בקרב כף סנט וינסנט בפברואר 1797. שנתיים אחר כך, ב-1799, הועלה לדרגת קומנדר, וב-14 בפברואר 1801 קודם לדרגת קפטן.[2]

ב-25 בנובמבר 1802 נישא ברוק לשרה לואיזה מידלטון. לשניים נולדו 11 ילדים.

לכידת הפריגטה האמריקנית "צ'סאפיק"[עריכת קוד מקור | עריכה]

השגו החשוב והמפורסם ביותר של ברוק היה שביית הפריגטה האמריקנית "צ'סאפיק" ב-1 ביוני 1813, במהלך מלחמת 1812 בין ארצות הברית לבריטניה. ברוק קיבל את הפיקוד על אה"מ "שֶׁנוֹן", פריגטה נושאת 38 תותחים, ב-31 באוגוסט 1806. ב-1811, בעקבות הידרדרות היחסים בין שתי המדינות, נשלח ברוק עם אונייתו אל תחנת הצי בהליפקס, נובה סקוטיה. הקונגרס האמריקני הכריז על מלחמה ב-18 ביוני 1812. ב-1812 ובתחילת 1813 ניטשו כחצי תריסר קרבות אונייה-מול-אונייה בין הצי המלכותי לצי האמריקני. האמריקנים יצאו כשידם על העליונה בכל הקרבות הללו, בעיקר משום שאוניותיהם היו גדולות ובעלות עוצמת אש רבה יותר משל האוניות הבריטיות מאותה דרגה. התותחים הראשיים באוניות האמריקניות היו תותחי 24 ליטראות ארוכי קנה לעומת תותחי 18 ליטראות הקטנים יותר באוניות הבריטיות.

מצב העניינים נשתנה עם ניצחונה של "שנון" על "צ'סאפיק" כאשר ניסתה לפרוץ את ההסגר שהטילו אוניות הצי המלכותי על נמל בוסטון (מסצ'וסטס) ולצאת לים. "צסאפיק" הייתה אומנם מעט גדולה יותר מיריבתה ולה אנשי צוות רבים יותר, אך הדבר לא הועיל מול הצטיינותם של ברוק ואנשיו בהפעלת תותחי האונייה.[3] "צ'סאפיק" ניזוקה מאש התותחים, מלחי "שנון" פשטו על סיפונה, והיא נכנעה 15 דקות לאחר תחילת הלחימה. 56 ממלחי האונייה האמריקנית נהרגו ו-85 נפצעו ובהם הקפטן ג'יימס לורנס, שמת מפצעיו ב-4 ביוני. פקודתו האחרונה של לורנס, בטרם הורד כשהוא פצוע אנושות אל בטן האונייה, הייתה "Don't give up the ship". האבידות באונייה "שנון" היו 24 הרוגים ו-59 פצועים, וביניהם ברוק עצמו, שנפצע בראשו כאשר הוביל את צוות ההשתלטות.

לפטננט פְּרוֹבוֹ ווֹלִיס נטל את הפיקוד על "שנון" בעוד רופאי האונייה מטפלים בברוק, והפריגטה שבה עם אוניית השלל שלה אל הליפקס. את תקופת החלמתו עשה בבית מפקד מספנת הצי בהליפקס.

ניצחון "שנון" עורר רושם עז הן בארצות הברית הן בבריטניה. לאות הוקרה על פועלו הוענק לברוק ב-25 בספטמבר 1813 תואר ברונט.[4][5] ב-3 בינואר 1815 קיבל ברוק את התואר אביר מפקד של מסדר האמבט.[6][7] כמו כן הוענקה לו מדלית הזהב של הצי, אחת משמונה בלבד שהוענקו בין 1794 ל-1814 על ניצחון בקרב אונייה-מול-אונייה. בשל פציעתו נמנע מברוק לשוב לשירות פעיל בים. הוא שירת כמומחה לתותחנות ימית, וב-22 ביולי 1830 הועלה לדרגת סגן אדמירל של השייטת האדומה.

אחיו הצעיר, צ'ארלס ברוק, לימים צ'ארלס ברוק ויר, הצטרף לצבא הבריטי ושירת תחת פיקודו של הדוכס מוולינגטון. הוא סיים את שירותו בדרגת מייג'ור גנרל וזכה לתואר אבירות.

ברוק בסיפורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאור מדומיין של הקרב בין "שנון" ל"צ'סאפיק" תופס מקום בולט ברומנים ההיסטוריים של פטריק אובריאן "The Fortune of War" ו-"The Surgeon's Mate".

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Miller, G.M. BBC Pronouncing Dictionary of British Names. Oxford UP. p. 21.
  2. ^ The Navy List, 1831.
  3. ^ דרגת האונייה לא שיקפה באותה תקופה במדויק את מספר התותחים שהוצבו בה. אה"מ "שנון", שתפוסתה הייתה 1053 טון, סווגה כאוניית 38-תותחים אך נשאה בפועל 52 תותחים. "צסאפיק", בעלת תפוסה של 1244 טון, סווגה פעם כאוניית 36 ופעם כאוניית 38-תותחים, אך נשאה בפועל 49. אומנם ל"שנון" היו מעט יותר תותחים, אך ההבדל לא בא לידי ביטוי מעשי משום שברוק הציב כמה קרונדות קטנות מאוד כדי לאפשר לנערי האונייה ולפרחי הקצונה הצעירים להפעיל תותחים שמשקלם מתאים ליכולותיהם הפיזיות. עוצמת האש של האונייה נמדדה בדרך כלל על פי משקל הקלעים ("weight of metal"). זה היה סך משקל הקלעים (כדורי התותח המלאים) שניתן היה לירות במטח דופן אחד (כל תותחי צד אחד בו זמנית ומכאן מחצית מספר תותחי האונייה). משקל מטח הדופן של האונייה הבריטית היה 547 ליטראות לעומת 581 של האמריקנית. שתי האוניות היו שקולות מאוד זו לזו, ללא יתרון כלשהו בעוצמת האש לאחת מהן. ראו: Padfield ו-Gardiner.‏
  4. ^ London Gazette: no. 16779. p. 1890.
  5. ^ London Gazette: no. 16852. p. 280.
  6. ^ London Gazette: no. 16972.
  7. ^ London Gazette: no. 17032. p. 1277.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ביוגרפיה של ברוק בתוך Dictionoary of Canadian Biography Online..
  • Brighton, J.G. (compiler). Memoir of Admiral Broke. London, Sampson Low, 1866. Digitized copy in GoogleBooks.
  • ביוגרפיה של ברוק ב- Dictionary of National Biography, 1885-1900, Volume 6. העתק דיגיטלי בתוך Wikisource.
  • History of Nova Scotia, "The Shannon and the Chesapeake," Part 1 and Part 2.
  • Gardiner, R. (2000). Frigates of the Napoleonic Wars. Chatham Publishing.
  • Padfield, P. (1968). Broke and the Shannon. London, Hodder and Stoughton.