פיליפ ורדלו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פיליפ ורדלו

פיליפ ורדלוצרפתית: Philippe Verdelot;‏ 1485-1480 - 1532-1530?) היה מלחין צרפתי בתקופת הרנסאנס, שרוב חייו עברו עליו באיטליה. מקובל לראות בו את אבי המדריגל האיטלקי והיה בין מלחיניו המוקדמים והפורים ביותר; נוסף לכך, התבלט בעולם המוזיקה של פירנצה אחרי שבני מדיצ'י כבשו אותה מחדש מחסידי ג'ירולמו סבונרולה.

ורדלו נולד בלה לוז', סן-א-מארן שבצרפת. אין פרטים על ראשית חייו. נראה שהגיע לאיטליה בגיל צעיר ובעשור או שניים הראשונים של המאה ה-16 חי בכמה ערים בצפון איטליה, ביניהן, סביר להניח, ונציה. ג'ורג'ו ואזארי תיאר ציור משנת 1511 שבו מופיעים, כנראה, ורדלוט וזמר איטלקי בוונציה, אך אין הסכמה בקרב מוזיקולוגים באיזה ציור מדובר.

ידוע שוורדלו היה "מאסטרו די קאפלה" בבית הטבילה סאן ג'ובאני בפירנצה מ-1523 עד 1525, ונראה שעבד גם בקתדרלה של פירנצה משנת 1523 עד 1527. ב-1526 עבד עם ניקולו מקיאוולי על הפקת הקומדיה הצינית המפורסמת של מקיאוולי, "לה מנדראגולה". המחזה נכתב אמנם ב-1518, אך ההצגה בשנת 1526 בפירנצה הוקדשה לאפיפיור מבית מדיצ'י, קלמנס השביעי. הן מקיאוולי, שמדיצ'י גירש מפירנצה, והן ורדלו צידדו שניהם ברפובליקה הפלורנטינית נגד משפחת מדיצ'י, אבל ניסו לרצות את שני הצדדים כחלק מן המשחק הפוליטי העדין. הקטעים האחרים שוורדלו כתב למחזה של מקיאוולי, אם כי נקראו "קנצונות", נחשבים למדריגלים הראשונים.‏[1]

נוסף לתמיכתו ברפובליקה הפלורנטינית, צידד ורדלו, קרוב לוודאי, בנזיר מתקן הדת, הקנאי המעונה, ג'ירולמו סבונרולה. על כך אפשר ללמוד מכמה מיצירותיו: במוזיקה שכתב ל-In te domine speravi המבוסס על מזמור התהילים, שהיה נושא הדברים האחרונים שאיש זה כתב לפני שהועלה על המוקד; והשימוש בנעימה שנקשרה יותר מכל עם הנזיר, Ecce quam bonum, השיר שאיחד את חסידיו בהתנגשות האחרונה ומופיע בקולות הפנימיים במוטט של ורדלו, ‏[2]Letamini in domino.

ייתכן שוורדלו נהרג במצור על פירנצה (1529 - 1530) או נספה במגפת הדבר, שעשתה שמות אותו זמן בעיר הנצורה, כיון שאין שום ראיה חותכת להיותו בחיים אחרי 1530.‏[3] ההנחה, שנמצא בפירנצה בזמן המצור נראית סבירה בהסתמך על אחד המוטטים שלו, שחובר בזמן זה בערך, Congregati sunt inimici nostri. ביצירה זו נשזרים יחדיו טקסטים מספר קהלת עם האנטיפון לשלום,Da pacem Domine, המשמש כקנטוס פירמוס.‏[4]

יש חוקרים המסיקים שוורדלו חי עד סביבות 1540 ומבססים הנחה זו על אי-אילו התייחסויות מעורפלות לאירועים מאותו זמן ביצירותיו, שיצאו לאור במשך שנות ה-30 של המאה ה-16. כמה ספרי מדריגלים שיצאו לאור בוונציה בסוף שנות ה-30 של המאה כוללים את יצירותיו; אחד הספרים האלה מוקדש לו כל-כולו. ייתכן שעבר לוונציה אחרי המצור, כדי להימלט מעונשם של בני מדיצ'י חוגגי הניצחון, שנודעו לשמצה בנקמנותם. ידוע בוודאות שהיה בין המתים בשנת 1552, כשהסופר אורטנזו לאנדי הזכיר אותו כמי שעבר מן העולם.

מוזיקה והשפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ורדלו נחשב, לצידו של קוסטאנצו פסטה, לאבי המדריגל, צורה ווקאלית ללא ליווי שהגיחה בסוף שנות ה-20 של המאה ה-16 מתוך תלכיד של כמה זרמים מוזיקליים קודמים (ביניהם ה"פרוטולה", ה"קנצונה", ה"לאודה" וגם השפעה מסוימת מן הסגנון הרציני יותר של המוטט).

סגנונו של ורדלו מאזן בין הומופוניה לבין מרקמים חיקויים וכמעט אינו משתמש בציורי מילים, שהיו ברובם התפתחות מאוחרת (אף כי אפשר לגלות כמה מבשרים להם). רוב המדריגלים שלו כתובים לחמישה או שישה קולות.

המדריגלים של ורדלו נהנו מפופולריות רבה, כפי שאפשר להקיש מתדירות ההדפסות החוזרות ומתפוצתם ברחבי אירופה במשך המאה ה-16. ורדלו חיבר גם מוטטים ומיסות.

מראי מקום וקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Gustave Reese, Music in the Renaissance. New York, W.W. Norton & Co., 1954. ISBN 0-393-09530-4
  • The Concise Edition of Baker's Biographical Dictionary of Musicians, 8th ed. Revised by Nicolas Slonimsky. New York, Schirmer Books, 1993. ISBN 0-02-872416-X
  • H. Colin Slim/Stefano La Via: "Philippe Verdelot", Grove Music Online, ed. L. Macy (Accessed July 28, 2006), (subscription access)
  • Susan McClary, Modal Subjectivities: Self-Fashioning in the Italian Madrigal, p. 38-56. Berkeley, University of California Press. 2004. ISBN 0-520-23493-6
  • גוסטב ריז, "מוזיקה ברנסאנס", ניו יורק, ו. ו. נורטון ושות', 1954, ISBN 0-393-09530-4
  • "מילון בייקר המרוכז לביוגרפיות של מוזיקאים", מהדורה 8, מתוקנת בידי ניקולאס סלוניצמסקי, ניו יורק, הוצאת שירמר, 1993. ISBN 0-02-872416-X
  • י. קולין סלים/סטפאנו לה ויה: "פיליפ ורדלו", מילון גרוב הממוחשב בעריכת ל. מייסי (נגיש מאז 28 ביולי 2006), (גישה למנויים)
  • סוזן מקלארי, "סובייקטיביות מודאלית: עיצוב עצמי במדריגל האיטלקי" עמ' 38-56. הוצאת אוניברסיטת קליפורניה בברקלי. 2004. ISBN 0-520-23493-6

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ McClary, 38-56.
  2. ^ Macey, 23.
  3. ^ Gangwere, p. 250.
  4. ^ Gangwere, p. 250.