פיליפ ממונפורט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פיליפ ממונפורט אדון צור ותיבנין (אנגלית: Philip of Montfort) היה אציל צלבני ממוצא צרפתי שנולד בצידון בשנת 1206 ומת בצור ביום 17 במרץ 1270. בימי חייו שימש פיליפ ממונפורט כקונסטבל ווסל של ממלכת ירושלים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו של פיליפ - גי דה מונפורט - נצר למשפחת אצילים צרפתית ואדון עיר מבצר צרפתית בשם מונפורט (צרפתית: Montfort-l'Amaury) עם שורשים באנגליה הגיע לארץ ישראל במסגרת מסע הצלב השלישי ונשאר בה עד לשנת 1192 אז עזב את הארץ עם ריצ'רד לב הארי. הוא חזר לארץ כצלבן במסגרת מסע הצלב הרביעי וכפרס על שרותיו הטובים אורגנו נישואיו לאלמנתו של אדון צידון - בתו של בליאן מאיבלין וכך זכה לתואר ולנחלה של עיר הנמל.

פיליפ דה מונפורט נותר בארץ כאשר אביו יצא לצרפת להשתתף במסע הצלב האלביגנזי ועם מותו של גי במהלך המלחמה הועברו לפיליפ התארים והנחלות של אביו - בצרפת ובמדינה הצלבנית.

אביר צלבני[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיליפ ממונפורט קשר את גורלו ואת משאבי הסניורה שלו בארץ הקודש עם מפלגת האצילים הצלבניים שבראשה עמדה משפחת איבלין רבת ההשפעה אליה היה קשור קשר דם. ועמד לצידו של ז'אן דה איבלין אדון העיר ביירות במאבקו הנפתל בפרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה על השליטה בממלכת ירושלים. לאחר מלחמת אזרחים ומאבק משפטי ארוך הצליחו פיליפ ממונפורט ובן בריתו שעמדו בראש מפלגה של ברונים צלבניים מקומיים, לסלק את אנשי הקיסר ממוקדי הכוח בממלכה, בליאן קיבל את התואר של עוצר ממלכת ירושלים ופיליפ ממונפורט קיבל את התואר העוצר של צור.

קונסטבל של ממלכת ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1244 התמנה פיליפ לתפקיד הקונסטבל של ירושלים. תפקיד זה, נגזר ונתפר על פי דוגמת תפקיד זהה (connétable de France) במונרכיה הצרפתית של ימי הביניים, על פי דוגמה זו היה נושא המשרה אחד מחמשת האצילים הקרובים ביותר למלך. נושא התואר היה - הלכה למעשה מפקד הצבא והשני בחשיבותו - לאחר המלך. בממלכת ירושלים הנתונה תדיר במצב מלחמה היה תפקיד זה בעל חשיבות עליונה וסמכויות נרחבות שכללו העסקת שכירי חרב, אחריות על מערכת השיפוט הצבאי ואחראי על הגנת והגדרת הגבולות של הממלכה

במסגרת תפקידו זה יצא פיליפ ממונפורט בראש אבירי וצבא ממלכת ירושלים לקרב הירביה שנערך ב-17 באוקטובר 1244 בסמוך לעזה. הקרב הסתיים בתבוסה נוראה לצבאות הצלבניים ובני בריתם המוסלמיים הנסיכים האיוביים. פיליפ ממונפורט חזר משדה הקרב מלווה במספר קטן של אבירים שהצליחו להימלט מנפילה בשבי או מוות.

נישואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1220 התחתן פיליפ ממונפורט עם אלינור מקורטניי (צרפתית: Éléonore de Courtenay) ולהם נולד בן אחד בשם פיליפ שעם מות אביו ירש את נכסיו ונחלותיו בצרפת.

פיליפ ממונפורט התאלמן בשנת 1230 ובשנת 1240 התחתן בשנית עם מריה מאנטיוכיה - ארמניה שהייתה הגבירה של טירת תבנין הידועה בשמה הצלבני טורון. באותה תקופה הייתה המצודה תחת שלטון מוסלמי והוחזרה לידי אדוניה החדשים במסגרת הסכם עם ריצ'רד מקורנוול בשנת 1241. מנישואים אלו נולדו:

  • ז'אן ממונפורט 1240 עד 1283 אדון תיבנין (טורון) וצור.
  • המפרי ממונפורט נפטר ב-1284 אדון תיבנין וצור.
  • שתי בנות עליהן ידוע מעט.

אדון צור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצודת טורון, נחלתו של פיליפ ממונפורט

בשנת 1246 נתן העוצר של ממלכת ירושלים הנרי הראשון, מלך קפריסין, שנשא בתואר העוצר במקום קונרד בנו של פרידריך השני את העיר צור כנחלה וכשכר על פעילותו במפלגת הברונים. פיליפ ניצל את נחלותיו החדשות ליצור לעצמו נחלה מכובדת.

מסע הצלב השביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת מסע הצלב השביעי שימש פיליפ ממונפורט כיועץ ללואי התשיעי, מלך צרפת ועם תבוסתו בקרב אל מנסורה, וכניעתו בפני הצבא המצרי מספר חודשים לאחר מכן תווך בין השולטאן המצרי למלך הצרפתי על תנאי הכניעה שחודש ואושר לאחר רציחתו של השולטאן בידי קציניו הממלוכים ובתחילת מאי 1254 חזר המלך הצרפתי לעכו עם צי קטן ובו גם פיליפ ממונפורט.

מלחמת הקומונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר עכו והנמל שלה הפכו במחצית השנייה של המאה ה-13 לזירת קרבות ועימותים בין כוחות יריבים של הקומונות האיטלקיות. הסכסוך החמיר לאחר שלואי התשיעי עזב את הארץ והשפעתו המרסנת נעלמה. הסכסוך נסב סביב מנזר מר סבא והתלקח בין הגנואזים לונציניים. פיליפ ממונפורט שסילק את הכוחות הוונציאניים מנכסיהם בתוך צור בשנת 1256 תמך בבני גנואה ולו רק בגלל חששו מחזרתם לכוח של בני ונציה והעלאת תביעות על נכסיהם האבודים בסניורה שבשליטתו. קרבות קשים התלקחו בעיר, מספר רב של אזרחים ולוחמים נהרגו ונזק אדיר נגרם לעיר. בסיכומו של דבר הובסו בני בריתו האיטלקיים של פיליפ ממונפורט בקרב ימי ב-24 ביוני 1258 והוא נאלץ לחזור לצור.

רציחתו של פיליפ ממונפורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות השישים של המאה ה-13 איבדו הצלבנים את אחיזתם במדינה ומבצריהם נפלו אחד אחרי השני בידי השולטאן הממלוכי רוכן א-דין בייברס וביום ה-23 ביוני 1266 נפל מבצר צפת בידיו. ביום ה-15 באוגוסט אותה שנה נפל בידי השולטאן מבצר תיבנין.

ביום ה-17 במרץ 1270 הצליח אדם מכת החשישיים - על פי השמועה שליח של בייברס-לחדור לתוך קפלת התפילה הפרטית של פיליפ ממונפורט בצור ולדקור אותו. על פי הכרוניקה הצלבנית, הרוצח התחזה לאדם הרוצה להמיר את דתו לנצרות ובכך השיג גישה אל תוך הקפלה. הכרוניקה מספרת כי פיליפ נפל על בנו הבכור ז'אן והגן עליו עד ששומרי הראש שלו הרגו את התוקף. פיליפ ממונפורט הספיק להיפרד מבנו ומת.

לאחר מותו, חודשו ההתקפות של בייברס על הנסיכויות הצפוניות של האצילים הצלבניים אך העיר צור בראשות בנו ז'אן ממונפורט נפלה לידיים ממלוכיות רק בשנת 1291 לאחר נפילת עכו.

סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיליפ ממונפורט היה, אכן, אציל שנטל חלק פעיל בחיי הממלכה הצלבנית בתקופתה הקשה ביותר. במעמדו הפוליטי היה פיליפ ממונפורט עד לאירועים קריטיים לממלכת ירושלים ונטל חלק פעיל בעיצוב דמותה עד להתפוררותה ובאירועים צבאיים שחתמו את גורלה. אין ספק כי למרות העובדה שפיליפ ממונפורט לא היה ה"שחקן הראשי" בכל ה"צמתים" החשובים האלה נוכחותו הייתה פעילה ובעלת משקל.

כבן ברית (ובן משפחה) למשפחת איבלין נטל פיליפ ממונפורט חלק פעיל בהקמת מפלגת האצילים המקומיים ובמלחמת האזרחים שהחלישה את המדינה הצלבנית בהביאה לאבדן של נפש ורכוש. תהליך זה ביחד עם האנרכיה הליגאלית שיזמה מפלגת האצילים בראשות בית איבלין הביאה למצב בלתי אפשרי של ישות מדינית - פיאודלית ללא מלך או שלטון מרכזי להנהיגה בתקופתה הקשה ביותר. ירידת המדינה הצלבנית ואבירה מנכסיהם הפוליטיים והפיננסיים הכשירו את הקרקע לעליית המסדרים הצבאיים והקומונות האיטלקיות לדרגת הכוחות המובילים את ממלכת הצלבנים.

כך, במצב של מלחמה מחוץ עם האיובים ומאוחר יותר עם הממלוכים ומלחמה מבפנים בין המסדרים לבין עצמם, בין הקומונות לבין עצמם שימש פיליפ ממונפורט כגורם הדוחף את הסכסוכים ומלבה אותם כך כאשר לחם לצד בני גנואה מול בני ונציה בעכו כשהוא תורם את חלקו להתמקדות המדינה הצלבנית במלחמות בתוך מבצריה ועריה אכולה בשנאת אחים שבסיכומו של דבר מוטטה את המדינה מבפנים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • י' פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל (שני כרכים), מוסד ביאליק ודביר ירושלים 1971