פינגר סטייל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נגן פינגר סטייל בסגנון הבלוז משתמש באצבעות ידו הימנית (במקרה זה עם מפרטים הנענדים על האצבעות) לפריטה על גיטרת "סלייד".

פינגר סטייל (או Fingerstyle, Fingerpicking) הוא שם כללי לטכניקת נגינה על גיטרה או כלי מיתר אחר (אך נפוצה יותר בקרב נגני גיטרה אקוסטית), שבה הנגן משתמש בקצות או ציפורני האגודל והאצבעות בו זמנית על מנת לפרוט על המיתרים, ולא במפרט שמוחזק על ידי האגודל ואחת האצבעות. המאפיין הבולט של הסגנון הוא שנגן בודד מנגן את ליווי הבס, הקצב והמלודיה עצמה בו-זמנית. הדבר אפשרי כיוון שהאגודל והאצבעות פועלות בו-זמנית ובאופן עצמאי, כך שהאגודל פורט תבנית ליווי מסוימת של בס על חלק מהמיתרים, בזמן שהאצבעות האחרות פורטות את המלודיה על המיתרים האחרים. הסגנון מזוהה, בדרך כלל, עם מוזיקת ג'אז, בלוז אקוסטי, קאנטרי, פולק ומוזיקה קלה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נגני גיטרה קלאסית וגיטרת פלמנקו השתמשו באצבעותיהם לפריטה לפחות מאז המאה ה-17. ואולם חלק מטכניקות הפריטה שלהם קשות יותר לביצוע בגיטרה אקוסטית, המצוידת במיתרי מתכת בעלי מתיחות גדולה פי שניים לערך. סגנון הפינגר סטייל המודרני החל להתפתח בארצות הברית, בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, במקביל לפיתוח הגיטרה האקוסטית שם. נגני בלוז אפרו-אמריקאים, כמו מיסיסיפי ג'ון הארט, בליינד למון ג'פרסון, סקיפ ג'יימס ורוברט ג'ונסון, חיקו באמצעות הגיטרה את טכניקת הנגינה של רגטיים על פסנתר. האגודל של הגיטריסט מילא את תפקיד יד שמאל של הפסנתרן בפריטת קו הבס, בעוד ששאר האצבעות של הגיטריסט מילאו את תפקיד יד ימין של הפסנתרן בפריטת המלודיה ו/או האקורדים. נגני בלוז כמו מיסיסיפי פרד מקדואל שילבו את הפריטה באצבעות עם טכניקות של גיטרת סלייד וכיוונים חלופיים שונים. וילי מקטל העיוור ולדבלי ניגנו בגיטרות 12 מיתרים, אשר קשות אף יותר לפריטה באצבעות, אך מפיקות צליל עשיר יותר. מרבית המוזיקאים האלו היו כמעט אלמוניים בימי-חייהם, אך המוזיקאי וחוקר הפולקלור אלן לומקס תיעד ופרסם את הטכניקות שלהם בסיוריו בארצות הברית ובבריטניה. אליזבת קוטן החלה להקליט את פריטת הפינגר סטייל הייחודית שלה רק בהיותה בת 60 לערך, כשהתגלתה על-ידי פיט סיגר.

מוזיקאי הבלוז לדבלי פורט באצבעותיו על גיטרת 12 מיתרים (צולם על-ידי אלן לומקס בשנות ה-40)

החל משנות ה-40, גם נגני קאנטרי מסוימים בארצות-הברית אימצו את הטכניקה, המפורסמים שבהם מרל טראוויס (Merle Travis), צ'ט אטקינס ודוק ווטסון. גיטריסטים רבים עדיין מכנים תבניות פריטה בסיסיות בפינגר סטייל "תבניות טראוויס" או "פריטת טראוויס". אך למעשה, טראוויס פרט באגודל ובאצבע המורה בלבד, בעוד אטקינס, שהושפע מטראוויס, פיתח את הטכניקה בצורה משמעותית על-ידי פריטה באגודל באצבע המורה, באצבע האמה, ובקמיצה, ושילב מגוון נרחב של סגנונות מוזיקה מערביים על מנת ליצור סגנון חדש של מוזיקת קאנטרי. מרק נופלר, גיטריסט וסולן להקת הרוק הבריטית דייר סטרייטס מנגן אף הוא בסגנון זה בגיטרה חשמלית (בסגנון רוק רך מעורב בקאנטרי), ומשתמש בשתי אצבעות ואגודל. התוצאה הייתה סגנון ייחודי בעל מורכבות ובהירות רבה, אשר קיבל את השם "פינגר פיקינג" (Finger Picking).

החל משנות ה-50, כמה גיטריסטים וירטואוזים בסגנונות הקאנטרי, הבלוז, הבלוגראס והפולק בארצות הברית ביססו במודע את נגינתם על טכניקות עממיות פשוטות, בעיקר של פינגר פיקינג. סגנון זה נקרא לפעמים "פרימיטיביזם" (אולי על משקל סגנון הציור) או "גיטרה אמריקנית פרימיטיבית" (American primitive guitar), ומזוהה עם גיטריסטים כג'ון פאהי ולאו קוטקה. נגנים כאלו לעיתים גם מחקים על הגיטרה טכניקות פריטה באצבעות שפותחו בכלי פריטה עממיים אחרים, כגון הבנג'ו והיוקולילי. למשל, פריטת הקלוהאמר (Clawhammer) היא טכניקת פריטה עממית האופיינית לבנג'ו, אך הותאמה מאוחר יותר גם לנגינת גיטרה.

נגינת פינגר סטייל על גיטרה אקוסטית: "בטסי" של ביל פורנר

בשנות ה-60, מוזיקאים בסצנת הפולק רוק הבריטית הושפעו ממוזיקת בלוז ומקאנטרי אמריקאים, כמו גם מביצועים של גיטריסטים קלאסיים כג'וליאן ברים וג'ון וויליאמס ליצירות שנכתבו במקורן ללאוטה על-ידי ג'ון דאולנד, יוהאן סבסטיאן באך ומלחינים נוספים ממוזיקת הבארוק. בין הגיטריסטים הבריטיים שפרטו באצבעות היו מרטין קארת'י (Martin Carthy), דייווי גרהאם(Davey Graham), ג'ון רנבורן, ברט יאנש ודונובן. הם השפיעו בחזרה על סצנת הפולק רוק האמריקאית, למשל על פול סיימון שלמד מקארת'י פריטה באצבעות של הבלדה האנגלית העתיקה יריד סקרבורו. זמרים יוצרים אחרים בתחום הרוק והפולק הפורטים לעיתים קרובות באצבעות כדי ללוות את שירתם הם ג'וני מיטשל, ג'ואן באאז, פיטר, פול ומרי, ג'יימס טיילור, ג'ף באקלי, ניק דרייק וג'ון מאייר. בוב דילן, בדומה לזמרים יוצרים רבים אחרים, ליווה את עצמו על גיטרה בעיקר באמצעות מפרט, אך אף הוא נעזר מדי פעם בפריטה באצבעות, למשל בהקלטה הראשונה של שירו Don't Think Twice, It's All Right. הביטלס למדו פריטה באצבעות מדונובן, ועשו בה שימוש מפורסם בשיר Blackbird. שיר מפורסם נוסף הוא Dust in the Wind של להקת קנזס, שאף חובר במקורו מתוך תרגול פריטה באצבעות.

בשנים האחרונות הורחבה ההגדרה גם לסגנונות נגינה הנגזרים מגיטרה קלאסית כמו בוסה נובה או מוזיקה עממית - אשר גם בהם פורטים באמצעות האצבעות. סגנון זה ידוע כיום בשם פינגר סטייל (Fingerstyle). לעיתים משתמשים במונח פינגר פיקינג כמונח נרדף למונח פינגר סטייל, ולעיתים מייחדים אותו לתבניות הפריטה הקבועות יותר שקדמו לו. יש נגני פינגר סטייל עכשוויים הנוטים להתרחק מנוסחאות הפריטה המסורתיות של פינגר פיקינג, ומנגנים בסגנון "חופשי" ורך יותר. בין הבולטים בהם ניתן לציין את טומי עמנואל האוסטרלי, את לורנס ג'ובר (Laurence Juber) הבריטי וכן את מרסל דאדי הצרפתי (ממוצא יהודי) המנוח שתרם רבות לפיתוח הסגנון מחוץ לארצות הברית.

הסגנון השפיע גם על גיטריסטים בתחומים רבים אחרים ברחבי העולם. בתחום הג'אז, גיטריסטים שהחלו את נגינתם על גיטרה קלאסית או פלמנקו, כמו ג'אנגו ריינהארדט ואדי לאנג, לעיתים פרטו באצבעות. עד שנות ה-40, גיטריסטים בתחום הג'אז ניגנו בגיטרות אקוסטיות ופרטו בעיקר באמצעות מפרט, עקב הצורך להפיק צליל רם דיו להישמע על רקע כלי הנשיפה וכלי ההקשה האופייניים להרכבי ג'אז. אך מאז מנגנים מרבית הגיטריסטים בתחום הג'אז על גיטרות מוגברות חשמלית, ולפיכך אין עוד צורך להשתמש במפרט בכדי להפיק צליל רם יותר, ונפתחה האפשרות לפרוט גם באצבעות. למשל, גיטריסט הג'אז ג'ו פאס, שניגן בעיקר על גיטרה חשמלית, עבר מפריטה באמצעות מפרט לפריטה באצבעות בשנות ה-70, באלבום הסולו שלו "וירטואוזו". פט מתיני למד פריטה באצבעות, וטאק אנדרס, הגיטריסט של צמד הג'אז טאק ופטי (Tuck & Patti) פורט באצבעות בלבד. גיטריסטים באפריקה, כמו עלי פארקה טורה, וגיטריסטים במוזיקת עולם ובמוזיקת העידן החדש כמו מייק אולדפילד וראלף טאונר, לעיתים פורטים באצבעות. עידן האינטרנט ויוטיוב סייעו לפרסם וירטואוזים בסגנון הפינגרסטייל שאינם נעזרים בלהקות ליווי, כמו האוסטרלי טומי עמנואל, האמריקאי אנדי מקי והקוריאני סונגה ג'ונג.

גיטריסט פינגר סטייל מתופף על הגיטרה בהופעה.

משנות ה-80 החלו להתפתח בתחום הפינגר סטייל טכניקות של הקשה על הגיטרה (Percussive fingerstyle) על-ידי גיטריסטים כמייקל הדג'ס, אריק רושה ודון רוס. הסגנון משלב טכניקות פינגר סטייל רגילות עם תפיפה (Tapping) באצבעות יד שמאל ויד ימין על המיתרים מעל לשחיף האצבעות, ועם תיפוף על לוח התהודה וצידי הגיטרה באמצעות יד ימין בעיקר, ולעיתים גם יד שמאל. טכניקות תפיפה ביד שמאל פותחו לראשונה על-ידי נגני פלמנקו לביצוע מעין "עיטורים" של הקו המלודי, והתקבלו כחלק בסיסי בנגינת גיטרה קלאסית עוד במאה ה-18. אך בשיטה המודרנית נעזרים באצבעות שתי הידיים, וניתן לנגן על שחיף האצבעות של הגיטרה כמעט כאילו היה פסנתר. מכיוון שתפיפה מפיקה צליל חלש אף מאשר פריטה באצבעות, שימוש נרחב בה התאפשר רק עם ההשתכללות של טכנולוגיות הגברה חשמלית. שימוש זה אף הוביל לפיתוח כלי מוגבר חשמלית ייעודי לתפיפה: צ'פמן סטיק על-ידי מוזיקאי הג'אז אמט צ'פמן, שהחל את הקריירה שלו כגיטריסט. טכניקת הקשה דומה היא ה"סטירה" (Slapping (music)): הקשה על המיתרים בצד הבוהן או האצבע של יד ימין, אשר נשאלה מטכניקת הנגינה בגיטרה בס בסגנונות הפאנק והפיוז'ן. הסטירה לעיתים קרובות משולבת כיום בפריטת פינגר סטייל, למשל על-ידי גיטריסט הרוק ג'ון מאייר, כתנועת הקשה העוברת מיידית לפריטה בבוהן על אותו מיתר, ומאפשרת ביצוע של מוזיקת פופ קצבית וסינקופית. בשנות ה-2000, הופעות וירטואוזיות בסגנון זה התפרסמו באינטרנט וביוטיוב, בביצוע אנדי מקי וגיטריסטים וירטואוזים אחרים. חברת התקליטים העצמאית האמריקנית קנדיראט (CandyRat Records) חתמה על חוזים עם דון רוס ואנדי מקי, ומתמחה בסגנון הפינגר סטייל. "האליפות הבינלאומית בנגינת פינגר סטייל" מתקיימת מדי שנה בפסטיבל וולנאט וואלי (Walnut Valley Festival) בקנזס.

עם זאת, למרות התפתחות טכניקות הפינגר פיקינג והפינגר סטייל, בגיטרה אקוסטית ובגיטרה חשמלית הן נותרו טכניקות יוצאות-דופן. במאה ה-21 הן עדיין מאפיינות בעיקר גיטריסטים וירטואוזים בעלי רפרטואר רחב, נגינה ללא להקת ליווי, והשפעות ממוזיקה עממית וקלאסית. לעומתם, במרבית סגנונות הגיטרה המודרניים ובפרט בפופ, רוק, ג'אז, בלוז, קאנטרי ובלוגראס, מרבית הגיטריסטים עדיין פורטים רוב הזמן באמצעות מפרט המוחזק בין האגודל והאצבע המורה. בנגינה כזו, תפקיד הגיטרה נוטה להתחלק לשניים, שלעיתים מנוגנים על-ידי שני גיטריסטים באותה הלהקה: "גיטרה מובילה" (Lead guitar) המנגנת בעיקר את הקו המלודי, ו"גיטרת קצב" (Rhythm guitar) המנגנת ליווי של אקורדים קצביים באמצעות פריטה על כל המיתרים (Strum).

טכניקות נגינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קובץ MIDI של השיר "Freight Train" מדמה פריטת "פינגר פיקינג" בסגנון טראוויס. ניתן לשמוע "בס מתחלף" ומעברי "בס יורד".

טכניקה ידועה בפינגר פיקינג ופינגר סטייל נקראת "הבס המתחלף" (Alternating Bass). היא מתאפיינת בקצב ברור שמושג על ידי פריטה באגודל בתבנית מתחלפת על שלושת מיתרי הבס, לרוב מיתר אחד בכל פעימה, תוך כדי נגינת המלודיה באצבעות על שלושת המיתרים הגבוהים. הפריטה נקראת מתחלפת מכיוון שהיא נעה בין מיתרי הבס וחוזרת חלילה, ויוצרת רצף של צליל נמוך ואחריו צליל גבוה יותר. טכניקה זו מכונה לעיתים "בום-צ'יק" (Boom-Chick), כאשר תבנית נפוצה היא: מיתר 6 - בום, מיתר 4 - צ'יק, מיתר 5 - בום, מיתר 4 - צ'יק. טכניקה דומה שפותחה באנגליה בשנות ה-60 על ידי דייווי גראהם היא "הבס היורד" (Descending Bass). כאן הבס איננו מתחלף בין מיתרי הבס, אלא מתחיל ממיתר בס כלשהו, יורד ויורד עד לתו נמוך יותר, וחוזר חלילה. טכניקה זו נפוצה בקרב נגני פולק בריטיים ובקרב נגני ג'אז.

בגיטרה אקוסטית, פריטת פינגר סטייל ממושכת על מיתרי מתכת בעלי מתיחות גבוהה עלולה להטיל עומס על האצבעות ו/או הציפורניים של הנגן. יש גיטריסטים הנוהגים להדביק ציפורניים מלאכותיות על ציפורניהם, או לטפח יבלות עור על אצבעות היד הפורטת. נגני פינגר סטייל רבים נוהגים לענוד מפרט מיוחד בצורת טבעת על האגודל (Thumb Pick), בכדי להקל על הנגינה ולתת למיתרי הבס צליל מודגש יותר. נדירים יותר בשימוש מפרטי אצבע (Finger Picks), בדומה לאלו הנפוצים אצל נגני בנג'ו, הנענדים על אחת או יותר מהאצבעות האחרות. בנוסף, יש נגנים שמשתמשים במפרט רגיל (Pick, Plectrum) מוחזק באגודל ובאצבע המורה, בזמן שהאצבעות הנותרות מנגנות את המלודיה, טכניקה המכונה לעיתים "פריטת כלאיים" (Hybrid picking). קטע מפורסם בטכניקה זו הוא The Clap של סטיב האו (Steve Howe) גיטריסט להקת הרוק הבריטית Yes. גיטריסטים המשתמשים במגוון טכניקות פריטה במהלך אותו קטע נגינה עשויים לאחסן את המפרט בין אצבעות יד ימין בעת שהם פורטים בלעדיו, ואף להחזיק אותו בשיניהם או בשפתיהם.

הגיטריסט אל דימיולה משתמש בעקב ידו הימנית לעמעום המיתרים הנמוכים בעת פריטת פינגר סטייל

טכניקת נגינה נוספת הנפוצה אצל נגני פינגר סטייל, והופצה בעיקר על ידי צ'ט אטקינס, היא לחיצה בעקב יד ימין על המיתרים בעת הפריטה, בכדי להפיק צליל סטקטו מעומעם (Palm mute). בטכניקה זו משתמשים בעיקר על המיתרים הנמוכים בעת שהאגודל פורט עליהם, לקבלת צליל הדומה לצליל של קונטרבס או גיטרה בס, ושונה מצליל המיתרים הגבוהים שאינם מעומעמים. באופן זה יכול נגן גיטרה יחיד לדמות נגינת להקת קצב הכוללת נגן בס, נגן גיטרת קצב המנגן את האקורדים, ואף נגן גיטרה מובילה. בעשרות השנים האחרונות נוספו גם טכניקות שונות של הקשה באצבעות יד ימין על המיתרים בכדי לדמות צליל של תוף סנר, והקשה בעקב יד ימין על גוף הגיטרה עצמה בכדי לדמות צליל של תוף בס. טכניקות הקשה דומות היו בשימוש במשך מאות שנים בנגינת פלמנקו ובלוז, וכיום הן נפוצות בנגינתם של וירטואוזים בתחום הפינגרסטייל כמו מייקל הדג'ס, טומי עמנואל, אנדי מקי וסונגה ג'ונג.

פריטת פינגר סטייל של שיר-עם בכיוון DADGAd. ניתן לשמוע נקודות עוגב הנוצרות על-ידי שלושת המיתרים הנמוכים.

כוונונים חלופיים (היינו: שונים מן הכוונון התקני של מיתרי הגיטרה EADGBe) ניתנים לשימוש בצירוף עם כל הסגנונות וטכניקות הפריטה בגיטרה. אך הם יעילים במיוחד בצירוף לטכניקות פינגר סטייל, שכן הם עשויים להקל על נגינה בו-זמנית של קו הבס, אקורדים ומלודיה. ניתן למשל לכוון מראש את שלושת המיתרים הנמוכים לצלילי הבס העיקריים הדרושים ביצירה המנוגנת, באופן טיפוסי הטוניקה והדומיננטה של הסולם. באופן זה יד שמאל חופשית לאיצבוע המלודיה על סריגי שלושת המיתרים הגבוהים, במעלה ובמורד צוואר הגיטרה, תוך כדי נגינת הבס, תכופות "בס מתחלף", על המיתרים הנמוכים ה"פתוחים" (כלומר, ללא שימוש באצבעות יד שמאל). לדוגמה, כוונון DADGAd (מבוטא: "דאד-גאד") פופולרי בעיקר במוזיקה קלטית לנגינה בסולם D מז'ור, כאשר ניתן לאצבע את המלודיה על המיתרים הגבוהים בו-זמנית עם פריטת ליווי הטוניקה D והדומיננטה A על המיתרים הנמוכים. מכיוון שהמיתרים הנמוכים מנוגנים בעיקר כשהם פתוחים, הם חופשיים להדהד זמן רב, ויוצרים נקודות עוגב המעניקות לכיוון זה את הצליל הטיפוסי שלו. זמרת-יוצרת שכתבה כמעט כל שיר שלה בכוונון חלופי כלשהו היא ג'וני מיטשל. נגני פינגר סטייל המנגנים באופן כמעט בלעדי בכוונון DADGAd הם הגיטריסט הסקוטי-קנדי טוני מקמאנוס (Tony McManus (musician)), והגיטריסט הצרפתי-אלג'יראי-יהודי פייר בנסוסאן (Pierre Bensusan).

פריטת פינגר סטייל על גיטרה-נבל: האגודל פורט על מיתרי הבס הנוספים.

תצורה של גיטרה שתכופות מנגנים בה בסגנון פינגר סטייל ובכיוונונים חלופיים היא הגיטרה-נבל (Harp guitar). זו למעשה גיטרה (בדרך-כלל אקוסטית, אך יכולה להיות גם קלאסית או חשמלית) שהוסיפו לה מספר משתנה של מיתרים נמוכים נוספים מעל המיתרים הרגילים, בתצורה הדומה לשל נבל. גיטרות-נבל נבנו בארצות הברית לפחות מאז ראשית המאה ה-20 ככלים "אקזוטיים" בהזמנה מיוחדת. בגרסאות המודרניות של גיטרה-נבל, למיתרים הנוספים אין בדרך-כלל שחיף אצבעות משלהם, ונועדו לנגינה כשהם "פתוחים", כמו מיתרי נבל. בטכניקת הפינגר סטייל משתמשים בהם כמיתרי בס נוספים, שאותם ניתן לכוון מראש לכל צליל בס רצוי, ולהשתמש בהם בכל רגע בלי תלות במיקומה של יד שמאל. יש גיטרות נבל המוסיפות לכך מספר משתנה של מיתרים גבוהים מצידם השני של ששת המיתרים הרגילים, מתוחים על לוח התהודה בתצורה הדומה לציתר, וכן יש תצורות שמוסיפות מיתרים נוספים העוברים מתחת למיתרים הרגילים. המיתרים בגיטרה נבל מהדהדים ומעשירים את צליל הגיטרה אפילו בעת שלא פורטים עליהם (Sympathetic string). כמה מנגני הפינגר סטייל הווירטואוזים המודרניים, כמו מייקל הדג'ס ואנדי מקי, מנגנים ומופיעים גם עם גיטרה-נבל, ופט מתיני הופיע עם גיטרה נבל בת 42 מיתרים שנבנתה במיוחד בשבילו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פינגר סטייל בוויקישיתוף

קטעי נגינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטעי הוראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פינגר_סטייל&oldid=36676773"