פינוי הצי הבלטי מטאלין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פינוי הצי הבלטי מטאלין
מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
Kirov 1941.jpg
סיירת "סרגיי קירוב" מסתתרת בעשן בעזיבת הנמל.
תאריך התחלה: 27 באוגוסט 1941
תאריך סיום: 30 באוגוסט 1941
משך הסכסוך: 4 ימים
מקום: המפרץ הפיני
תוצאה: כרבע האוניות נאבדו במהלך המסע
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

151 אוניות צי, 74 אוניות נוספות, 27 אלף ימיים וחיילים, 12,806 אזרחים

לופטוופה, הצי וחיל האוויר הפיני

אבידות

19 אוניות צי, 43 אוניות נוספות, כ-10 אלף ימיים וחיילים, כ-5 אלף אזרחים

3 מטוסים

פינוי הצי הבלטי מטאלין היה מבצע שבמהלכו פונו אוניות של הצי הבלטי מהבסיס העיקרי שלו בטאלין לקרונשטט. המבצע בוצע בסוף אוגוסט 1941 בפיקוד מפקד הצי ולדימיר טריבוץ. במהלך המעבר אבדו עשרות ספינות ואלפי חיילים ואזרחים נהרגו.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כיבוש המדינות הבלטיות וסיפוח אסטוניה, בירתה טאלין נהפכה לבסיס העיקרי של הצי הבלטי. לא בוצעו שום הכנות לביצור העיר מכיוון שהפיקוד הסובייטי סבר שהעיר והנמל נמצאים רחוק מהגבול. כישלון הצבא האדום בקרבות בליטא ובלטביה הביא לכך שכבר ב-9 ביולי 1941 כוחות ורמאכט היו כ-60 ק"מ מטאלין. לקראת 15 ביולי החזית התייצבה אך קרבתה לטאלין הייתה מסוכנת.

ב-23 ביולי מתקפות גרמניות חודשו וב-5 באוגוסט הגרמנים חצו את הכביש טאלין-לנינגרד. ב-7 באוגוסט הם הגיעו לחופי המפרץ הפיני וניתקו את יחידות הצבא האדום בעיר מיתר הכוחות של הצבא האדום. בתוך העיר היו ממוקמות בנוסף לכוחות הצי יחידות חיל רגלים.

מפקדת הצי ביקשה אישור לפינוי כבר בסוף יולי אך נתקלה בסירוב של קלימנט וורושילוב שהיה שר ההגנה וניקולאי קוזנצוב שהיה מפקד הצי הסובייטי. אישור לפינוי התקבל רק ב-26 באוגוסט, כאשר שטח הנמל היה מופגז בתותחים גרמנים. ב-23-24 באוגוסט את הנמל עזבו שיירות עם פצועים ואזרחים.

הגרמנים מצידם שאפו למנוע פינוי כוחות הצי מנמל העיר. לצורך כך לאורך החוף הבלטי הדרומי נפרסו תותחנים גרמנים ובחוף הצפוני היו ממוקמות תותחים פינים. במי המפרץ פוזרו מוקשים ימיים רבים. בשדות תעופה נפרסו מעל ל-110 מטוסים.

תוכנית הפינוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצורך המסע כוחות הצי חולקו לכוח העיקרי, כוח חיפוי, כוח אחורי ו-4 שיירות של ספינות אזרחיות. הכוח העיקרי הגן על שיירות ספינות אזרחיות מס' 1 ו-2 וכוח חיפוי הגן על שיירות ספינות אזרחיות מס' 3 ו-4. הכוח האחורי הגן על עורף הצי. לאוניות היה מותר לעבור בין השיירות במהלך המסע. בסך הכול ב-28 באוגוסט 225 ספינות עזבו את הנמל. מאוניות שהתבססו בקרונשטט הוקמה שייטת שמטרתה הייתה לתת חיפוי לאוניות המתפנות בשלבים אחרונים של המסע ולעזור לספינות שטבעו.

הכוח העיקרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוח חיפוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוח אחורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 3 משחתות - כל שלוש המשחתות טבעו במהלך המסע ומפקד הכוח יורי ראל עבר לאחד מספינות משמר של הכוח.
  • 6 ספינות משמר
  • 4 ספינות נגד צוללות
  • 2 ספינות סיור

מהלך המסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 11:00 ב-27 באוגוסט ולדימיר טריבוץ נתן פקודה על תחילת הפינוי. בשעה 16:00 החלה העמסה על ספינות הצי של פצועים, כוחות היבשה ואזרחים. הכוח העיקרי שלחם בקרבת העיר החל העמסה על האוניות בשעה 22:00 והעמסה נמשכה על הבוקר.

במהלך התארגנות ספינות הצי וכל שטח הנמל היו תחת הפגזה אווירית בנוסף להפגזות של תותחנים גרמנים.

לאור ההפגזות וזמן קצר להתארגנות, תוכנית שעובדה על ידי מפקדת הצי לא פעלה. חלק מהאוניות לא הצליחו להגיע למקום המיועד להעמסתם במועד, החיילים שלא נלקחו מהחוף באופן מסודר הגיעו לספינות בסירות. חלק מהאוניות הגיעו להעמסת יתר.

בהתאם לנתוני מחקרים שונים על האוניות הועלו 20-27 אלף אנשים. חוקרים אחרים טוענים שעל האוניות היו 19,903 משרתי הצי, 8,670 חיילים של חיל היבשה ומעל ל-13 אלף אזרחים, בסך הכול כ-42 אלף אנשים.

28 באוגוסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאור הגלים שהיו בים, שולות מוקשים לא היו יכולים לפעול באופן יעיל. שולות מוקשים ראשונות יצאו מהנמל לקראת הצהריים ובשעה 14:00 החלו לצאת גם ספינות אזרחיות. לאחר שעתיים של שיט האוניות נפרסו בים בשורה שאורכה היה כ-15 מייל, כאשר הכוח העיקרי וכוח חיפוי שטו במקביל. התקדמות הייתה איטית במטרה לתת אפשרות לפעילות שולות מוקשים.

מייד עם תחילת המסע החלו הפצצות של לופטוופה ותקיפות של חיל הים הפיני. לקראת ערב עלתה על מוקש ימי אונייה "אלב", מ-1280 אנשים שהיו על הספינה נמשטו מהמים רק 6.

לקראת הערב הוטבעו 2 מ-5 שולות מורשים של הכוח העיקרי. תוך זמן קצר טבעו 2 משחתות וצוללת. גם בכוח חיפוי והכוח העיקרי היו פגיעות במשחתות ובספינות אזרחיות בהן טבעו כמה אלפי אנשים. לאור האבידות סוכם על עצירת התקדמות הצי עד הבוקר. בהמשך התברר שפקודה התקבלה כבר אחרי שכוח הצי עבר את שדה מוקשים הגדול באזור. במהלך היום הצי איבד כבר 26 ספינות.

29 באוגוסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר הוחלט להאיץ את התקדמות הצי. עם תחילת השיט נפגעו ממוקשים מספר ספינות נוספות. המטוסים הגרמנים התרכזו בהפצצות על ספינות מסע ומספר רב של הספינות נפגע. חלק מהם לא טבעו, אך נפגעו ולא יכלו להתקדם. לקראת הערב אוניות החלו להגיע לסביבות קרונשטט. במהלך הערב הגיעו ליעד כ-40 אוניות.

למרות ההפצצות הבלתי פוסקות ימאי הצי המשיכו בניסיונות הצלה של האנשים מאוניות שטבעו. במהלך היום הוצאו מהמים כ-10 אלף אנשים.

פעילות של חיל האוויר הסובייטי הייתה ספוראדית ולמעשה לא הצליחה לתת חיפוי לאוניות. הסיבה העיקרית לכך היא הריחוק של שדות תעופה ממסלול הפינוי. לא נבנו מסלולי נחיתה באי מערבית לקרונשטט. קיום מסלול זה היה משפר באופן ניכר את יכולת חיל האוויר הסובייטי לתת חיפוי לצי במהלך המסע.

30 באוגוסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך היום נמשכה הגעת האוניות ובסך הכל הגיעו 107 ספינות. מטוסי לופטוופה המשיכו בהפצצות וחלק מהאוניות שנפגעו ב-29 באוגוסט טבעו במהלך היום.

החל פינוי האנשים שהגיעו לקרונשטט לעיר לנינגרד. במבצע זה הופעלו 87 אוניות והיא עברה ללא אבידות.

השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין החוקרים קיימות דעות שונות בהקשר להערכת הצלחת המסע. חלק מהחוקרים מציינים את ההצלחות והגעת רוב אוניות הצי ליעד ועזרתו למגני העיר במהלך מצור לנינגרד. חלק אחר מציינים בעיקר את האבידות הקשות והעדר נזק של ממש לכוח התוקף הגרמני. קיימת תמימות דעות לגבי הסיבות להיקף כה גדול של האבידות:

  • החלטה על הפינוי התקבלה באיחור למרות בקשות מפקדי הצי
  • עקב חוסר זמן להתארגנות התוכנית שעובדה תוך מספר שעות לא הייתה מושלמת ולא כול רב חובלים היו מודעים לתוכנית.
  • לא היה תאום בין מפקדת הצי ומפקדי כוח היבשה בלנינגרד.
  • מפקדי הצי למעשה לא פיקדו על כלל אוניות הצי והגיעו לקרונשטט בין הראשונים. רבי חובלים של האוניות פעלו באופן עצמאי. עד היום לא ברור על סמך מה נבחר תוואי הפינוי ועל בסיס איזה הנחות יסוד בוצע חלוקת הצי לקבוצות.
  • למעשה לא היה חיפוי אווירי. חיל האוויר הסובייטי פעל רק בקרבת קרונשטט ובצורה מוגבלת.
  • אוניות מסע לא צוידו באמצעים נגד מטוסים.
  • לא היו נתוני מודיעין לגבי שדות מוקשים ולכן התקבלו החלטות שגויות לגבי מסלול הפינוי וחלוקת הכוח.

ולדימיר טריבוץ המשיך לכהן כמפקד הצי הבלטי. תת-אדמירל ולנטין דרוזד שהיה מפקד הכוח העיקרי נהרג במהלך מצור לנינגרד. מפקד כוח חיפוי יורי פנטלייב עשה קריירה מפוארת בצי הסובייטי. מפקד הכוח האחורי יורי ראל כיהן במספר תפקידים בצי ונפטר בשנת 1948.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]