יהודה לייב פינסקר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
הערך נמצא בשלבי עריכה ערך זה נערך או נכתב במסגרת הקורס האקדמי פוליטיקה ישראלית באוניברסיטת בר-אילן, והעבודה עליו עתידה להסתיים בתאריך 19.7.09. ניתן להסיר את התבנית משחלפו שלושה שבועות מן התאריך הנקוב לעיל. נא לא לערוך ערך זה עד להסרת התבנית. הערות לערך נא להוסיף בדף השיחה. |
יהודה לייב (לאון) פינסקר (ברוסית: Леон (Лев Семенович, Иехуда Лейб) Пинскеръ, בכתיב קירילי מודרני: Пинскер) (1821–1891) היה רופא, הוגה דיעות ופעיל ציוני, מראשי תנועת חיבת ציון, מחבר "אוטואמנציפציה".
תוכן עניינים |
[עריכה] ילדותו וחינוכו של פינסקר
יהודה לייב פינסקר נולד בשנת 1821 בטומשוב, עיירה קטנה בפולין (שהייתה בתחום האימפריה הרוסית), למשפחה יהודית מתבוללת. בגיל קטן משפחתו היגרה לרוסיה והשתקעה באודסה.
אביו של יהודה לייב פינסקר, שמחה פינסקר, היה חוקר ומלומד, בקי ברזי התלמוד והתנ"ך. רבים נהנו מחוכמתו אך הוא היה צנוע ולא רדף אחרי פרסום. הוא היה מראשוני המשכילים העבריים שמסלולם האידאולוגי הביא בסופו של דבר להחייאת הלאומיות היהודית. פינסקר האב היה לאומן יהודי נלהב אך כרוב היהודים בני זמנו לא מצא ברעיון השיבה של העם היהודי לארצו עניין מעשי. הוא ביטא את כאבו על העם היהודי בתפילות לוהטות ושירה מרגשת ולא פעם ראה פינסקר הצעיר דמעות בעיני אביו כשהיה שקוע בתפילה להצלת עמו. צערו של האב השפיע על הילד ויצר בו החלטה לשפר את גורל עמו. פינסקר האב, חינוכו ותורתו השפיעו רבות על פינסקר הצעיר ועל השקפת עולמו שיגבש בעתיד[1]..
פינסקר גדל באודסה, עיר בתחום המושב, שיחסית לערים אחרות באזור זה הייתה נחשבת לפתוחה וחופשית יותר. היא כמעט ולא סבלה מעול הגזירות שהטיל הצאר הרוסי על תחום המושב והמשכילים היהודים לא סבלו מדיכוי רוחני פנימי. אודסה מילאה תפקיד חשוב מאוד בעיצוב אופיו וקביעת דרכי פעולתו של פינסקר ואלמלא התיישבו הוריו באודסה סביר להניח שלא היה נעשה אביה של התנועה הלאומית היהודית.
פינסקר התחנך בגימנסיה הרוסית של אודסה שם למד ברוסית וגרמנית אך השפה, הלשון וההיסטוריה הרוסית תפסו את המקום המרכזי בלימודיו. במשך לימודיו נהיה פינסקר לוחם נמרץ למען קידום תנועת ההשכלה, לאור העובדה כי הממשל הרוסי נוקט מדיניות של יד קשה כלפי היהודים הקנאים והחשוכים בעוד המשכילים נהנים מחסדיה.
לאחר שסיים את לימודיו בהצטיינות בגימנסיה התחיל ללמוד משפטים ב"ליציאון על שם רישליה" באודסה. אך משסיים את לימודיו המקצועיים בגיל עשרים ואחת והיה מוכן להיכנס לתחום המעשי, עובדת היותו יהודי מנעה ממנו את הזכות לעסוק בעריכת דין. פינסקר פנה לתחום ההוראה ונתמנה כמורה לרוסית בבית הספר העברי המודרני של קישינב. בתקופה זו ההוראה נחשבה בעיני היהודים המשכילים לא רק כמקצוע אלא גם כאידאל והשכלה נראתה כפתרון העיקרי לבעיית היהודים.
בתקופת היותו מורה בקישינב שלט הצאר ניקולאי הראשון שהתנגד לכל תנועה של מחשבה חופשית. בתקופתו פעלו עשרים ושתיים רשויות צנזורה שפעלו ברמה שרוסיה לא ידעה כמותה, הוא השתלח בגדולי הסופרים הרוסיים וטען כי "יש למחוק את המילה קידמה מן המילון הרשמי". לאור מצב זה תמך פינסקר בהקמת רשת של בתי ספר יהודיים מודרניים בקהילות היהודיות וראה בכך השפעה חיובית של ההשכלה הכללית על יהודי תחום המושב.
לאחר שנת הוראה אחת בבית ספר, כאשר לא יכל לסבול את האווירה העכורה והפיגור התרבותי ששרר בקישינב, החליט פינסקר ללמוד במקום ברוח ההארה וההשכלה ועבר למוסקבה שם התחיל ללמוד רפואה. באוניברסיטת מוסקבה, שהייתה בימים ההם המרכז החשוב ביותר לאינטליגנציה הרוסית, מצא פינסקר חיבור בינו לבין קבוצת המערביים שדגלו במדע ובליברליזם מערבי ואלה השפיעו עליו רבות. התנאים הכללים ששלטו ברוסיה הצדיקו בעיניו את דעותיהם של המערביים והמושג ליבראליזם, שהתיישב עם מושגי החופש והקידמה, התאים לדעתו למצב היהודים ברוסיה. באותה תקופה הייתה תחושה אופטימית שמושגים אלה הקשורים לרעיון הליברלי עתידים לנצח.
בשנת 1848 סיים פינסקר את לימודיו ובאותה העת פרצו מהפכות באירופה שציינו את ניצחונם של המחשבות הליברליות. אך עם זאת, ברוסיה התחזקו הכוחות הקיצוניים והחשוכים כנגד תנועת ההשכלה. הצאר ניקולאי הראשון רצה לעקור מן השורש את המחשבה הליברלית ויצא בשורה של איסורים כנגד לימוד תחומי ההיסטוריה והפילוסופיה ואסר את השימוש במונחים הקשורים בליברליזם בספרות ובעיתונות. בסיום לימודיו, עם חזרתו לאודסה, הקדיש פינסקר את זמנו לעיסוק ברפואה. התחשבותו בצער הזולת, רגישותו לעזור לסובלים ונכונותו להסתכן למען האחר באו לידי ביטוי כאשר עסק בתחום. סופה של מלחמת קרים ומותו של ניקולאי הראשון ציינו את סיום הפרק הראשון בחייו של פינסקר. אמנם בתקופה זו לא עסק בנושאים ציבוריים אך היא היוותה עבורו קרקע פוריה לצמיחה רוחנית ורעיונית שתשפיע עליו בעתיד בעיצוב המחשבה היהודית הציונית.[2]
[עריכה] תחילת פעילותו הציבורית של פינסקר
[עריכה] הקמת הביטאון היהודי רוסי
תחילת פעילותו הציבורית של פינסקר החלה עם חילופי השלטון ברוסיה כאשר אלכסנדר השני נהיה הקיסר. מדיניותו של הצאר החדש הייתה נחשבת לפתוחה הרבה יותר, הוא שיתף פעולה עם המשכילים ונענה לדרישותיהם לבטל כמה מחוקי הצנזורה הנוקשים. כמעט בכל תחומי החיים ברוסיה הורגשה הקלה והתנאים נהיו יתר דומים למערב אירופה.[3]
על רקע מצב זה, ב1860 התאספו חבורה של אינטלקטואלים יהודיים באודסה וייסדו ביטאון יהודי רוסי בשם "ראזסויט" ("השחר") שעסק בעניינים יהודים. העיתון נסגר לאחר שנה בגלל מגבלות של צנזורה שהוטלו על העיתון ומנעו מהם לכתוב על נושאים שונים. לאחר זמן קצר הוציא פינסקר בטאון חדש בשם "ציון" בו ביטא את עמדותיו והשקפתו בנוגע לגישה הנכונה לשאלה היהודית. מטרתו של "ציון" הייתה לחזק את הרוח הלאומית בקרב היהודים שניסו להיטמע בין הרוסים.[4] וכך כתב פינסקר במאמרו[5]:
 |
ההיסטוריה הטילה על היהודים שתי חובות, אחת מהן היא להיות קשובים לצורכי זמנם וארץ מולדתם והשניה – להיות יהודים אמיתיים. בעודם עסוקים במילוי החובה הראשונה, התנתקו היהודים מעברם ומגזעם ואף מכל מהלך חייהם. משימתינו היא, לפיכך, להחיות בלבותיהם את הכרת עברו הגדול של העם העברי וכן להבהיר את מטרתם בהווה. |  |
[עריכה] השקפת עולמו של פינסקר טרם פרסום ה"אוטואמנסיפציה"
פינסקר בהשקפתו התעלם מן הגורם הדתי בחיי היהודים ברוסיה ואותת על עמדתו הלאומית. הוא טען כי אין להתייחס ליהדות ככת דתית אלא לשים דגש על המרכיב הלאומי, לימוד ההיסטוריה צריך להעשות על מנת לעורר יראת כבוד ואהבה לעם היהודי ולא לשם השכלה דתית. מסקנותיו אלה היו מבוססות על התנסות אישית שכן הוא עצמו לא היה איש דתי אך תמיד היה מודע לזיקתו הלאומית. בעמדה זו הקדים פינסקר את זמנו. הוא היה הראשון ששם את הגזע וההיסטוריה כשני היסודות העיקריים של חיי העם היהודי, היסוד הדתי היה משני. בנקודה זו הושפע פינסקר מן ההוגים הסלאביים שהדגישו את חשיבותם של שני גורמים אלה ביצירתו ובהוויתו של לאום. אך בתקופה זו עוד האמין פינסקר שחיי יהודי רוסיה צריכים להיות ברוסיה, שפתם רוסית ומנהגיהם רוסיים.
כוונתו של פינסקר הייתה ליצור שיתוף פעולה חברתי ופוליטי בין היהודים והרוסים על ידי השכלה בשפה הרוסית ומתן חינוך רוסי ליהודי רוסיה. הוא לא תמך בטמיעה מוחלטת או התבוללות אלא בהשתלבות של היהודים בחיי היום יום של רוסיה. בשנת 1864 ביקר פינסקר בכמה ארצות גרמניות ושם מצא תמיכה להשקפותיו. כמה שנים קודם לכן זכו יהודי מערב אירופה באמנסיפציה, שוויון זכויות, ופינסקר קיווה שתהליך שעבר על יהודי המערב יעבור גם על יהודי רוסיה.[6]
[עריכה] השינוי בעמדתו של פינסקר
ב-1871 פרץ פוגרום באודסה ששינה את תמונת המצב של יהודי רוסיה. הפרעות, שנערכו כארבעה ימים, פגעו ביהודי העיר ולא נשמע אף כל מחאה מצד מוסדות החינוך או השלטון. מנקודת מבטו של פינסקר, הפוגרום ביטא את כשלון תקוותיו. לאחר אירוע שכזה, אין היהודים יכולים לסמוך לא על הממשל ולא על אנשי ההשכלה הרוסיים. בעקבות הפוגרום פינסקר נמנע מפעילות ציבורית בתנועת ההשכלה במשך כשבע שנים.
ב-1878 הוקמה מחדש אגודת ההשכלה ופינסקר הצטרף אל שורותיה. הוא נטה להאמין שהפוגרום באודסה היה תוצר של תנאים מקומיים וזמניים והסכים לחדש את פעילותו.
ב1881 החל גל חדש של מאורעות דמים בקהילות יהודיות רבות בדרום רוסיה. בנקודה זו הבין פינסקר שזהו אינו אירוע חולף אלא גילויים של מחלה כרונית. הוא הכיר בכך שהתוכנית שהציע לפתרון הבעיה היהודית הייתה בלתי יעילה וכי מפעל חייו נחל כישלון. הפעולות האנטישמיות גרמו לפינסקר להחליף צדדים ולשנות את דעתו מקצה לקצה.
במרס 1882 פינסקר מתחיל לדבר בזכותו של רעיון הלאומיות. הוא גיבש השקפת עולם אשר במרכזה עומדת תוכנית הגאולה שלו למנהיגי היהודים באירופה שמחוץ לרוסיה וכך הוא יוצא למרכזה ומערבה של אירופה כדי להפיץ את תורתו החדשה. פינסקר נתקל בתגובות קשות מצד הקהילות היהודיות באירופה. רבות מהן האמינו באמנסיפציה וחשו באירופה כמו בבית, כל אחד בארצו. גילויי האנטישמיות לא הרתיעו אותם וטענו שפינסקר מגזים בחשיבותה. ההרגל היהודי הישן, לבקש סיוע ומקלט מן השליט המקומי, שלט באותה תקופה בקרב יהודי אירופה ולא הייתה שום מחשבה לעתיד בטוח יותר או הצעה לעצמאות. ככל שפינסקר שמע יותר את טענות אלה כך היה בטוח יותר בצדקת דרכו. יהודי מערב אירופה, שתנאי חייהם היו טובים לאין שיעור מאחיהם ברוסיה, היו קשים לשכנוע ובעקבות כך פינסקר חזר לארצו ומחליט להעלות על הכתב את משנתו בחיבורו המפורסם "אוטואמנסיפציה".[7]
[עריכה] ה"אוטואמנסיפציה"
[עריכה] עיקרי טענותיו של פינסקר
בספטמבר 1882 פרסם פינסקר את חיבורו "אוטואמנסיפציה" בה שטח את טיעוניו לגבי שחרורם העצמי של היהודים באירופה. דבריו היו מכוונים קודם כל ליהודי המערב ולכן נכתב בגרמנית. החיבור הוא אחד המסמכים רבי הערך שנכתבו בשאלה היהודית והוא נוסח בצורה ברורה ורהוטה. זה היה שילוב של כשרון ספרותי וניתוח מדעי יחיד במינו. פינסקר לא חתם את שמו על החוברת אלא במילים "קריאת אזהרה מאת יהודי רוסי אל אחיו בני עמו" ואף על פי כן נודע עד מהרה בקרב התפוצות מיהו המחבר. פינסקר טען מספר סיבות לשנאת העמים כלפי היהודים. הראשונה, סיבה פסיכולוגית לאומית. לעם היהודי חסרים התנאים הבסיסיים המציינים את הוויותו כעם ולכן הם אינם שווים בין כל העמים. לעם היהודי אין מולדת משלו, הוא חסר מרכז כובד, ממשלה או נציגים רשמיים. מאחר שהוא חסר את המרכיבים הללו ישנה סלידה קבועה של העמי העולם מן היהודים. מהסיבה הזו אין כבוד הדדי בין העמים והיהודים וקיים פחד הדדי ביניהם. היהודים פוחדים מן העמים האחרים שינסו להשמידם ואילו העמים מפחדים מהיהודים כי הם אינם מצליחים להשמידם. את פחד זו כינה פינסקר "יודופוביה". את היודופוביה פינסקר הגדיר כמחלה אשר מקורה נעוץ בעובדה שהיהודים הם חסרי מדינה ולכן הם במעמד חריג.[8]
|
בין אומות העולם החיות כיום, נצבים היהודים כאומה שמתה מכבר. עם אבדן ארץ אבותם אבדה מהם עצמאותם ויגיעו עד התפרדות, שאינה תואמת מהותו של אורגניזם חי, אחוד. המדינה שרוצצה תחת עוצם השלטון הרומי, נכחדה מנגד עיני העמים. אבל העם היהודי, אחר שנתיאש מקיומו המדיני-גופני, ממציאותו הפוליטית, לא יכול בכל זאת להיכתב לכליון גמור, לא חדל להתקיים רוחנית בתוך אומה. העולם הביט וראה בעם הזה את הדמות המאוימת של מת המתהלך בין החיים. תופעה רוחית זו של בן מינן תועה, של עם בלי אחדות ופילוג איברים, בלי מכורה ומוסרה, שאינו חי עוד ובכל זאת משוטט בין החיים. דמות משונה זו.... מן הנמנע היה שלא תחולל גם רושם זר מוזר בדמיון העמים. ואם פחד הרוחין טבוע מלידה ומוצא לו סמוכים ידועים בחיים הפסיכיים של האנושות- מה הפלא כי נעור בתקפו גם למראה אומה זו מתה חיה בכל זאת? ... אימה מפני רוח הרפאים היהודי עברה בירושה והתגברה במשך דורות ושנות מאות. זאת האימה הביאה לידי איבה, אשר בצירוף עם שאר נסיבות, פנתה מקום ליודופוביה.... יודופוביה היא פסיכוזה. כפסיכוזה היא תורשתית וכמחלה מורשת זה אלפיים שנה אין לה תרופה. | |
[9]
הסיבה השניה הינה סיבה פוליטית. היהודים אף פעם לא נחשבו כבני בית בארצם ותמיד היו גרים. ככאלה, הם אף פעם לא היו שווי זכויות באופן מלא וההתייחסות אליהם הייתה כמו אל בן חורג. אמנם ישנן מדינות שהעניקו אמנסיפציה ליהודות אך זה אינו מספיק ועל כן היהודים צריכים לבנות בית לאומי משלהם בו לא יהיו זרים.[10]
|
מאין מקום ששם היהודי בתוך שלו, ששם הוא נחשב כבן בית, הריהו גר תמיד בכל מקום. כי הוא עצמו, כי גם אבותיו נולדו בארץ- אינו משנה כלום במצב הדברים. על פי רוב מתנהגים עמו כעם בן חורג, כעם לכלוכי, בטוב שבאופנים הוא מוחזק כבן אימוצים, שאפשר לערער על זכויתיו. לעולם אינו נחשב כבן כשר כדת למולדת. האשכנזי המתגדר בגרמניותו, הסלבי, הקלטי, אין מהם מודה שהיהודי השמי הוא אנוש כערכו. וגם אם, כאדם משכיל, הוא מוכן ומזומן להעניק לו כל הזכויות האזרחיות, הרי בכל זאת לעולם לא יגע לשכוח את היהודי שבעמיתו זה האזרח. האמנסיפציה החוקית של היהודים היא נקודת הגובה של הישגי המאה הנוכחית. אבל זאת האמנסיפציה החוקית אינה החברתית, ועם הכרזתה של זו הראשונה עדיין רחוקים היהודים מהיות משוחררים מן ההפליה שבמעמדם החברתי. | |
[11]
בנוסף, פינסקר גם סיבה אנתרופולוגית והיא התנגדות גזעית. האנטישמיות נלחמת בגזע היהודי יותר מאשר בדת היהודית וכל עוד בני גזע זה הם חסרי המרכיבים הבסיסיים לבניתה של אומה, שום חוקה דמוקרטית לא תהפוך אותם לשווים לבניהם של גזעים אחרים. הדעה הקדומה של האנושות כנגד היהודים, טען פינסקר, מסתמכת על עקרונות אנתרופולוגיים וחברותיים שהם קבועים ובלתי ניתנים לשינוי. לכן, אין טעם להתנגד לעובדות אלה ויש להשלים עם הרעיון שאומות העולם תמיד יתנגדו ליהודים. [12] מתוך ניתוח זה של מצב היהודים בעולם פינסקר מגיע למסקנה ההגיונית והברורה מבחינתו. כדי לשים סוף לשאלת היהודים צריך להפסיק את המצב הקיים בו העם היהודי הוא חסר מולדת ולכונן חיים ממלכתיים עצמאיים.[13]
פינסקר הדגיש את חשיבות הזמן והעיתוי של עקרון זה. "הבה נאמץ את הססימה: 'עכשיו או לעולם לא!'... אוי לצאצאינו ואבוי לזכר היהודים בני זממנו, א נניח לרגע הזה לחלוף!"[14]
לטענתו של פינסקר, כדי להגשים מטרה זו יש להתגבר על מעצורים פנימיים שמונעים מהעם היהודי את מימוש החזון. ראשית, על היהודים לשוב ולעורר בקרבם את רגש הכבוד הלאומי שאבד להם במשך שהותם בגולה. שנית, פינסקר מתייחס למקום הגאוגרפי בו צריכה לקום הישות היהודית. הוא פיקפק במעשיותה של תוכנית השיבה לארץ ישראל כפי שהצטיירה אצל התנועות המשיחיות. הוא תיאר כי זו האפשרות הטובה ביותר אך היא אינה היחידה. גם אם יתברר שארץ ישראל אינה ניתנת להשגה אין לנטוש את רעיון ריכוזם של היהודים בתחום טריטוריאלי אחד. יש הטוענים כי תפיסה זו נובעת מכך שפינסקר הגיע מבית בו לא היה חינוך לאומי מסורתי ומכך שפעם דגל בהתאחדות מרצון עם העם הרוסי.[15]
|
לא ארץ קדשנו צריכה כעת להיות מטרת כיסופינו אלא ארץ שלנו... ארץ שתהיה פתוחה לפנינו ועם זאת מסוגלת לתת ליהודים החייבים לצאת מארץ צגוריהם מקלט בטוח, בלתי מעורער ומפרנס את בעליו... אם תוכל ארץ הקודש לשוב ולהיות לארץ שלנו, אם כן מה טוב. | |
[16]
בנוסף, פינסקר ביקש להשתחרר מהאמונה המשיחית שהגאולה תבוא מאליה, בחסדי שמיים, אשר מונעת כל פעילות אקטיבית למען חזון זה ומשאירה את העם היהודי קופא על שמריו.
[עריכה] חשיבותו של חיבור ה"אוטואמנסיפציה"
הרעיון המרכזי ב"אוטואמנסיפציה" בנוגע לצורך בתחיית העם היהודי בארץ משלו לא היה חדש וקדמו לו הוגים אחרים כדוגמת משה לילינבלום. מה שייחד את חוברת זו הייתה הדרך המיוחדת של פינסקר להסביר את אי היכולת של היהודים לחיות בשלום בקרב שאר העמים. הוא היה הראשון שהצביע על הסיבות מדוע היהודים צריכים ארץ משלהם ואשר איבחן בשנאת העמים מחלה תורשתית של הגזע האנושי.[17] בנוסף, השכיל פינסקר לעשות בכך שהעביר את מרכז כובד השאלה היהודית מן העולם החיצון אל העם היהודי עצמו. הטרגדיה היהודית, האסונות והפוגרומים שקרו ליהודים במשך השנים לא נגרמו רק בגלל היחס של העמים אל היהודים אלא בעיקר מיחסם של היהודים לעצמם. על היהודים להוכיח, טען פינסקר, שהם מוכרחים להיפך לאומה. לכן החליט לקרוא לחיבורו אוטואמנסיפציה ולא אמנסיפציה. עד אז היהודים היו תלויים באומות אחרות שיתנו להם זכויות ומעתה היהודים צריכים להעניק זכויות לעצמם. המסר היה שישועת היהודים תבוא אך ורק מעצמם וזו הסיבה שהעמוד הראשון של ה"אוטואמנסיפציה" נפתח באמרתו של הלל הזקן "אם אין אני לא מי לי? ואם לא עכשיו, אימתי?"[18]
[עריכה] התגובות והביקורות ל"אוטואמנסיפציה"
פרסומה של חוברת ה"אוטואמנסיפציה" עורר תגובות רבות ברחבי אירופה, לחיוב ושלילה. רובה המוחלט יהדות מערב אירופה קיבלה את חיבורו של פינסקר באדישות ואף באירוניה. הם לא האמינו ביכולתה של התעוררות לאומית ושמו את כל תקוותיהם באמנסיפציה שעליה נאבקו שנים רבות. היו שטענו כי פינסקר נותן נשק בידי האנטישמיים בכך שהוא מגדיר את היהודים כיחידה לאומית שיש בה יותר מאחדות אשר בדת בלבד. טענה נוספת הייתה שהוא מתעלם מן המהות ומהתהודה הכלל אנושית של היהדות בקרב אומות העולם שלמענה כדאי לשאת ולסבול. לעומת זאת, במזרח אירופה תרם החיבור לחיזוקה והתרחבותה של התנועה הלאומית היהודית ושימש ככוח המאגד הן מבחינה אידאולוגית והן מבחינה מעשית. פינסקר, שעד אז היה מוכר כמעט ורק באודסה, נהפך לאחד היהודים המוערצים ברוסיה.[19]
[עריכה] פעילותו של פינסקר ב"חובבי ציון"
[עריכה] הקמת אגודת חיבת ציון
פעילי אגודת חובבי ציון התרשמו מאוד מחיבור של פינסקר וניסו לצרף אותו לשורותיהם. באוגוסט 1883 נפגש פינסקר עם פרופ' הרמן שפירא מאוניברסיטת היידלברג וד"ר מקס מנדלשטם מקייב בכינוס של חוקרי מדעי הטבע שהתקיים באודסה. ביחד עם משה לילינבלום, אחד מחובבי ציון המובהקים באודסה, הצליחו לשכנע את פינסקר שיצטרף להקמת תנועת חיבת ציון ויטול לידיים את איחוד החוגים השונים של חובבי ציון ברוסיה ומחוץ לה.
פינסקר איגד סביבו כמה מנכבדי היהודים באודסה, רופאים, עורכי דין וסוחרים ויחד הקימו אגודת חובבי ציון בשם "זרובבל". מבין חברי הוועד היו מ. לילינבלום וג. לוונסון ופינסקר שימש כיו"ר וכמזכיר. מבין פעילויות וועד האגודה היה יצירת קשרים עם החוגים השונים שהיו קיימים בערים אחרות והפצת רעיון איחוד היהודים בארץ ישראל גם במקומות אחרים. בתקופה בה נרקמו הקשרים בין ערי אירופה ותיאום הפעולות השונות בשנים 1882-1883 נוסדו בארץ ישראל המושבות הראשונות של חובבי ציון זכרון יעקב, ראשון לציון, נס ציונה וראש פינה.[20]
[עריכה] ועידת קטוביץ
ב-6 בנובמבר עד ה-10 בנובמבר 1884 התכנסה הוועידה כללית הראשונה של כל חובבי ציון מרוסיה ומחוצה לה. מקום הועידה הוחלט להיות בעיירת הגבול הגרמנית קטוביץ בגלל הסכנה לכינוס שכזה ברוסיה עצמה מפני השלטונות. נשיא הכבוד היה הרב שמואל מוהליבר והניהול המעשי הוטל על פינסקר שנאם את נאום הפתיחה ונאום הנעילה.
בעיקרי דבריו דיבר פינסקר על הצורך בשיבת העם היהודי אל החקלאות וההתיישבות בארץ ישראל והציע לייסד הסתדרות כללית על שם משה מונטיפיורי בשם "מזכרת משה" לעידוד החקלאות, בעיקר על ידי תמיכה במושבות חקלאיות יהודיות בארץ ישראל. בסיכום הועידה הוחלט על מספר פעולות בהם איחוד כל אגודות חובבי ציון במסגרת "מזכרת משה" לעידוד החקלאות, בחירת וועד מרכזי שינהל את ענייני התנועה, שיגור משלחת לארץ ישראל כדי לבדוק את המקום ולהציע דרכי עזרה למתיישבים.[21]
[עריכה] פינסקר כיושב ראש חיבת ציון
בוועידה זו נבחר יהודה לייב פינסקר ליושב ראש תנועת חיבת ציון ולילינבלום כמזכירה. מרכז התנועה נקבע באודסה ומרכז משני נוסף היה בוורשה.
פינסקר פעל במרץ רב ובמסירות נפש בעבודה היומיומית הכרוכה בניהול התנועה והפצת הרעיון הציוני ברחבי רוסיה. הוא גילה כי היה לו קשה הרבה יותר לכתוב לבדו את משנתו התיאורית לגבי פתרון השאלה היהודית מאשר לתרגם את הרעיון למעשים. פינסקר וחבריו לאגודה נתקלו בקשיים לא מעטים בדרך להגשמת מטרותיהם. הם עשו מאמצים אדירים כדי להשיג כספים שהמתיישבים בארץ ישראל נזקקו להם והשקיעו את מרצם בגיוס חברים חדשים לתנועה.
למרות האמצעים המוגבלים והמכשולים בהם נתקלו עמדה התנועה במבחן. המושבות פתח תקווה וגדרה קיבלו את התמיכה המבוקשת, הוקמו בתים חדשים, נרכשו קרקעות וכלי עבודה ועוד. עם זאת, משנה לשנה הלכה הקופה והידלדלה, רבים מן החוגים החזיקו אצלם את כספי התרומות ומסי החברים אך העבירו רק מקצתם לקופה המרכזית בוורשה. היו חברי תנעה שמתחו ביקורת אך פעלו מעט, התגלו חיכוכים והוטחו האשמות הדדיות בין חוגים שונים. עם זמן הצטברה מרירות רבה בתנועה והיה צורך בוועידה חדשה כדי לטהר את האווירה. בשנת 1887 כונסה ועידת דרוסגניק והיא התנהלה תוך האשמות הדדיות בין האדוקים לבין המשכילים לגבי דרכי הפעולה של התנועה. לבסוף עלה פינסקר לשכך את הרוחות והועידה ננעלה בהסכם הדדי.
מיד לאחר הועידה יצא פינסקר למסע נוסף במערב אירופה במטרה לגייס עזרה לתנועה מנכבדי היהודים בקהילות הגדולות. הפעם הצליח יותר ובכל מקום שהגיע קיבלו אותו בכבוד רב והצליח לגייס סכומי כסף נכבדים לקופת הוועד המרכזי.[22] במשך כל זמן כהונתו לא נקט פינסקר שום צעד פוליטי להגשמת המטרה הסופית של התנועה. הוא נמנע מניהול משא ומתן עם הממשלה הטורקית שפעלה בארץ ישראל ולא התערב במעשיהם של פקידי הבארון בקונסטנטינופול מפני שעדיין לא ראה כוח לאומי במערב שיכול לייצג את היהודים בצורה היעילה ביותר. בנוסף, הוא לא יכל כאדם פרטי לנהל מהלכים פוליטיים מפני שמבחינה רשמית התנועה לא הייתה קיימת. במשך כל שנות ה-80 זו הייתה תנועת מחתרת ורק ב1890 כאשר התנועה שינתה את שמה ל"האגודה לעזרת החקלאיים היהודיים בפלשתינה וסוריה" הם קיבלו אישור רשמי לפעילותם. [23]
[עריכה] סיום פעילותו הציבורית של פינסקר
ב1888, כאשר הוא תשוש מבחינה פיזית ונפשית, הגיש פינסקר את התפטרותו מהתנועה ובעקבות כך כונסה ועידה שלישית, בוילנה, כדי לדון בהמשך גורלה של התנועה. בוועידה זו פינסקר כבר לא היה נוכח.
ב1891 גברו הרדיפות על יהודי רוסיה, חל גירוש יהודים ממוסקבה ומפטרבורג והחלה העלייה הראשונה לארץ ישראל. עליה זו נחלה כשלים רבים בגלל חוסר המוכנות של העולים ובעקבות כך הייתה גם עזיבה המונית מהארץ. פינסקר קיבל משבר זה באופן קשה ולמרות שכבר פסק מכל פעילת ציבורית, יש הסוברים כי בתקופה זו התייאש מן האפשרות שארץ ישראל תוכל להיות אי פעם מדינת היהודים והחל רואה אותה כמרכז רוחני בלבד.
ב-21 בדצמבר 1891, כ' כסלו תרנ"ב, נפטר פינסקר ממחלת לב. עם מותו ירד אבל כבד על כל הקהילות היהודיות בארץ ישראל ובגולה. כמעט בכל העיתונים היהודיים פורסמו דברי הספד ומאמרי הערכה לאישיותו ופועלו המרשים של פינסקר. בשנת 1934 הובא ארונו של פינסקר לארץ ישראל והוא נטמן במערת ניקנור שעל הר הצופים. במעמד זה נשא עליו מנחם אוסישקין הספק נרגש בו סקר את פעילותו הלאומית של פינסקר למען תחיית העם היהודי ועמד על אישיותו המיוחדת והאצילה[24]:
|
הדור הזה לא היה ראוי לקומה כזו. אני זוכר את השיחה האחרונה שלי איתך, מורי ורבי, כאשר שמעתי מפיך מה שמעיק עליך. אמרת לי: 'קראתי לאוטואמנסיפציה, ואם האוטואמנסיפציה היא זה מה שנעשה עכשיו בארץ, מה תקוותינו?'ודווקא אנוכי, תלמידך הצעיר, העזתי לאמור לך: 'אבל זה יעבור, דור אחר יבוא, יבואו אנשים אחרים'. קמת וברטט על שפתיך אמרת: 'אני את הדור הזה לא אראה, אני מברך אותך, הדור הצעיר, כי אתם תזכו ותראו". ומקץ חצי שנה נסתלקת . מהומה קמה במחננו הקטן: מי היה לנו עכשיו המורה והמדריך?... אתה לא היית מנהיג, אתה היית המורה, החוזה והמדריך. אבל בלי חוזה ובלי מורה ומדריך, שבא לפני המנהיג אין מקום למנהיג. בא הרצל ומצא לפניו את החיל, שאתה, פינסקר, הכינות לו. | |
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- י"ל פינסקר, אַבְטוֹאֵימַנְצִיפַּצִיָא (אוטואמנציפציה), תרגום מגרמנית: אחד העם, בפרויקט בן יהודה
- לאון (יהודה לייב) פינסקר: חלוץ ציוני, באתר הספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
- י"ל פינסקר, בלקסיקון לתרבות ישראל
- אחד העם, ד"ר יהודה לייב-ליאון פינסקר ומחברתו, בפרויקט בן יהודה
- שמואל ליב ציטרון, הרפתקאותיה של ה"אבטואמנסיפציה", בפרויקט בן יהודה
- יהודה לייב פינסקר, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
[עריכה] לקריאה נוספת
- דינבורג, ב. (1945) "מפלסי דרך", תל אביב: בטרם.
- דרויאנוב, א. (1952) "פינסקר וזמנו" ירושלים: ראובן מס.
- יואלי, מ. "י.ל. פינסקר" מבשר התחיה הלאומית" תל אביב: מסדה.
- נתניהו, ב. (2003) "חמשת אבות הציונות", תל אביב: ידיעות אחרונות.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ דינבורג (1945) "מפלסי דרך", תל אביב: בטרם, ע' 21
- ^ נתניהו, ב. (2003) "חמשת אבות הציונות", תל אביב: ידיעות אחרונות, עמ' 39-28.
- ^ נתניהו, ב. (2003) "חמשת אבות הציונות", תל אביב: ידיעות אחרונות, ע' 39
- ^ דרויאנוב, א. (1952) "פינסקר וזמנו", ירושלים: ראובן מס, עמ' 62-60.
- ^ נתניהו, ב. (2003) "חמשת אבות הציונות", תל אביב: ידיעות אחרונות, ע' 42.
- ^ נתניהו, ב. (2003) "חמשת אבות הציונות", תל אביב: ידיעות אחרונות, ע' 44-43.
- ^ נתניהו, ב. (2003) "חמשת אבות הציונות", תל אביב: ידיעות אחרונות, ע' 52-49.
- ^ יואלי, מ. (1939) "י.ל. פינסקר" תל אביב: מסדה, ע' 22.
- ^ פינסקר, י.ל. (1951) "אוטואמנסיפציה" ירושלים: הסוכנות היהודית לארץ ישראל, עמ' 42-41.
- ^ יואלי, מ. (1939) "י.ל. פינסקר" תל אביב: מסדה, ע' 22.
- ^ פינסקר, י.ל. (1951) "אוטואמנסיפציה" ירושלים: הסוכנות היהודית לארץ ישראל, ע' 45.
- ^ נתניהו, ב. (2003) "חמשת אבות הציונות", תל אביב: ידיעות אחרונות, ע' 52.
- ^ יואלי, מ. (1939) "י.ל. פינסקר" תל אביב: מסדה, ע' 23
- ^ פינסקר, י.ל. (1951) "אוטואמנסיפציה" ירושלים: הסוכנות היהודית לארץ ישראל, ע' 50.
- ^ יואלי, מ. (1939) "י.ל. פינסקר" תל אביב: מסדה, עמ' 25-24.
- ^ פינסקר, י.ל. (1951) "אוטואמנסיפציה" ירושלים: הסוכנות היהודית לארץ ישראל, ע' 51.
- ^ יואלי, מ. (1939) "י.ל. פינסקר" תל אביב: מסדה, עמ' 24.
- ^ נתניהו, ב. (2003) "חמשת אבות הציונות", תל אביב: ידיעות אחרונות, ע' 59-58
- ^ יואלי, מ. (1939) "י.ל. פינסקר" תל אביב: מסדה, עמ' 26-25.
- ^ יואלי, מ. (1939) "י.ל. פינסקר" תל אביב: מסדה, עמ' 27-26.
- ^ יואלי, מ. (1939) "י.ל. פינסקר" תל אביב: מסדה, ע' 27.
- ^ יואלי, מ. (1939) "י.ל. פינסקר" תל אביב: מסדה, ע' 29-28.
- ^ נתניהו, ב. (2003) "חמשת אבות הציונות", תל אביב: ידיעות אחרונות, ע' 75.
- ^ יואלי, מ. (1939) "י.ל. פינסקר" תל אביב: מסדה, ע' 33-31.
.png){kind=small}
