פירות מסוכרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פירות מסוכרים בלה בוקריה, ברצלונה.

פירות מסוכרים הם פירות או קליפות פרי, בדרך כלל חתוכים לפיסות קטנות, המושרים בסירופ סוכר חם אשר בסופו של דבר הופך למעטה השומר את הלחות וגם כמשמר. הפירות המסוכרים נפוצים בעיקר כחטיף בפני עצמו בתעשיית ממתקי הגומי, אך משמשים גם כתוספת לעוגות, מאפים וממתקים שונים. תהליך השימור יכול להתמשך על פני מספר ימים ועד חודשים, תלוי בסוג וגודל הפרי.

התהליך הממושך של השריית הפירות בסירופ הוא סוג של שימור מזון מכיוון שהסוכר הופך את הפרי להיות רווי בסוכר ומונע צמיחה של מיקרואורגניזמים הודות ללחץ האוסמוטי השלילי שהוא יוצר.

סוגי פירות מסוכרים נפוצים הם דובדבנים, תמרים, אננס וג'ינג'ר. קליפות מסוכרות נפוצות הם אתרוג ותפוז. ערמונים מסוכרים (Marron glacé) הוא מסוגי הפירות המסוכרים היקרים ביותר.

המתכונים ליצירת הפירות המסוכרים משתנים מאזור לאזור, אך העיקרון הכללי נשמר: הרתחת הפירות, השרייה רצופה של כמה שבועות בתוך סירופ סוכר ולאחר מכן ייבוש כל הנוזלים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליפות הדרים מסוכרות.

שימור מזון באמצעות שימוש בסוכרים (כמו סירופ תמרים או דבש) ידועים עוד בתרבויות העתיקות של סין ומסופוטמיה. לעתים זו הייתה צורת השימור היחידה שידעו: הרומאים הקדמוניים שימרו אפילו דגים בדבש. אפיסיוס שחיבר את ספר הבישול הרומאי הדגים כיצד לשמר פירות בתירוש ענבים מרוכז‏[1].

עם זאת, מבשריו של צורת השימור בסוכר של ימינו הנם הערבים, אשר הגישו פירות הדר וורדים מסוכרים ברגעים חשובים באירועיהם. עם ההשתלטות הערבית על חלקים של דרום אירופה עשה השימור בסוכר את דרכו על המערב. התיעודים הראשונים של שימוש בפירות מסוכרים מתוארכים אל המאה ה-16. באותה תקופה התייחסו אל הפירות המסוכרים כאל תבלינים. באיטליה הם הפכו להיות מרכיבי מפתח של כמה מהממתקים היותר מפורסמים של המסורת הקולינראית שלה: ביניהם כיכר הלחם של מילאנו וקסאטה סיצ'יליאנה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שגיא קופר, פירות מסוכרים - מרומא עד צרפת, באתר ynet‏, 21 ביולי 2005