פלה (הר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פֶּלֶה
פלה בשנת 1976

מבט על פלה מהריסות סן-פייר בשנת 2007
גובה 1,397 מטר
מיקום מרטיניק
סוג הר הר געש שכבתי פעיל
מספר הר געש =1600-12‏[1]
התפרצות אחרונה 1932-1929
מסלול ההעפלה הקל הליכה
קואורדינטות 14°48′42″N 61°10′00″W / 14.811728°N 61.166754°W / 14.811728; -61.166754קואורדינטות: 14°48′42″N 61°10′00″W / 14.811728°N 61.166754°W / 14.811728; -61.166754
התפרצות פלאנית:
1. עמוד אפר
2. מטר אפר
3. כיפה געשית
4. פצצות געשיות
5. זרם פירוקלסטי
6. שכבות לבה ואפר
7. שכבות סטרטיגרפיות
8. צינור הזנה
9. תא מאגמה
10. דייק

פלהצרפתית: Montagne Pelée – "הר קירח") הוא הר געש שכבתי פעיל בחלקו הצפון-מערבי של האי מרטיניק, מחוז צרפתי מעבר לים באנטילים הקטנים שבים הקריבי. ההר הוא חרוט געשי הבנוי משכבות של אפר געשי ולבה שהתקשתה.‏[1]

פלה הוא הר הגעש הפעיל ביותר באנטילים הקטנים, והתפרסם בשל ההתפרצות הגעשית של ה-8 במאי 1902, שעוצמתה הייתה 4 במדד ההתפרצות הגעשית, והייתה האסון הגעשי הקטלני ביותר במאה ה-20.‏[2] רוב מקרי המוות התרחשו בעיר סן-פייר, שהייתה אז העיר הגדולה ביותר באי (כ-30,000 תושבים), כתוצאה מנחשולים פירוקלסטיים שהרסו את העיר כליל תוך דקות מההתפרצות. מכל תושבי העיר נותרו בחיים שלושה ניצולים בלבד: אסיר שהוחזק בצינוק, תושב שהתגורר בשולי העיר, ונערה שנמלטה בסירה אל תוך מערה במצוקים שבחוף ונתגלתה אחר כך חסרת הכרה בסירה שנסחפה למרחק של כ-3 קילומטרים מהאי.‏[3] ההר שקט מאז ההתפרצות האחרונה בין השנים 1929 ל-1932 והוא אתר תיירות פופולרי. ההתפרצות של 1902 שימשה כדוגמה לסוג ההתפרצות הקרוי על שמה: התפרצות פלאנית, והובילה להתפתחות מחקר התנהגות הזרמים הפירוקלסטיים במסגרת הוולקנולוגיה.

גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הר פלה הוא תוצר טיפוסי של אזור הפחתה. הקרום האוקייני של הלוח הדרום-אמריקאי שוקע בקצב של 2 ס"מ בשנייה מתחת ללוח הקריבי.‏[4] געשיות שמקורה בהיווצרות מאגמה מתחת לאזור ההפחתה יצרה את קשת האיים של האנטילים הקטנים, שרשרת מתפתלת של איים געשיים שאורכה כ-850 קילומטרים, בין פוארטו ריקו לוונצואלה. בקשת האיים קיימים הרי געש נוספים הידועים בפעילותם הגעשית: לה סופרייר (La Soufrière) בסנט וינסנט, לה גראנד סופרייר (La Grande Soufrière) בגוואדלופ סופרייר הילס (Soufrière Hills) במונטסראט והר הגעש התת-ימי קיק-אם-ג'ני (Kick-'em-Jenny).‏[5]

היסטוריה גאולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו של האי מרטיניק הוא געשי כשאר שכניהם בקשת האיים של האנטילים הקטנים. הרי הגעש העתיקים ביותר באי דוגמת מורן ז'קוב (Morne Jacob), פיטון דו קרבה (Pitons du Carbet) וקוניל (Conil) התרוממו מעל פני הים לפני כארבעה עד שלושה מיליון שנים מתוך הקשת התת-ימית הפעילה ב-16 מיליון השנים האחרונות. לעומתם פלה הוא הר געש "צעיר" שהחל לפעול לפני 200,000 שנים בלבד.

וולקנולוגים זיהו שלושה שלבים שונים בהתפתחות הר הגעש פלה: שלב ראשוני, שלב ביניים, ושלב מודרני.‏[6] בשלב הראשוני, הקרוי "פלאו-פלה" ("Paléo-Pelée"), היה פלה הר געש שכבתי רגיל. החרוט של פלאו-פלה היה בנוי משכבות רבות של זרמי לבה ושברי סלעים געשיים. ניתן לראות כיום שרידים מהחרוט של פלאו-פלה במדרון הצפוני של הר הגעש.

השלב השני, הקרוי שלב הביניים, החל לפני כ-100,000 שנים, לאחר תקופת רגיעה ממושכת. בשלב זה נוצרת כיפת הלבה מורן מקובה (Morne Macouba), ואחר כך הקלדרה של מורן מקובה. במהלך שלב הביניים התחוללו כמה התפרצויות שיצרו זרמים פירוקלסטיים, בדומה לזרם שהשמיד את סן-פייר בהתפרצות של 1902. לפני כ-25,000 שנים התמוטט חלק גדול מהקטע הדרום-מערבי של ההר, תוך יצירת מפולת סלעים. אירוע זה דומה למה שהתרחש בהתפרצות של הר סנט הלנס ב-1980.

השלב המודרני בהתפתחות הר פלה יצר את מרבית החרוט הנוכחי בעזרת השקעה של פומיס וזרמים פירוקלסטיים. זוהו יותר מ-30 התפרצויות במהלך 5,000 השנים האחרונות. התפרצויות הגדולות האחרונות (לפני ההתפרצות של 1902) היו בשנים 65 לפנה"ס, 280 ו-1300 לספירה, כאשר כל 50 עד 150 שנים התרחשו התפרצויות קטנות יותר. לפני כ-3,000 שנים נוצרה הקלדרה אטן סק (Étang Sec, בצרפתית: אגם יבש) כתוצאה מהתפרצות שבה נפלטו כמויות גדולות של פומיס. ההתפרצות של 1902 התחוללה בתוך קלדרה זו. בהתפרצות זו נוצרו כמה זרמים פירוקלסטיים שיצרו כיפת לבה שמילאה את הקלדרה.

ההתפרצות הבאה שהתרחשה ב-1929 יצרה זרמים פירוקלסטיים שהתרוקנו לתוך עמק הנהר בלנש (Blanche) ויצרו כיפה נוספת בקלדרה של אטן סק. התפרצות אחרונה זו היא הגורם העיקרי בעיצוב הנוכחי של הר פלה.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלה הוא ההר הגבוה ביותר במרטיניק (1,397 מטרים) ופסגתו שוכנת בתוך קלדרה גדולה בצורת פרסה הפרוצה לכיוון דרום-מערב.

הלבה שנפלטה מההר היא צמיגה בהרכב אנדזיטי, היוצרת כיפה געשית, מבנה מעוגל הנובע מזרימה איטית של לבה או ממחזורי פליטה של סוגי לבה שונים המכילים אחוז גבוה של סיליקה, ומחטים געשיות – גלילי לבה שנקרשו בתוך צינור ההזנה בתום ההתפרצות. הכיפות עשויות להתמוטט בשלב מאוחר יותר. הלבה שנקרשת סותמת את צינורות ההזנה, ועקב כך ההתפרצויות מאוחרות יותר מקבלות אופי של התפוצצות, כאשר לעתים ההתפרצות מוצאת נתיב קל יותר דרך צלע ההר מאשר דרך צינורות ההזנה הסתומים במעלה ההר ונוצרת התפרצות צדית.

ההתפרצות של 1902[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה של האזור שנפגע סביב הר פלה המבוססת על מפה טופוגרפית שהודפסה ב-1904

סימנים מקדימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התושבים הקדומים של מרטיניק, האינדיאנים בני שבטי הקאריב, כינו את ההר בשם "הר האש" בשל התפרצויות קדומות שלו. בין גילוי האי מרטיניק על ידי קולומבוס בשנת 1502 לבין תחילת ההתיישבות הצרפתית באי הייתה התפרצות משמעותית בהר בשנת 1635. התפרצות זו כיסתה את הפסגה באפר שחנק את הצמחייה בראש ההר, ולכן המתיישבים כינו את ההר החשוף בשם פלה (Pelée) - בצרפתית "קירח" (או "מקולף").‏[7] מתחילת ההתיישבות הצרפתית באי ועד להתפרצות של 1902 התרחשו רק שתי התפרצויות פריאטיות (שמקורן בקיטור) קטנות יחסית בשנים 1792 ו-1851, שהעידו על כך שהר הגעש עדיין פעיל ועלול להיות מסוכן.

אלא שסימנים אלו לא מנעו את הקמתה והתרחבותה של העיר סן-פייר במרחק של כשישה קילומטרים דרומית מערבית להר, ועיר זו הפכה הנמל העיקרי של מרטיניק והעיר הגדולה ביותר באי. העיר שימשה גם כמרכז התרבותי והמסחרי, ומלבד הנמל פעלו בעיר מזקקות רום רבות, והוקמו בה מבני ציבור מאבן המקורים בגגות אדומים כדוגמת בנקים ובתי ספר. העיר כונתה "פריז של הודו המערבית" או גם "הפנינה של האנטילים הקטנים".

החל מקיץ 1900 התגברה פעילות הפומרולות בלוע אטן סק בסמוך לפסגה. בתחילת אפריל 1902 תיארו מטיילים הופעה של אדי גופרית מפומורלות בסמוך לפסגת ההר. תופעה זו לא גרמה לחששות, שכן פומרולות הופיעו ונעלמו בעבר.

התפרצויות מקדימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 באפריל ירד מטר של אפר געשי על המורדות הדרומיים והמערביים יחד עם רעידות אדמה שהורגשו היטב.

ב-25 באפריל פלט ההר ענן גדול של סלעים ואפר מהקלדרה של אטן סק. החומר שנפלט לא גרם לנזק משמעותי.

ב-26 באפריל הצטברה שכבת אפר געשי בכל האזור. הרשויות הציבוריות עדיין לא ראו סיבה לחשש.

ב-27 באפריל טיפסו כמה מטיילים לפסגת ההר וגילו שאטן סק התמלאה במים ונוצר אגם לוע בקוטר של 10 מטרים. בצד אחד של האגם הם הבחינו בחרוט של שברי סלעים געשיים בגובה של 15 מטרם שממנו נפלט זרם רציף של מים רותחים לתוך האגם. קולות הדומים לרעשים שמשמיעה קלחת שבה רותחים מים נשמעו עמוק מתחת לפני השטח. בכל העיר, כ-6.4 קילומטרים מההר, היה ריח עז של גופרית, שגרם אי-נוחות לסוסים ולבני אדם.

ב-30 באפריל עלו הנהרות רוקסלן (Roxelane) ורייבייר (Rivière) על גדותיהם, כשהם נושאים גושי סלע ועצים מפסגת ההר. על הכפרים פרשו (Prêcheur) וסנטה-פילומנה (Sainte-Philomène) ירד מטר רציף של אפר געשי.

ב-2 במאי בשעה 11:30 בערב נשמעו התפוצצויות עזות, התרחשו רעידות אדמה, ועמוד עבה של עשן שחור וסמיך היתמר מההר. אפר ופומיס בעל גרגירים דקים כיסה את כל החלק הצפוני של האי. ההתפוצצויות התחדשו במרווחים של 5 עד 6 שעות. עקב כך ביטל העיתון המקומי "לה קולוני" (Les Colonies) את הפיקניק שתוכנן ל-4 במאי על ההר. חיות משק החלו לגווע ברעב ובצמא, לאחר שמקורות המזון והמים שלהם זוהמו באפר געשי.

ביום שבת, 3 במאי, הסיטה הרוח את ענן האפר צפונה והקלה בכך על המצב בסן-פייר. למחרת התגברה נשירת אפר, והקשר בין סן-פייר למחוז פרשו נותק. ענן האפר היה כה סמיך שהספינות ששטו במסלול קבוע לאורך החוף חששו לנווט דרכו. אזרחים רבים החליטו להתפנות, כשהם ממלאים את ספינות הקיטור ששירתו את העיר. האזור כוסה בשכבה של אפר דמוי קמח, שגונו לבן וגרגיריו עדינים.

ביום שני, החמישה במאי, ההר נרגע קמעה לכאורה; אבל בשעה אחת בצהריים הים נסוג לפתע למרחק של 100 מטרים ואז חזר במרוצה כשהוא מציף חלקים מהעיר, וענן עשן גדול הופיע מערבית להר. הקיר של הקלדרה של אטן סק נפרץ ולהאר (נד של מים רותחים ובוץ) זרם לתוך אפיק הנהר בלאנש (Blanche), הציף את מפעל הסוכר בגרן (Guérin) וקבר כ-150 קורבנות תחת שכבת בוץ בעומק שבין 6 ל-9 מטרים. פליטים מאזורים אחרים זרמו לסן-פייר. באותו לילה, שיתקו הפרעות אטמוספיריות את רשת החשמל, והעיר שקעה בחשכה מה שהוסיף לבלבול הכללי. למחרת בערך בשעה 2 לפנות בוקר נשמעו קולות רמים מעומק ההר.

ביום רביעי, 7 במאי, סביב 4 לפנות בוקר, התגברה הפעילות הגעשית בהר. ענני האפר גרמו להופעת ברקים רבים סביב פסגת ההר, ושני הלועות של ההר זהרו בלילה בכתום אדמדם. במהלך היום נטשו תושבים את העיר, אך אנשים רבים נוספים מהסביבה באו לעיר במטרה למצוא מחסה, והגדילו את האוכלוסייה בכמה אלפים. העיתונים עדיין טענו שהעיר בטוחה. החדשות על התפרצות הר הגעש לה סופריר באי הסמוך סנט וינסנט הרגיעו את התושבים שקיוו שבכך הוקל הלחץ הפנימי בבטן ההר. עם זאת, לא כולם השתכנעו. מרינו לבוף (Marino Leboffe), איטלקי יליד נאפולי, רב החובל של הברקה אורסולינה (Orsolina), אמר "על אף שאיני יודע דבר על הר פלה, אבל אם הוזוב יראה כמו שההר שלכם נראה הבוקר אני אעזוב את נאפולי, ואני מסתלק מכאן". הוא הורה לעזוב את הנמל כשרק מחצית ממטען הסוכר המתוכנן במחסניה, למרות מחאות הסוחרים, מבלי לקבל היתר משלטונות הנמל, ולמרות האיומים במאסר, כפי שנאסר על אזרחים אחרים לעזוב את העיר. לעומתה, המושל לואי מוטה (Louis Mouttet) ואשתו נשארו בעיר. לפנות ערב החלו רעידות האדמה שמקורן בהר להירגע.

ההתפרצות העיקרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתפרצות של 1902
ההתפרצות של 1902
שרידי סן-פייר

בבוקר ה-8 במאי 1902, יום חג העלייה צפו תושבי סן-פייר במופע הזיקוקין שסיפק להם ההר. מפעיל הטלגרף שסיים את משמרת הלילה שלח דיווח על פעילות הר הגעש למפעיל הטלגרף בפור-דה-פראנס (כיום בירת מרטיניק), כשהוא מדווח שאין התפתחויות חדשות משמעותיות. התשדורת האחרונה שלו הייתה "Allez" ("עבור"), כשהוא מעביר את הקו למפעיל בצד השני. השעה הייתה 08:02, ומיד אחר-כך מת קו הטלגרף. מספינה בים שעסקה בתיקון כבל תת-ימי ראו כיצד פסגת ההר נקרעת לפתע וענן שחור סמיך נורה ממנה אופקית. ענן שחור שני התגלגל כלפי מעלה ויצר ענן פטרייה ענק שהחשיך את השמים ברדיוס של 75 קילומטרים מההר. אחר-כך חושבה מהירותם ההתחלתית של שני העננים במעל ל-670 קילומטרים בשעה.

הנחשול הפירוקלסטי האופקי זרם על פני הקרקע במהירות כלפי העיר סן-פייר, צבעו היה שחור, והוא להט מבפנים. הוא הכיל קיטור בחום גבוה גזים געשיים ואבק, כשהטמפרטורה שלו מגיעה עד 1075°C. בתוך פחות מדקה כיסה הענן את המרחק בן למעלה משישה קילומטרים שבין ההר לעיר וכיסה את כל העיר, כשהוא מעלה באש מיד כל חומר דליק איתו בא במגע. הרום שאוחסן במזקקות ובמחסנים התפוצץ והחמיר את האסון.

מיד אחר כך החלו פרצי רוח, הפעם בכיוון ההר, ואז ירד גשם בוצי סוחף המעורב באפר במשך חצי שעה. במשך כמה שעות היה הקשר עם העיר מנותק, איש מבחוץ לא ידע מה קורה, ומי בכלל האחראי על השלטון באי, שכן לא ניתן היה ליצור קשר עם המושל ומצבו היה בלתי ברור.

מההתפרצות עצמה יש כמה עדויות מעדי ראיה אנונימיים, קרוב לוודאי ניצולים מהספינות בזמן ההתפרצות. אחד מעדי הראיה אמר "ההר התפוצץ לרסיסים, לא הייתה כל אזהרה מוקדמת", בעוד שאחר אמר "זה היה כמו בית זיקוק ענק". אחד האנשים אף הרחיק לכת באומרו "העיר נעלמה לנגד עינינו".‏[8]

בזמן ההתפרצות התגוררו בעיר כ-28,000 תושבים, שמספרם גדל בשל פליטים שנמלטו מהתפרצויות הקטנות ומשיטפונות הבוץ שמקורם בהר שקדמו להתפרצות הגדולה. האגדות שהתפרסמו אחר-כך טענו כי בעיר היו שני ניצולים בלבד. המלח לואי-אוגוסט קיפארי (Louis-Auguste Cyparis), עבריין שנכלא בצינוק תת-קרקעי בכלא העירוני משום שפצע חבר בחרב מסוג cutlass, ולאון קומפרה-ליאנדר (Léon Compère-Léandre), סנדלר שהתגורר בשולי העיר.‏[3]. במציאות, היו עוד כמה ניצולים שעשו את דרכם מחוץ לשולי אזור הפיצוץ. רבים מהניצולים סבלו מכוויות נוראות, וחלק מתו מאוחר יותר מפצעיהם. כמה מהם עשו את דרכם ללה-קרבה (LeCarbet), עיירה השוכנת דרומית לסן-פייר מאחורי רכס שהגן על העיירה מפני עוצמת הזרם הפירוקלסטי ונאספו שם על החוף בידי פקידי ממשל של מרטיניק.

כאשר קומפרה-ליאנדר נשאל כיצד שרד הוא סיפר

Cquote2.svg

חשתי רוח איומה נושבת, האדמה החלה לרעוד, והשמים הפכו לפתע שחורים. פניתי להיכנס לביתי, ובמאמץ רב טיפסתי במעלה שלוש או ארבע מדרגות שהפרידו ביני לבין חדרי, וחשתי כיצד זרועותיי ורגליי בוערות, וכן גם גופי. נפלתי על שולחן. באותו רגע ארבעה אנשים נוספים ניסו לחפש מקלט בחדרי, כשהם בוכים ומתפתלים מכאבים, למרות שלא נראה בבגדיהם כל סימן שהלהבות נגעו בהם. אחרי עשר דקות, אחת מהם, בת צעירה למשפחת דלאוו (Delavaud), כבת עשר, נפלה ומתה, והאחרים יצאו מהחדר. קמתי וניגשתי לחדר השני, שם מצאתי את האב למשפחת דלאוו, עדיין לבוש ושוכב על המיטה, מת. הוא היה סגול ונפוח, אבל בגדיו לא נפגעו. מטורף, וכמעט שיצאתי מדעתי, הטלתי עצמי על המיטה, קהה חושים ומצפה למוות. לאחר כשעה לערך, שבתי לחושי, כאשר ראיתי כי התקרה עולה באש. בשארית כוחותיי, כשרגלי מדממות ואני מכוסה בכוויות, רצתי לפונד-סן-דני (Fonds-Saint-Denis), שישה קילומטרים מסן-פייר

Cquote3.svg
– ‏[3]

אישה נוספת, עוזרת בית, שרדה גם את הזרם הפירוקלסטי, אך מתה זמן קצר אחר-כך. הדבר היחיד שזכרה מהאירוע היה החום הפתאומי. היא מתה זמן קצר לאחר שנתגלתה. ניצולה שלישית, האוויוורה דה איפריל (Havivra Da Ifrile) נמלטה בסירה אל תוך מערה במצוקים שבחוף, ונתגלתה אחר כך חסרת הכרה בסירה שנסחפה למרחק של כ-3 קילומטרים. היא נכללה בתחילה בין הקורבנות של הנוסעים ואנשי הצוות של כמה ספינות שעגנו בסן-פייר.

אחת מספינות אלו הייתה ספינת הקיטור הקנדית "רוראימה" (Roraima) שהובילה מטען ונוסעים. עקבותיה נעלמו ב-26 באפריל ותחילה חשבו כי נקברה תחת אפר מהתפרצויות קודמות, אך לאמיתו של דבר היא הגיעה לנמל של סן-פייר בשעה 06:30, זמן קצר לפני ההתפרצות, ועלתה באש כתוצאה מהזרם הפירוקלסטי. היא טבעה מאוחר יותר ושרידיה מצויים עדיין מול חוף סן-פייר. 29 איש מתוך אנשי הצוות וכל הנוסעים, למעט שניים (ילדה קטנה והמטפלת הקריאולית שלה), נהרגו מענן הגזים הלוהט.‏[3]

עזרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפונים בפור-דה-פראנס לאחר ההתפרצות של 1902

בערך בשעה 12:00 שלח המושל בפועל של מרטיניק את ספינת המלחמה "סושט" (Suchet) על מנת לחקור מה אירע, והספינה הגיעה מול העיר הבוערת בסביבות 12:30. החום העז מנע כל אפשרות לנחיתה על החוף עד סמוך לשעה 3 אחרי הצהריים, כאשר קברניט הספינה עלה על החוף בפלאס ברטן (Place Bertin), כיכר שהייתה במקור מוקפת עצים מצלים ובתי קפה בסמוך למרכז העיר. אף עץ לא נותר עומד, גזעים חסרי עלווה, מפוחמים וחשופים, שכבו על הארץ לאחר שנתלשו משורשיהם. גופות היו מוטלות בכל מקום. אש וסרחון מחניק מנעו כל אפשרות לבדיקה מעמיקה יותר של ההריסות הבוערות.

בינתיים נאספו מספר ניצולים מהים על ידי ספינות קטנות, הם היו מלחים שהועפו למים מההדף של הפיצוץ, ונצמדו לשרידים במשך שעות. כולם סבלו מכוויות קשות. בכפר קרבה, שהיה מוגן מהענן הבוער על ידי גבעה בחלקה הדרומי של העיר, היו קורבנות נוספים, גם הם סבלו מכוויות קשות, מעטים מהם האריכו חיים יותר משעות ספורות.

שטח ההרס היה כ-21 קמ"ר, בתוך שטח זה, הושמדו לחלוטין כל בעלי החיים והרכוש, מחוץ לשטח זה היה שטח נוסף, מוגדר בבירור שבו היו נפגעים, אך הנזק לרכוש היה מועט, ומעבר לשטח זה הייתה רצועה שבה הצמחייה הייתה חרוכה אבל בעלי חיים שרדו.

קורבנות רבים נתגלו כשפניהם רגועים, וככל הנראה הם מתו בחטף ומבלי שסבלו, אחרים היו מכווצים מכאב. בגדיהם של כמעט כל הקורבנות שנפגעו ברחובות נתלשו מעליהם. חלק מהבתים התרסקו כמעט לחלוטין. אפילו אנשים שהכירו את העיר היטב לא הצליחו לזהות את היסודות של הבניינים המרכזיים בעיר.

העיר בערה במשך ימים. צוותי טיהור חדרו לאט לאט לתוך ההריסות השרופות, על מנת להיפטר מהגופות על ידי שריפתם, לא ניתן היה בשום אופן לקבור את המתים. הסרחון היה מחליא. אלפי קורבנות שכבו מתחת ערימות אפר, שנערמו לגובה שמעל למטר, והתקשו לאחר הגשמים. גופות רבות לא חולצו במשך שבועות, ואפשר היה לזהות מעטים בלבד מביניהן.

ממשלת ארצות הברית מיהרה להגיש סיוע לשלטונות מרטיניק. ב-12 במאי הורה תאודור רוזוולט, נשיא ארצות הברית, למזכירי המלחמה, הצי והאוצר של ארצות הברית לנקוט מיד באמצעי סיוע.‏[9] הסיירת סינסינטי (USS Cincinnati (C-7)), שעגנה בסנטו דומינגו, והגוררת "פוטומק" (Potomac), שעגנה בסן חואן שבפוארטו ריקו, נצטוו להרים עוגן מיד ולהפליג לאזור האסון. הנשיא רוזוולט ביקש מהקונגרס של ארצות הברית להקציב מיד 500,000 דולרים לסיוע חירום לקורבנות האסון. הנשיא אמר: "אחד האסונות הגדולים ביותר בהיסטוריה נחת על האי השכן מרטיניק... העיר סן-פייר חדלה להתקיים... ממשלת צרפת ... הודיעה לנו שפור-דה-פראנס וכל האי מרטיניק מצויים עדיין תחת סכנה. משום כך הם מבקשים, לשם הצלת האנשים הנמצאים בסכנת מוות ובאיום שיגוועו ברעב, שממשלת ארצות הברית תשלח מהר ככל האפשר את האמצעים לפנות אותם מהאי הפגוע."

הקונגרס הצביע בעד סיוע מידי בסך של 200,000 דולרים, וקבע דיוני המשך על מנת להחליט האם יש צורך בסכום גבוה יותר כאשר ייוודע אופי האסון במלואו. בעתירה למען תרומות מהציבור אישר הנשיא לרשות הדואר של ארצות הברית לקבל תרומות לשם סיוע לקורבנות. ועדה לאומית שבראשה עמדו אזרחים ידועים נטלה על עצמה לחכור ספינות סיוע. קנדה, בריטניה, גרמניה, צרפת, איטליה, דנמרק יפן רוסיה והוותיקן הציעו אף הם סיוע.

לאחר ההתפרצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרחוב הראשי בלה מורן רוז' (Le Morne-Rouge), לאחר ההתפרצות של ה-30 באוגוסט.

התפרצות שנייה זהה בעוצמתה ובסוגה להתפרצות הראשונה השמידה ב-20 במאי 1902 את מה שנותר מסן-פייר.

במהלך התפרצות עזה ב-30 באוגוסט 1902 הגיע הזרם הפירוקלסטי רחוק יותר מזרחה מהזרמים של השמיני וה-20 במאי. אף שלא היה בעל עוצמה כשל שני ההתפרצויות הקודמות, הכה הזרם הפירוקלסטי בעיירות מורן רוּז' (Morne Rouge לפחות 800 איש קיפחו את חייהם), אזופה-בויון (Ajoupa-Bouillon, 250 הרוגים), וחלקים מבאסה-פואה (Basse-Pointe, 25) ומורן-קפו (Morne-Capot, עשרה הרוגים). צונמי גרם נזק בקרבה (Carbet). נכון ל-2012 הייתה זו ההתפרצות הקטלנית האחרונה של ההר פלה.

מחקר הסיבות לאסון סימנו את תחילת הוולקנולוגיה המודרנית כאשר הוגדר ונותח הסיכון הגעשי הקטלני ביותר: הזרמים הפירוקלסטיים והנחשולים הפירוקלסטיים, המכונם גם "נואי ארדנטה" (nuées ardentes – בצרפתית "ענן בוער"). ההתפרצות גם נתנה שם לסוג ההתפרצות המכונה התפרצות פליאנית. בין המלומדים שחקרו את הר פלה היו אנג'לו היילפרין (Angelo Heilprin) ואנטואן לקרואה (Antoine Lacroix). לקרואה היה הראשון לתאר את תופעת ה"נואי ארדנטה".

ההרס שנגרם על ידי ההתפרצות של 1902 התפרסם במהירות באמצעות כלי התקשורת המודרניים של אז. הוא הביא לידיעת הממשלות והציבור בעולם את האיומים והסכנות שבהרי געש פעילים. רבים מתו בחטף, מבלי שיכלו אפילו להניע אצבע. הזרם הפירוקלסטי בלע את העיר ותושביה.

מחט געשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחט הגעשית של הר פלה

בתחילת אוקטובר 1902 התרוממה מחט געשית מרצפת לוע הר הגעש בקלדרה אטן סק. רוחב המחט הגיע ל-100 מטרים וגובהה לכ-300 מטרים. המבנה הגעשי המיוחד כונה "מחט פלה" או "מגדל פלה" והתרומם בקצב של עד 15 מטרים ליום עד לגובה כפול מגובהה של אנדרטת וושינגטון ונפחה היה פחות או יותר כנפח הפירמידה הגדולה של גיזה במצרים. מבנה זה היה בלתי יציב והתמוטט לגל של אבנים במרץ 1903 לאחר 5 חודשים של צמיחה.

פעילות געשית לאחר ההתפרצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הר פלה המשיך להתפרץ עד 4 ביולי 1905. אחר-כך הר הגעש נרגע ולא פלט יותר קיטור עד 1929.

ב-16 בספטמבר 1929 החל הר פלה להתפרץ שוב. הפעם, לא היה שום היסוס מצד השלטונות. ואזור הסכנה פונה מיד. התפרצות זו הייתה חלשה יותר מזו של 1902 ולא התחוללו בה זרמים פירוקלסטיים. שיאה של ההתפרצות היה ההתרוממות נוספת של "מחט" - פקק געשי בפסגת ההר, אם כי הוא היה קטן מזה של ההתפרצות ב-1902. פעילות זו הסתיימה בדצמבר 1932.

המצב הנוכחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הר הגעש פלה שקט נכון ל-2012 . סימנים של פעילות געשית, דוגמת פעילות של פומורולות, החלו בהר כבר בקיץ 1900, כמעט שנתיים לפני ההתפרצות של 1902, וקודם לכן התחוללו התפרצויות פריאטיות (שמקורן בקיטור) קטנות יחסית בשנים 1792 ו-1851, שהעידו על כך שהר הגעש עדיין פעיל. מכאן מניחים שסימנים לפעילות געשית יקדמו בוודאות לכל התפרצות עתידית של ההר, והפעילות הגעשית של ההר בעבר (כולל התפרצויות עזות המתוארכות בעזרת תיארוך פחמן-14) הם גורם חשוב מאוד בהערכת הסיכון מההר.‏[10]

פלה הוא אחד מהרי הגעש הפעילים ביותר באיים הקריביים וקרוב לוודאי שיתפרץ שוב. משום כך מצוי הר פלה במעקב מתמיד של גאופיזיקאים ווולקנולוגים ממכון " Institut de Physique du Globe de Paris" (המכון הפריזאי של הפיזיקה של כדור הארץ).

העיר סן-פייר לא שוקמה מהריסותיה, אם כי כמה כפרים הוקמו במקומה. על פי נתוני 2004 חיו בנפת סן-פייר 4,544 תושבים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]