פלטרו ואני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פלטרו ואני (בספרדית: Platero y yo) הוא אחד מספריו המפורסמים ביותר של המשורר והסופר הספרדי חואן רמון חימנס. הספר ראה אור לראשונה, בגרסה חלקית שכללה שישים ושלושה פרקים בלבד, בשנת 1914, וגרסתו המלאה, בת המאה שלושים ושמונה פרקים, התפרסמה שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1917. הספר תורגם לשפות רבות. תרגומו העברי הראשון, מאת עמנואל אולסבנגר, התפרסם בהוצאת עם עובד בשנת 1963. התרגום העברי החדש, מאת רמי סערי, ראה אור בהוצאת כרמל בשנת 2006.

Platero.jpg

שמו של חתן פרס נובל, חואן רמון חימנס, נקשר אחת ולתמיד בדמות החמור פלטרו, אחד משני הגיבורים הראשיים ביצירה. הספר מגולל את מערכת היחסים בין חמור כפרי לבין משורר האוהב אותו אהבת נפש, וזהו אינו רק ספרו המפורסם ביותר של יוצרו, אלא גם אחד הספרים האוניברסליים ביותר בספרות שנכתבה בלשון הספרדית במאה העשרים. אף-על-פי-כן, ואולי דווקא משום כך, נפל הספר קורבן להצלחתו הגורפת. כותבו עצמו מחה עוד בחייו נגד הקריאה השטחית ביצירה, קריאה שהשאירה את הספר ברמה הרדודה של קובץ אנקדוטות סנטימנטליות.

לדברי חימנס, הוא התחיל לכתוב את הספר בסוף שנת 1905 או בתחילת 1906, וחזר וערך אותו בין השנים 1912 ו-1914, כאשר היה בדעתו לפרסם מהדורה מקוצרת של היצירה, מהדורה שנועדה לילדים ואכן ראתה אור במדריד בדצמבר של שנת 1914. דברי הסופר בפתח המהדורה הראשונה של הספר מכונים "הערה לַמבוגרים שיקראו את הספר הזה לִילדים", ועולמו של פלטרו מדומה בהם ל"אי של חסד, של רעננות ושל אושר, תור הזהב של הילדים". דימוי זה מבוסס על התפישׂות האפלטוניות שהסופר דגל בהן לאורך כל חייו, והאי הרוחני אשר צנח מן השמים ושלבו של המשורר יוצא אליו הוא גן-העדן האבוד של הילדוּת, תקופה עתירת כמיהות אשר לא תחזור ותישנה, זמן של ציפיות וחלומות שחלקם לא יתגשמו לעולם. במבוא לספר שפרסם בשנת 1932, העלה המשורר את שלושת הרעיונות שעמדו בבסיס בחירתו בקטעים ששולבו ביצירה: תיאור רגשות, רוחניות מוארת ואידאליזם חופשי. היוצר היה משוכנע כי שילוב השירה והטבע יצליחו לעורר בילד ובמבוגר כאחד דמיון בשלושה מישורים – הרגשי-אמנותי, הרוחני והאידאליסטי. בדגם היצירה שהרכיב חימנס ישנם יסודות רבים המיועדים ליצירת הזדהות אגב הקריאה, ואף-על-פי שהסופר מצהיר כבר בפתח ספרו כי היצירה נועדה לילדים, הרי קוראיה הנלהבים ביותר הנם לא פעם דווקא מבוגרים, אשר לא ויתרו על הילד שבהם אלא היטיבו לשַׁמרו.

אפשר אמנם לקרוא את היצירה כספר שירה פשוט על קשר רגשי עמוק בין יוצר רגיש, משורר צעיר, לבין החמור הקרוב ללבו ועל הזיקה בין שני אלה לבין המקום שהם חיים בו ולבין יושביו. אולם לא בכדי מצאו קוראי הטקסט וחוקריו רבדים רבים ביצירה ופרשנויות מגֻוונות לקטעים הכלולים בה. אחדים הדגישו את חשיבות עולם הטבע וסממניו בתיאור מכלול הרגשות של היוצר והקשר בינו לבין חמורו; אחרים שניתחו את היצירה העדיפו לשים את הדגש על תפישׂותיו ההומניסטיות של היוצר ועל דרכו להביע מחאה חברתית ופוליטית באמצעות קטעי הפרוזה הלירית שכתב בספר; והיו גם מי שראו את עיקר העיקרים של הספר בתיעוד אישי בעל ייחוד אנתרופולוגי, היסטורי וספרותי גם יחד: תיעוד מפרי עטו של הסופר והמשורר לכפר מוֹגֵר ולסביבתו, מחוז אנדלוסיה, בכלל. ואכן, בגלל היקפם המצומצם של קטעי הספר, בשל מספרם המרובה ומפאת רבגוניותם התוכנית, יכול כל קורא לגלות בכתוב קשת רחבה של תחומי עיסוק ועניינים שונים.