פלטשר הנדרסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פלטשר הנדרסון

פלטשר המילטון הנדרסון הבן (.Fletcher Hamilton Henderson, Jr; ‏ 18 בדצמבר 1897 - 28 בדצמבר 1952) היה מוזיקאי ג'אז, פסנתרן, מעבד מוזיקלי, מוביל הרכב ביג בנד ומלחין. אחת הדמויות החשובות בפיתוח הביג בנד של עידן הסווינג.

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנדרסון נולד בג'ורג'יה, אביו היה פסנתרן וכל ילדי המשפחה למדו נגינה קלאסית כחלק מחינוכם. הנדרסון הונחה להתעלם מ"ההשפעות המזיקות" של הבלוז. ב-1916 התקבל לאוניברסיטת אטלנטה, למד מתמטיקה וכימיה ושיחק בייסבול. לאחר סיום הלימודים עבר לניו יורק והמשיך את לימודיו באוניברסיטת קולומביה במטרה להפוך לכימאי. בתור השלמת הכנסה עבד כפסנתרן במועדונים. לאחר מכן נשכר כפסנתרן על ידי הוצאה לאור של דפי תווים בסמטת טין פאן. כיוון שהדרך האקדמית לצעיר אפרו-אמריקאי לא הייתה פשוטה ובמקביל זכה לשבחים ולשכר כפסנתרן החליט הנדרסון בסביבות 1921 לזנוח את הקריירה האקדמית.

הנדרסון החל ללוות את הזמרת את'ל ווטרס תחילה בפסנתר ולאחר מכן בראש הרכב קטן שמנה, בין היתר, את הסקסופוניסט קולמן הוקינס ואת נגן הקלרינט דון רדמן. בין השנים 1922 - 1923 הייתה את'ל ווטרס כוכבת וההרכב זכה להצלחה והקלטות רבות יחסית. הנדרסון עצמו החל להתמחות במקביל כפסנתרן ניו יורקי, למד את סגנון הסטרייד פיאנו והרגטיים ושילב קטעים ברוח זו בנגינתו.

מוביל הביג בנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנדרסון קיבץ סביבו מוזיקאים מוכשרים שהגיעו לניו יורק משיקגו וניו אורלינס, כולם בעלי מסורת שורשית של ג'אז ודיקסילנד שנוצר במקומות אלה. בין נגנים אלו בלט חצוצרן צעיר בשם לואי ארמסטרונג. ארמסטרונג הביא גם את שיטות התזמור של ג'ו "קינג" אוליבר עמו ניגן בשיקגו והנחיל אותם להנדרסון. בדומה לתזמורת של אוליבר כללה התזמורת של הנדרסון חטיבת קצב ובה בנג'ו, טובה, כקו בס ומתופף בנוסף להנדרסון עצמו בפסנתר.

בין השנים 1923 - 1927 הייתה התזמורת של הנדרסון עסוקה מאד, כתזמורת ריקודים בעיקר, והופיעה ב-Club Alabam, ב-Roseland Ballroom ובמועדון הכותנה, לבד מהקלטות, סיבובי הופעות והופעות ברדיו. אל התזמורת הצטרפו במהלך השנים נגנים נוספים בהם נגן הטרומבון צ'ארלי גרין והנשפן בני קרטר. התזמורת שימשה גם כתזמורת הליווי של הזמרת בסי סמית, איתה ועבורה כתב הנדרסון את "Gin House Blues".

מעבד הלהקה היה הנשפן דון רדמן, שקיבל חופש רב מאת הנדרסון . הוא היה בעל השכלה מוזיקלית וחוש לסווינג והצעיד את ההרכב לשיאים של תחכום. הוא נטל מפול וייטמן את השימוש בסקסופונים (כלי לא מוכר בדיקסילנד) ושילב קונטרבס במקום הטובה בקו הבס וגיטרה במקום הבנג'ו, כמו בתזמורות הריקודים של ניו אורלינס. התוצאה הייתה חלוקה ל"חטיבות" (סקשנים) במבנה שהפך להיות המבנה ה"קלאסי" והנפוץ ביותר של תזמורות ביג בנד: כלי נשיפה ממתכת (3 חצוצרות ו-2 טרומבונים), כלי נשיפה מעץ (4-5 סקסופונים סופרן, אלט, טנור, בריטון ולעתים בס וקלרינט) בסקציה זו משולב בדרך כלל נגן המסוגל לנגן על כלי נשיפה שונים נוספים כגון חליל, אבוב, קרן אנגלית וכדומה, תפקיד זה אצל הנדרסון היה שמור לדון רדמן) וחטיבת קצב.

הנדרסון היה מוביל להקה מסוג מיוחד. רוב מובילי התזמורות (פול וייטמן ודיוק אלינגטון כדוגמאות מייצגות) היו אנשים קשוחים, שידעו להיכן הם מעוניינים להוביל וניווטו את דרכם תוך הקפדה על משמעת. הנדרסון דגל בחופש, היו שפירשו זאת כחולשה וחוסר מנהיגות. הוא הדגיש את האלתור החופשי כבסיס להתפתחות ונתן יד חופשית לנגנים שונים להתערב בנושאי עיבוד וסולואים (שנים לפני שחלוצי הבי בופ העלו מרכיבים אלה על נס) דבר שהצמיח בתזמורתו כמה מגדולי הסולנים של הדור (בראש ובראשונה קולמן הוקינס)‏‏‏[1]. מאידך, חלק מהנגנים גמלו לו באיחורים לחזרות, שתיית אלכוהול ואי הופעה להופעות.

ב-1927 קיבל רדמן הצעה עיסקית טובה ועזב את ההרכב והנדרסון נפגע בתאונת דרכים. פגעים אלו הובילו לירידה חדה ברמת העיבודים ולתחרות עם תזמורתו החדשה של רדמן "קוטפי הכותנה", שזכתה להצלחה על חשבון הצלחת התזמורת של הנדרסון. אולם התזמורת הצליחה לשרוד והנדרסון למד אט אט את מלאכת העיבוד. בתחילת שנות השלושים המציא מחדש את הצליל של התזמורת ואת כיוונה, פחות מוזיקה לריקודים ויותר מוזיקה אמנותית ויצירתית, בדומה לסגנונו של אלינגנטון. הוא השתמש בהשפעות של בלוז, וגוספל ובמנגנון ה-call and response ("שאלה ותגובה") מהתפילה בכנסיות האפרו-אמריקאיות ליצירת שיח בין החטיבות בביג בנד, המשיך ליצור תפקידים מרתקים עבור סולנים והרכבים זעירים (של 2-3 נגנים) בתוך התזמורת ועשה שימוש בהכפלות (למשל סקסופון המנגן "מאחורי" סולו חצוצרה). הצליל של הנדרסון משך מוזיקאים כדיוק אלינגטון ובני גודמן שהביע מילות הערכה חמות‏‏‏[2]. ב-1934 החליף בן ובסטר את קולמן הוקינס שעזב וזמן קצר לאחר מכן התערער מצבה הכלכלי של התזמורת עקב החמרת המשבר הכלכלי הגדול. ב-1935 פירק הנדרסון את הלהקה.

מי שהציל את הנדרסון מקריסה כלכלית היה בני גודמן, אשר קיבל משרה קבועה עבור תזמורתו בתוכנית רדיו של NBC. הוא זיהה את יכולותיו של הנדרסון והציע לו להיות ה"פרד גרופה‏‏‏[3]" שלו‏[2]. הנדרסון נענה לאתגר ועיבד עבור תזמורתו של גודמן שורה של שירים פופולריים בהם Can't we be Friends של קיי סוויפט, King Porter Stomp (ג'לי רול מורטון), Honeysuckle Rose (פאטס וולר), Bojangles of Harlem (ג'רום קרן) ועוד. בעוד בני גודמן זכה להצלחה עצומה, שמו של הנדרסון לא נודע כלל בציבור.

ב-1936 הקים הנדרסון הרכב עצמאי קצר-ימים שהתפרק עד מהרה והנדרסון שב לכתוב עיבודים עבור גודמן.

אחרית ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות הארבעים החלה הפופולריות של הסווינג לרדת. הנדרסון חזר לתחילת דרכו, כמלווה של את'ל ווטרס וכנגן פסנתר בהרכבים קטנים. בשנת 1952 לקה באירוע מוחי ממנו נפטר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Walter C. Allen, Hendersonia - The Music of Fletcher Henderson and his Musicians - a Bio-Discography (1973)
  • Jeffrey Magee, The Uncrowned King of Swing: Fletcher Henderson and Big Band Jazz (2004)
  • , The Swing Era: The Development of Jazz, 1930-1945 (The History of Jazz, Vol. 2) (1989 Gunther Schuller)
  • , Swing: Third Ear - The Essential Listening Companion (2000Scott Yanow)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏Jazz: A History of America's Music / Geoffrey C. Ward (ISBN 0679765395) p. 142‏
  2. ^ 2.0 2.1 ‏Jazz: A History of America's Music / Geoffrey C. Ward (ISBN 0679765395) p. 210‏
  3. ^ ‏המעבד והמתזמר האגדי של פול וייטמן‏