פמיניזם ליברלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פמיניזם ליברלי הוא זרם בתנועת הפמיניזם, שהגדיר לראשונה את האפיק הזה של המחשבה הפמיניסטית. זרם זה נוצר כחלק מתנועת הליברליזם שנפוצה בעידן המודרני.

מתוקף היותו של הפמיניזם הליברלי חלק מתנועת הליברליזם, הוא מעמיד כמודל התנהגות דפוס רציונלי, החותר לקביעת יעדים השגיים עבור הפרט, והצלחה מרבית בהגשמתם. מודל זה, שביטויו העיקרי הוא ביצירת קריירה עסקית, עומד כנגד המצב החברתי הקיים, בו חלוקה מוגדרת בין גברים אקטיביים המעוניינים בהשגיות אישית גבוהה מחד, ונשים פאסיביות המעוניינות בחיי משפחה יציבים בצילו של גבר מצליח מאידך.
המודל אותו מציב הפמיניזם הליברלי הינו המחצית הגברית של המצב הקיים, היינו - יצירת אשה בעלת אופי הישגי ומצליחני, בדומה לגבר.

זרמי משנה של הפמיניזם הליברלי (שהתפתחו ונפוצו בעיקר בעשורים האחרונים) מותירים מקום להבדלים בין התנהגות גברית להתנהגות נשית (כדוגמת ההבדל בין אינטליגנציה גברית קלאסית לאינטליגנציה רגשית נשית), אך אינם חורגים מהמודל הבסיסי של חתירה להשגיות אישית. זרמים אלו נוטים לפתח ולטפח את רעיון הנשיות כהגדרה המייחדת את האשה מהגבר, אך אינה מציבה אותה במעמד חברתי נמוך ממנו בשל נשיות זו.

המחשבה הליברלית מתארת אדם תבוני-רציונלי. בתחילת דרכה, תיארה חשיבה זו את האדם הרציונלי כגבר לבן מודרני. הגדרה זו אינה מכלילה נשים כחלק מהקבוצה הזכאית לזכויות, משום שנשים לא נתפסו כרציונליות. מכיוון שנשים נתפסו כחסרות יכולת לקיים בחירות תבוניות, אין הן זכאיות, על-פי תפיסה זו, לאפשרות בחירה בחייהן; יתרה מזאת: היה צורך להגן עליהן מכך. לכן בשלביה הראשונים של המהפכה הליברלית לא ניתנו לנשים זכות בחירה, זכות החזקת קניין משלהן ויכולת התנהלות במרחב הציבורי במובן של עבודה בכל מיני מקצועות. השלילה הגורפת של זכויות התבססה על ההתייחסות לשונותן של הנשים מהגברים.

עם הזמן הלכה תפיסה זו ונעלמה ובמקומה הופיעה בהלך החשיבה הליברלי השאיפה להענקת זכויות לנשים, כחלק בלתי נפרד מרעיון הליברליזם.

ביטוי לכך נתנו סופרים כגון רוסו ומרי וולסטונקראפט, שטענו כי החינוך הקלאסי מגביל את זכויותיהן של הנשים ויוצר אפליה בלתי צודקת שלהן, בכך שהוא יוצר את חוסר הרציונליות הנשי. לטענת אסכולה זו, על האנושות לשאוף להשוות את החינוך ולעשותו רציונלי עבור כל חלקי האוכלוסייה.

הזוג הנשוי ג'ון סטיוארט מיל והריוט טיילור הסיט את הדיון לתחום המשפט בפעם הראשונה. הם דברו באופן משפטי על כך שנשים צריכות ליהנות מזכויות משפטיות זהות לשל גברים, משום שהן שוות להם.

ב-1848 התכנסה בסנקה פולס במדינת ניו-יורק ועידת הנשים הראשונה. מועד זה נחשב למועד שבו הוקמה התנועה האמריקאית לשחרור האישה. העיקרון שהנחה את הוועידה היה העיקרון שהאישה נבראה שווה לגבר ולפיכך זכאית ליהנות מזכויות דומות. בראש התנועה עמדה אליזבת קיידי סטנטון.

מ-1848 התקיימה תנועה רשמית פמיניסטית שתיעלה את עיקר פעילותה לקבלת זכות הבחירה – אותה קיבלו הנשים ב-1920אנגליה זו התקבלה ב-1928). הישג זה נקבע בעקבות מאבק גדול וקשה, שכן זכות הבחירה נחשבה לכוח החברתי המשמעותי ביותר. לאחר קבלתה חלה ירידת מתח במאבק הפמיניסטי, שכמעט והוביל להעלמת התנועה.

בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר חיילים רבים פינו את מקומות העבודה, התרחש תהליך העצמה של נשים, שנקראו להתגייס למשק על מנת להצילו. כאשר נסתיימה המלחמה, נדרשו הנשים לפנות את מקומן לגברים, וכך עד תחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 התנועה הפמיניסטית האמריקאית סבלה משפל בפעילותה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]