פמיניזם לסבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פמיניזם לסבי, תנועה חברתית אשר השפיעה בין השנים 1980-1970 (בעיקר בצפון אמריקה ומערב אירופה). התנועה מעלה את סוגיית מקומן של הלסביות והנשים בחברה. היא שוללת את ההטרונורמטיביות, ההנחה כי כולם סטרייטים, וכי החברה צריכה להבנות את המציאות כאילו כולם הם הטרוסקסואלים בלבד. התנועה בקרה חריפות את החברה הפטריארכלית. העיקרון המרכזי בפמיניזם הלסבי הוא העמדה כי מינניות והטרוסקסואליות שזורים זה בזה; כך גם תפקידן המיני כנשים תורם לדיכויין, דיכוי נשים ולסביות הוא רק אבטיפוס לשאר הדיכויים. דמויות מפתח ואקטביסטיות בולטות בזרם זה הן שרלוט באנץ' (Charlotte Bunch), ריטה מיי בראון, אדריאן ריץ', אודרי לורד (Audre Lorde), ג'יל ג'ונסטון (Jill Johnston), מרי דיילי (Mary Daly), שילה ג'פריס (Sheila Jeffreys), מוניק ויטיג, שרי מוראגה (Cherríe Moraga), אנדריאה דבורקין. בארץ מזוהות חנה ספרן, דלית באום, עמליה זיו ודורית אברמוביץ (חלקן מזוהות עם התאוריה הקווירית).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפמיניזם הלסבי נבע מתוך התנועה לשוויון זכויות האזרח, תנועות הסטודנטים ותנועות השלום של שנות ה-60 של המאה ה-20 בארצות- הברית. הגורם העיקרי להתפצלות מתנועת הנשים נבע מדחיקת הלסביות הצידה על ידי התנועה לשחרור האישה, מחד ומינניות מצד התנועה החדשה לשוויון זכויות של הומואים ולסביות, מאידך. בתנועת הנשים, התעלמו לחלוטין מן הלסביות, התגובות כלפי הלסביות היו עוינות מצד פמיניסטיות רבות, הן ראו בלסביות בעיה על רקע נטייה מינית ולא על רקע פוליטי. בטי פרידן ראתה בהן איום על התנועה לשחרור האישה (NOW), וחששה כי הזדהות איתן תפגע במאבק התנועה, להשיג זכויות פוליטיות. כמו כן היה חשש כי הדעות הקדומות לגבי נשים "גבריות" תפגע בהן, כמו גם "שנאת" הנשים לגברים. התגובות ההומופוביות בתוך התנועה ונידוי הלסביות החוצה זירז את הלסביות לפתח אידאולוגיות פוליטיות העונות על הצרכים הייחודיים שלהן. סיבות אחרות להתפתחות זרם פמיניסטי לסבי הן:

  1. הלסביות בתוך התנועה לשחרור האישה, החליטו להיבדל כדי לעסוק בפוליטיקה לסבית. פיתוח תרבות לסבית, הציעו אלטרנטיבות חדשות לחיי משפחה וערערו בתוקף על השליטה הגברית.
  2. לסביות בתנועה החדשה לשוויון זכויות של הומוסקסואלים ולסביות, העדיפו להצטרף לאחיותיהן‏[1]. ג'ודי רביק (Judy Rebick), עיתונאית קנדית ופמיניסטית אקטיביסטית טוענת כי לסביות תמיד היו בלב ליבה של תנועת הנשים אך הצרכים הייחודיים שלהן לא באו בה לידי ביטוי.

לסביות רדיקליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצות שונות קמו וביניהן הלסביות הרדיקליות:

  1. קבוצה שקמה ב-1960 בארצות הברית, בראשה עמדה ריטה מיי בראון. בראון הייתה אקטביסטית פוליטית והשתייכה לתנועות שונות לזכויות אדם, אחת התנועות הייתה התנועה לשחרור האשה (NOW), ממנה פרשה בעקבות התבטאויותיה האנטי- גייות של בטי פרידן. בראון טענה כי הטרוסקסואליות הוא שורש כל דיכוי.
  2. קבוצה אשר שפת האם שלה צרפתית, קמה כאנלוגיה לקבוצה הלסבית ספרטיסטית, היא הוקמה ב- 1980 בצרפת, אך לאחר מכן פרשה לקוויבק בקנדה. הקבוצה הושפעה מכתביה של הפילוסופית, מוניק ויטיג[2], אשר הושפעה מרעיונותיה של סימון דה בובואר, ויטיג מאתגרת את הדטרמיניזם הביולוגי, וטוענת כי בעלי הכוח מבנים חברתית, הבדלי מין וגזע למטרות הסוואת קונפליקטים ובכך משאירים את השלטון אצלם.
  3. הזרם הספרטיסטי בפמיניזם הרדיקלי- הספרטיזם הלסבי הינו תוצר של הספרטיזם הפמיניסטי, מקדם תפיסה מהותנית בנוגע להבדל בין נשים וגברים מבחינת ערכים. מקדמת תפיסה המנוגדת לפטריארכיה, והדרך לעשות זאת היא בהתמקדות בנשים, בניית זהות ייחודית לנשים תאפשר יישום פוליטיקה פמיניסטית. גברים אינם יכולים לקדם את התנועה הפמיניסטית, גם כאשר כוונתם רצופה כוונות טובות, הם משעתקים את המדיניות הפטריארכלית‏[3].

הזרם הספרטיסטי התפצל מהזרם הרדיקלי כי הוא התעלם מסוגיות של גזע, מעמד, צבע ונטיה מינית. בתוך הפמיניזם הלסבי גם התעוררו חילוקי דעות, לסביות רבות הגיעו למסקנה כי עקב המציאות החברתית, בה השלטון מופקד בידי גברים, עליהן למצוא אלטרנטיבה אחרת, רבות סברו כי לסביזם הוא הפתרון האולטימטיבי של הפמיניזם. הן האמינו כי הערכה עצמית תגרום להערכת נשים אחרות וכך באופן טבעי ינתבו את האנרגיה הרגשית מגברים ויתמקדו בעצמן. הן רצו אומה משלהן. הספרטיסטיות יצרו תרבות נשית נפרדת, אשר כללה ספרות נשית, מוזיקה נשית, חנויות ספרים, בתי קפה, מסעדות ופסטיבלים, אשר קהל היעד בהם נשים ולסביות‏[4]. אחד מהרעיונות הרדיקליים של ג'ונסטון, שהפך לאבן פינה בתנועה הספרטיסטית של שנות ה-70 של המאה ה-20: "כל הנשים לסביות למעט אלה, שעדיין לא יודעות זאת".

אופנה ומיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפמיניסטיות הלסביות הבדילו עצמן מ"בוצ'ה ופמית" (Butch and femme) אשר היו חלק מסצנת הבארים, וחלק מהתרבות הלסבית היחידה באותה תקופה. המונח בוץ' ופם מתאר מאפייני התנהגות זכריים או נקביים. מנקודת מבט פמיניסטית הלסבית הבוץ' זוהתה כגברית והפם זוהתה כפסיבית הלכודה בתפקיד האישה. הביקורת נבעה מהאשמה של חיקוי ושכפול מערכות יחסים הטרוסקסואליות. חיקוי התפקידים מנציח פטריארכליות ומהווה איום על הפמיניזם. קוד הלבוש בחלק מקהילות לסביות פמיניסטיות, כלל טישרט, אוברול, ג'ינס, מגפיים, מראה נטול איפור, שיער קצר ורגליים לא מגולחות‏[5].

המתיחות עם פמיניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

התהוות הפמיניזם הלסבי קמה כתנועה המבקרת ומתנגדת לפמיניזם ולתאוריה הקווירית. התנועה הפמיניסטית לוקה בהומופוביה ובכישלונה לשלב מיניות כקטגוריה בסיסית של חקירה מגדרית, כמו גם התייחסותה ללסביות כנושא נפרד.

המתיחות עם הטרוסקסואליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוויה הלסבית נתפסת בעיני ההטרוסקסואליות כסטייה מהנורמה החברתית המקובלת. הפמיניסטיות ההטרוסקסואליות הפגינו עוינות כלפי הפמיניסטיות הלסביות, הפער בדרישות הפוליטיות של כל קבוצה התעצם, הן לא ראו את הדרישה לשוויון באותו אופן. בנוסף, הייתה אי- הסכמה בנושאים הקשורים במיניות כמו פורנוגרפיה וסאדו- מזוכיזם (BDSM). הפמיניסטיות הלסביות ביקשו מהפמיניסטיות ההטרוסקסואליות לבקר מחדש את המוסד ההטרונורמטיבי השמרני, המאפשר דיכוי נשים‏[6].

המתיחות עם טרנסג'נדריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים קולות שונים בפמיניזם הלסבי לגבי טרנסג'נדריות, טרנסקסואליות וטרנסווסטיזם, הדעות הקיצוניים טוענים כי בשינויי מין יש הטלת מום בגוף, וניתוחים לשינוי מין הם רק שלוחה נוספת לתעשיית היופי, העושה שימוש בפתרונות קוסמטיים ובכך רק מעמיקה את הבעיות, בחברה לא מגדרית לא יהיה בכך צורך. רופאים יכולים לייצר אנשים נשיים אך אינם יכולים לייצר נשים‏[7].

הביקורת על הפמיניזם הלסבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת רבה הופנתה מצד לסביות היספניות ושחורות על הלובן של הפמיניזם הלסבי ועל ההתעלמות שלו משאלות של גזע ומעמד.

פמיניזם לסבי בישראל על פי סדר כרונולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קול לאישה: העמותה נוסדה ב-1979 ונסגרה ב- 1984. בית לנשים פמיניסטיות אשר נתן במה גם לנשים לסביות.
  • קל"ף: קהילה לסבית פמיניסטית, הוקמה ב- 1987. הפעילות כבית חם, בטוח ונוח להעצמת נשים החלה בתל- אביב, שנה לאחר מכן באה יוזמה לפתוח סניף נוסף בירושלים.
  • כביסה שחורה:‏[8] ארגון פוליטי רדיקלי המתנגד לכיבוש הישראלי בשטחי פלסטין על ידי ממשלת ישראל. הארגון מוצא לנכון להיאבק נגד דיכויים של קבוצות חלשות באוכלוסייה. כביסה שחורה היא קבוצה קווירית, אשר צמחה מתוך התנועה הפמיניסטית לשלום, בישראל. בפרוץ האינתיפאדה השנייה, באוקטובר 2000, נשמעו קולות ממחנות השלום לפיוס וניהול משא ומתן עם הפלסטינים. תנועות הכיבוש למען שלום הפגינו נגד הכיבוש הישראלי בשטחי הגדה המערבית ועזה. מחאות של קבוצת נשים בשחור, התקיימו בצמתים מרכזיות ברחבי המדינה והעולם, בכל יום שישי בין 13:00- 14:00. הנשים לבשו שחור כסמל לנשים אבלות, שמרו על שתיקה והחזיקו שלטי מחאה. ישראל כמדינה מיליטריסטית השתיקה את הקול הנשי. לראשונה בישראל קמה קבוצה שלא דיברה בשם האימהות, דוגמת ארבע אימהות. הקבוצה דרשה להשפיע על נושאים לאומיים. פעילותן עוררה זעם ברחוב הישראלי. הן נתפסו כנשים לא ראויות, לא נאמנות לבעליהן ולקולקטיב הלאומי. קריאות גנאי נשמעו לעברן ללא הרף. הקריאה לסבית כמילת גנאי זירזה את הקמתה של כביסה שחורה, בדומה לכבשה שחורה, לא רצויה. הקבוצה מנתה לסביות, טרנסג'נדרים והומואים. במצעד הגאווה בתל- אביב (2001), קראה הקבוצה להשתמש במצעד כמחאה פוליטית: "אין גאווה בכיבוש" ולראות את הקשר בין סוגי דיכוי כלפי מיעוטים שונים, החיים במדינה מיליטריסטית, קשה להפריד בין דרישות לזכויות שוות וחיים תחת כיבוש‏[9].
  • אסוואת:‏[10] קבוצת נשים לסביות ערביות, הוקם ב-2005, משמש מקום להעצמת נשים ופעילויות שונות עבור לסביות פלסטיניות.
  • בת קול:‏[11] ארגון לסביות דתיות, לתמיכה לחינוך ולסובלנות בחברה הדתית. הארגון הוקם ב- 2005 על ידי אביגיל שפרבר. הארגון מהווה מסגרת תמיכה הדדית לנשים המבקשות לשלב את אורח חייהן הדתי עם היותן לסביות.
  • הקן: קהילת נשים, הוקמה ב-2010, במרכז הגאה, גן מאיר, תל- אביב. משמש מקום מפגש לנשים לסביות, טרנסיות וביסקסואליות, הקהילה דוגלת בהעצמה נשית וניראות גאה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אדריאן ריץ', "הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי", דלית באום, דלילה אמיר, רונה ברייר-גארב, יפה ברלוביץ', דבורה גריינימן, שרון הלוי, דינה חרובי, סילביה פוגל-ביז'אוי (עורכות), ללמוד פמיניזם: מקראה, הקיבוץ המאוחד, סדרת מגדרים, 2006
  • קידר יאיר, זיו עמליה, קנר אורן, מעבר למיניות- מבחר מאמרים בלימודים הומו-לסביים ותאוריה קווירית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2003

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Sheila Jeffreys, "Unpacking Queer Politics", Polity, 2003
  2. ^ Monique Wittig, The straight mind and other essays, Boston, MA: beacon press, 1992
  3. ^ Sarah Lucia Hoagland, Lesbian Ethics: Toward New Value, Tucson, AZ: Institute of Lesbian Studies (ILS), 1988
  4. ^ Kathy Rudy, "Radical Feminism, Lesbian Separatism, and Queer Theory", Feminist Studies, 2001
  5. ^ Susan Krieger, An Identity Community. In Social Perspectives in Lesbian and Gay Studies: A Reader, Peter M. Nardi and Beth E. Schneider, (Editors). New York: Routledge, 1998
  6. ^ אדריאן ריץ', "הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי", דלית באום, דלילה אמיר, רונה ברייר-גארב, יפה ברלוביץ', דבורה גריינימן, שרון הלוי, דינה חרובי, סילביה פוגל-ביז'אוי, (עורכות) ללמוד פמיניזם: מקראה, תל- אביב: הקיבוץ המאוחד, סדרת מגדרים, 2006
  7. ^ Mary Daly, Gyn/Ecology: The Metaethics of Radical Feminism, Boston, MA: Beacon Press, 1978
  8. ^ כביסה שחורה
  9. ^ Dalit Baum, "Women in Black and Men in Pink: Protesting Against the Israeli Occupation", Social Identities, 2006
  10. ^ אסוואת
  11. ^ בת קול