פסולת אלקטרונית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פסולת אלקטרונית היא ציוד או אמצעים אשר אינם יכולים עוד לשרת את המטרה שלשמה יוצרו ועל פי הדירקטיבה האירופאית פועלים על מתח חשמלי עד 1,000 וולט בזרם חילופין או 1,500 וולט בזרם ישר.

פסולת אלקטרונית
קונקטורים של כבלים לפני מיחזור
נחושת ממוחזרת מפסולת אלקטרונית

פסולת אלקטרונית מכילה חומרים רעילים רבים ביניהם עופרת, סלניום, כספית, קדמיום, בריליום, בדיל ומעכבי בעירה בחלקי הפלסטיק השונים. טיפול בפסולת אלקטרונית עלול לכלול סיכון רב לעוסקים במיחזורו ויש לנקוט באמצעי זהירות מחמירים ביותר. בעיית הפסולת האלקטרונית בעולם חמורה ביותר ובבסיסה עומדת הבעיה של הגעת פסולת אלקטרונית למשרפות ומזבלות ציבוריות בהן לא נעשה טיפול ראוי. בנוסף, מדינת ישראל דלה בשטחי הטמנה ועל כן גם סוגיה זו מהווה סיכון אקולוגי משמעותי.

בנוסף לכך, פסולת אלקטרונית מכילה יסודות נדירים רבים אשר נידרשים לתעשיות הטכנולוגיה השונות, ואשר מיחזורם מתוכה יכול להביא לחיסכון כספי ניכר, ולהפחתת התלות באספקה שלהם מסין שהיא המפיקה הגדולה בעולם של חומרים אלה.

איסוף פסולת אלקטרונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסוף פסולת אלקטרונית הוא האתגר המרכזי במיחזורה. אתגרי האיסוף העומדים בפני רשויות החוק או גופים מסחרים מחייבים יצירתיות בהתמודדות עם עלית מחירי התפעול והלוגיסטיקה אל מול הרווחיות המזערית שבמיחזור הפסולת האלקטרונית. את שורש הבעיה ניתן למצוא במוצרי חשמל גדולים כדוגמת מקררים אשר עלות הובלתם עולה על התועלת הניתנת להפיק מחומרי הגלם המופקים בהליך המיחזור. מאז שלהי שנות התשעים נעשו ברחבי העולם ובמערב אירופה בעיקר ניסיונות רבים ליצור מנגנוני איסוף עירונים לפסולת אלקטרונית. האתגרים באיסוף פסולת אלקטרונית הם החל מעצם היותה כבדת משקל, עד לסיכונים שבאיסופה במכלי רחוב דרך גניבות, וונדליזם ופריצות. בשנים האחרונות נמצא פתרון יעיל של הקמת מרכזי איסוף במוסדות ובתי עסק כחלק מרעיון של מעורבות חברתית או חובה רגולוטורית כפי שנחקק בישראל בחוק הפחתת פסולת אלקטרונית 2011. בישראל הוקמו מספר אתרים לאיסוף במוסדות ובתי עסק אשר נהנים מפעילות ירוקה ואקולוגית למען עובדי ולקוחות המקום. על פי דוקטורט הנכתב במסצוסטס בשנת 2008, על מנת להגיע למיקסום האיסוף לפסולת אלקטרונית נידרשת נגישות קבועה של אחד מבני המשפחה לנקודת איסוף או נקודה ברדיוס של קילומטר מרובע אחד בכל בית אב.[דרוש מקור]

שיטת החקיקה המקובלת כיום בעולם, לאחר מספר מסלולי חקיקה מאז שלהי שנות התשעים, היא גישת ה-EPR, גישה הקובעת שני בסיסים לטיפול בפסולת האלקטרונית. הבסיס הראשון הוא הבסיס החוקי המחייב יצרנים, יבואנים ומשווקים למיכסות מיחזור קבועות בחוק של פסולת אלקטרונית ביתית ותעשייתית והבסיס השני הוא פעילות התנדבותית או מתומרצת על מנת לדרבן יצרנים ומשווקים להקים בשטחם אתרי איסוף לפסולת אלקטורנית ולהעבירה למיחזור.

סוגי פסולת אלקטרונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדירקטיבה האירופאית WEEE מסווגת את הפסולת האלקטרונית למספר מרכיבים המושפעים לדרך האיסוף, המיחזור ומידת הנזק הסביבתי הנגרם.

בנספח 1A מציינת הדירקטיבה קטגוריות של פסולת אלקטרונית:

  1. מכשירים גדולים במשקי בית (מקררים, תנורים, מזגנים...)
  2. מכשירים קטנים במשקי בית (טוסטרים, מגהצים...)
  3. מכשירי תקשורת (מחשבים, טלפונים סלולריים...)
  4. מכשירי צריכה (טלויזיות, רדיו, מערכות סטריאו...)
  5. מכשירי תאורה (נורות, פלואורסצנטים...)
  6. מכשירים אלקטרוניים (מקדחות, מטחנות...)
  7. צעצועים, פנאי וספורט (משחקי וידאו, ציוד צלילה...)
  8. מוצרים רפואיים (קרדיולוגיה, מעבדה...)
  9. מכשירי בקרה ושליטה (גלאי עשן, תרמוסטטים...)
  10. מכשירים אוטומטיים למכירה (משקאות, מוצרים...)

הדירקטיבה מדגישה את הפסולת הדיגיטלית (קטגוריות 3, 8, 9 ו-10) כרעילות ביותר ואת קטגוריות המוצרים "הלבנים" כמאתגרות ביותר לאיסוף ומחייבות מעורבות ממשלתית פעילה (קטגוריות 1, 4 ו-7).

זיהום ורעלים בפסולת אלקטרונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשונה מפסולות אחרות מזוהה פסולת אלקטרונית מזהמת בעיקר עם חומרים אשר עמידים בפירוק ביולוגי ומצטברים ברקמות החי (PBT: Persistent Bioaccumulative Toxins). הבעיה בהצטברות PBT היא בגידול המסה בשרשרת המזון ומעצם היות האדם הגורם העומד בראשה, זהו החי הנפגע ביותר.

מספר דוגמאות: בטלפונים סלולרים ניתן למצוא ארסן, אנטימון, נחושת, קדמיום, בריליום, אבץ, ניקל ועופרת בכמויות נכבדות אשר גורמות לנזקים עצביים בבני אדם, פגיעה בהתפתחות (ילדים ונשים בעיקר), סרטן והשפעות גנטיות. במחשב ביתי ניתן למצוא זרחן, מעכבי בעירה PBDE, בריום, כרום שש ערכי, פלסטיק, עופרת, קדמיום כספית ובריליום. במנורות פלואורסצנט ו-CFL ניתן למצוא כמויות גדולות של כספית בתצורת גז וחומרים נוספים.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינת ישראל בשנת 2013 דווח על ידי המשרד להגנת הסביבה על 130,000 טון פסולת אלקטרונית בשנה אשר כמחצית ממנה הוא פסולת דיגיטלית וממוחשבת הנחשבת כרעילה . ב-12 בינואר 2014 הכיר המשרד להגנת הסביבה בשני גופי יישום מוכרים ליישום החוק לטיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות, התשע"ב–2012. בישראל הוכרו על ידי התאגיד האירופי למחזור פסולת אלקטרונית ERP שני גופים כמוסמכים לאיסוף ומחזור הפסולת: אקומיוניטי ERP - אקולוגיה לקהילה מוגנת - מפעל למחזור פסולת אלקטרונית המעסיק עשרות אנשים עם צרכים מיוחדים המוצאים בעבודה הן מקור פרנסה והן עוד דרך להשתלב בחברה הישראלית. המפעל פועל היום בפארק התעשייה משגב ליד כרמיאל [[1]] וכן מ.א.י - תאגיד מיחזור אלקטרוניקה לישראל בע"מ [[2]].

לאחר מתן צו לדחיית החוק על ידי השר להגנת הסביבה עמיר פרץ, צפוי להיכנס החוק לתוקפו ב-28 בפברואר 2014 ולהחיל את חובת המיחזור והאיסוף על יבואנים ויצרנים.

בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתייחסות לפסולת אלקטרונית בעולם כמזהם פוטנציאלי התחילה כאשר זיהו מחוקקים ורגולטורים מתקדמים כי הגידול בצריכת האלקטרוניקה גדל באופן משמעותי. אם בתחילת שנות השמונים נרכשו על ידי צרכנים בארצות הברית 500,000 טון של ציוד אלקטרוני, בשנות התשעים הוכפלה הכמות והגיעה למליון טון צריכה ובשנות האלפיים שולשה הצריכה לכשלושה טון מוצרי אלקטרוניקה ביתיים בכל שנה. באמצע שנות התשעים החלה תנועה של רגולציות ופעולות חקיקיה אקטיביות בעיקר בצפון ומערב אירופה. הראשונה לפעול הייתה שווייץ בשנת 1994 אשר נקטה בשיטת ה-EPR לאיסוף חוזר על ידי צרכנים. מאז ועד היום ההצלחה בשווייץ מהווה מודל לחיקוי כדוגמה למערכת איסוף ומיחזור אופטימלית אשר מצליחה לאסוף כ-80% מהפסולת האלקטרונית המיוצרת על ידי צרכני המדינה.

מדינות נוספות אשר פעלו בנושא היו הולנד בשיטת "ישן כנגד חדש" בשנת 1999, בשנת 2001 הצטרפה גם שבדיה לשיטת האיסוף הממשלתי ובשנים 2005 - 2006 גם מספר מדינות בארצות הברית החלו בתהליך ממשלתי איטי אשר השאיר מקום לפעילות משק ענפה בתחום המיחזור.

נתונים עולמים להיקף הפסולת האלקטרונית בעולם:

  • נורבגיה, 4.5 מיליון איש, 144,000 טון פסולת אלקטרונית בשנה, 32 ק"ג לאדם.
  • אנגליה, 60 מיליון איש, 900,000 טון פסולת אלקטרונית בשנה, 15 ק"ג לאדם.
  • ארצות הברית, 290 מיליון איש, 5,700,000 טון פסולת אלקטרונית בשנה, 20 ק"ג לאדם.
  • הולנד, 16 מיליון איש, 134,000 טון פסולת אלקטרונית בשנה, 8 ק"ג לאדם.
  • ישראל, 7.9 מיליון איש, 100,000 טון פסולת אלקטרונית בשנה, 13 ק"ג לאדם (הערכות אדם טבע ודין).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]