פסולת אלקטרונית

פסולת אלקטרונית היא ציוד או אמצעים אשר אינם יכולים עוד לשרת את המטרה שלשמה יוצרו ועל פי הדירקטיבה האירופאית פועלים על מתח חשמלי עד 1000 וולט בזרם חילופין או 1500 וולט בזרם ישר.

פסולת אלקטרונית

קונקטורים של כבלים לפני מיחזור

נחושת ממוחזרת מפסולת אלקטרונית

פסולת אלקטרונית מכילה חומרים רעילים רבים ביניהם עופרת, סלניום, כספית, קדמיום, בריליום, בדיל ומעכבי בעירה בחלקי הפלסטיק השונים. טיפול בפסולת אלקטרונית עלול לכלול סיכון רב לעוסקים במיחזורו ויש לנקוט באמצעי זהירות מחמירים ביותר. בעיית הפסולת האלקטרונית בעולם חמורה ביותר ובבסיסה עומדת הבעיה של הגעת פסולת אלקטרונית למשרפות ומזבלות ציבוריות בהן לא נעשה טיפול ראוי. בנוסף, מדינת ישראל דלה בשטחי הטמנה ועל כן גם סוגיה זו מהווה סיכון אקולוגי משמעותי.

בנוסף לכך, פסולת אלקטרונית מכילה יסודות נדירים רבים אשר נידרשים לתעשיות הטכנולוגיה השונות, ואשר מיחזורם מתוכה יכול להביא לחיסכון כספי ניכר, ולהפחתת התלות באספקה שלהם מסין שהיא המפיקה הגדולה בעולם של חומרים אלה.

איסוף פסולת אלקטרונית

איסוף פסולת אלקטרונית הוא האתגר המרכזי במיחזורה. אתגרי האיסוף העומדים בפני רשויות החוק או גופים מסחרים מחייבים יצירתיות בהתמודדות עם עלית מחירי התפעול והלוגיסטיקה אל מול הרווחיות המזערית שבמיחזור הפסולת האלקטרונית. את שורש הבעיה ניתן למצוא במוצרי חשמל גדולים כדוגמת מקררים אשר עלות הובלתם עולה על התועלת הניתנת להפיק מחומרי הגלם המופקים בהליך המיחזור. מאז שלהי שנות התשעים נעשו ברחבי העולם ובמערב אירופה בעיקר ניסיונות רבים ליצור מנגנוני איסוף עירונים לפסולת אלקטרונית. האתגרים באיסוף פסולת אלקטרונית הם החל מעצם היותה כבדת משקל, עד לסיכונים שבאיסופה במכלי רחוב דרך גניבות, וונדליזם ופריצות. בשנים האחרונות נמצא פתרון יעיל של הקמת מרכזי איסוף במוסדות ובתי עסק כחלק מרעיון של מעורבות חברתית או חובה רגולוטורית כפי שנחקק בישראל בחוק הפחתת פסולת אלקטרונית 2011. בישראל הוקמו מספר אתרים לאיסוף במוסדות ובתי עסק אשר נהנים מפעילות ירוקה ואקולוגית למען עובדי ולקוחות המקום. על פי דוקטורט הנכתב במסצוסטס בשנת 2008, על מנת להגיע למיקסום האיסוף לפסולת אלקטרונית נידרשת נגישות קבועה של אחד מבני המשפחה לנקודת איסוף או נקודה ברדיוס של קילומטר מרובע אחד בכל בית אב.^{[דרוש מקור]}

שיטת החקיקה המקובלת כיום בעולם, לאחר מספר מסלולי חקיקה מאז שלהי שנות התשעים, היא גישת ה EPR, גישה הקובעת שני בסיסים לטיפול בפסולת האלקטרונית. הבסיס הראשון הוא הבסיס החוקי המחייב יצרנים, יבואנים ומשווקים למיכסות מיחזור קבועות בחוק של פסולת אלקטרונית ביתית ותעשייתית והבסיס השני הוא פעילות התנדבותית או מתומרצת על מנת לדרבן יצרנים ומשווקים להקים בשטחם אתרי איסוף לפסולת אלקטורנית ולהעבירה למיחזור.

סוגי פסולת אלקטרונית

הדירקטיבה האירופאית WEEE מסווגת את הפסולת האלקטרונית למספר מרכיבים המושפעים לדרך האיסוף, המיחזור ומידת הנזק הסביבתי הנגרם.

בנספח 1A מציינת הדירקטיבה קטגוריות של פסולת אלקטרונית:

1. מכשירים גדולים במשקי בית (מקררים, תנורים, מזגנים...)
2. מכשירים קטנים במשקי בית (טוסטרים, מגהצים...)
3. מכשירי תקשורת (מחשבים, טלפונים סלולריים...)
4. מכשירי צריכה (טלויזיות, רדיו, מערכות סטריאו...)
5. מכשירי תאורה (נורות, פלואורסנטים...)
6. מכשירים אלקטרוניים (מקדחות, מטחנות...)
7. צעצועים, פנאי וספורט (משחקי וידאו, ציוד צלילה...)
8. מוצרים רפואיים (קרדיולוגיה, מעבדה...)
9. מכשירי בקרה ושליטה (גלאי עשן, תרמוסטטים...)
10. מכשירים אוטומטיים למכירה (משקאות, מוצרים...)

הדרקטיבה מדגישה את הפסולת הדיגיטלית (קטגוריות 3,8,9 ו 10) כרעילות ביותר ואת קטגוריות המוצרים "הלבנים" כמאתגרות ביותר לאיסוף ומחייבות מעורבות ממשלתית פעילה (קטגוריות 1,4,7).

זיהום ורעלים בפסולת אלקטרונית

בשונה מפסולות אחרות מזוהה פסולת אלקטרונית מזהמת בעיקר עם חומרים אשר עמידים בפירוק ביולוגי ומצטברים ברקמות החי (PBT: Persistent Bioaccumulative Toxins). הבעיה בהצטברות PBT היא בגידול המסה בשרשרת המזון ומעצם היות האדם הגורם העומד בראשה, זהו החי הנפגע ביותר.

מספר דוגמאות: בטלפונים סלולרים ניתן למצוא ארסן, אנטימון, נחושת, קדמיום, בריליום, אבץ, ניקל ועופרת בכמויות נכבדות אשר גורמות לנזקים עצביים בבני אדם, פגיעה בהתפתחות (ילדים ונשים בעיקר), סרטן והשפעות גנטיות. במחשב ביתי ניתן למצוא זרחן, מעכבי בעירה PBDE, בריום, כרום שש ערכי, פלסטיק, עופרת, קדמיום כספית ובריליום. במנורות פלורסנט ו CFL ניתן למצוא כמויות גדולות של כספית בתצורת גז וחומרים נוספים.

בישראל

במדינת ישראל בשנת 2012 דווח על ידי המשרד להגנת הסביבה על 85,000 טון פסולת אלקטרונית בשנה אשר כשליש ממנה הוא פסולת דיגיטלית וממוחשבת הנחשבת כרעילה ביותר. בישראל הוקמו מספר מפעלי מיחזור לפסולת אלקטרונית הנמצאים בתהליכי רגולציה מתקדמים וכן תאגידים לאיסוף פסולת אלקטרונית מחברות, מפעלים והציבור הרחב. בשנת 2012 הועלתה בכנסת הצעת חוק על ידי ניצן הורוביץ ועמותת אדם טבע ודין המיועד להטיל את אחריות המיחזור על כתפיהם של היצרנים והמשווקים בשיטת ה-EPR‏ (Extended Producer Responsibility) בדומה לגישת החוק השווייצרי וההולנדי.

בעולם

ההתייחסות לפסולת אלקטרונית בעולם כמזהם פוטנציאלי התחילה כאשר זיהו מחוקקים ורגולטורים מתקדמים כי הגידול בצריכת האלקטרוניקה גדל באופן משמעותי. אם בתחילת שנות השמונים נרכשו על ידי צרכנים בארצות הברית 500,000 טון של ציוד אלקטרוני, בשנות התשעים הוכפלה הכמות והגיעה למליון טון צריכה ובשנות האלפיים שולשה הצריכה לכשלושה טון מוצרי אלקטרוניקה ביתיים בכל שנה. באמצע שנות התשעים החלה תנועה של רגולציות ופעולות חקיקיה אקטיביות בעיקר בצפון ומערב אירופה. הראשונה לפעול הייתה שווייץ בשנת 1994 אשר נקטה בשיטת ה-EPR לאיסוף חוזר על ידי צרכנים. מאז ועד היום ההצלחה בשווייץ מהווה מודל לחיקוי כדוגמה למערכת איסוף ומיחזור אופטימלית אשר מצליחה לאסוף כ-80% מהפסולת האלקטרונית המיוצרת על ידי צרכני המדינה.

מדינות נוספות אשר פעלו בנושא היו הולנד בשיטת "ישן כנגד חדש" בשנת 1999, בשנת 2001 הצטרפה גם שבדיה לשיטת האיסוף הממשלתי ובשנים 2005-2006 גם מספר מדינות בארצות הברית החלו בתהליך ממשלתי איטי אשר השאיר מקום לפעילות משק ענפה בתחום המיחזור.

נתונים עולמים להיקף הפסולת האלקטרונית בעולם:

• נורבגיה, 4.5 מליון איש, 144,000 טון פסולת אלקטרונית בשנה, 32 ק"ג לאדם.
• אנגליה, 60 מליון איש, 900,000 טון פסולת אלקטרונית בשנה, 15 ק"ג לאדם.
• ארצות הברית, 290 מליון איש, 5,700,000 טון פסולת אלקטרונית בשנה, 20 ק"ג לאדם.
• הולנד, 16 מליון איש, 134,000 טון פסולת אלקטרונית בשנה, 8 ק"ג לאדם.
• ישראל, 7.9 מליון איש, 100,000 טון פסולת אלקטרונית בשנה, 13 ק"ג לאדם (הערכות אדם טבע ודין)

קישורים חיצוניים

• מחקר האו"ם לפסולת אלקטרונית בעולם, באתר האו"ם (פסולת אלקטרונית בעולם)