פסטיבל בריטניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבט על מתחם הפסטיבל מהגדה הצפונית של התמזה. במרכז התמונה - כיפת התגליות ובשמאל התמונה - הסקיילון.

פסטיבל בריטניהאנגלית: The Festival of Britain) היה יריד ותערוכת אמנות שנערכה בלונדון בירת הממלכה המאוחדת בשנת 1951. התערוכה נפתחה ב-3 במאי, והיא התנהלה ברובה באזור סאות' בנק - הגדה הדרומית של נהר התמזה, בסמוך לתחנת ווטרלו. תערוכות נוספות נערכו בפופלאר, בפארק באטרסי, בדרום קנזינגטון ובאולם קלווין שבגלזגו, וכן נערכו מספר אירועים בקארדיף, סטרטפורד שעל הנהר איוון, באת', פרת', בורנמות', יורק, אלדבורג, אינברנס צ'לטנהאם ואוקספורד.

הפסטיבל נערך זמן קצר יחסית לאחר תום מלחמת העולם השנייה, ובעת שנערך טרם שוקמו חלקים רבים מהעיר לונדון שנהרסו במהלך הבליץ (הפצצות הלופטוופה - חיל האוויר הגרמני). מטרת הפסטיבל הייתה לעודד את הציבור הבריטי, וליצור תחושה של שיקום המדינה. אחת ממטרות הפסטיבל הייתה להראות את השיקום המתוכנן של הערים ההרוסות של בריטניה בעקבות המלחמה.

כמו כן הפסטיבל ציין מאה שנה לתערוכה הגדולה שנערכה בלונדון בשנת 1851.

התערוכה הוקמה ביוזמתו של ג'ראלד בארי ושל הרברט מוריסון, המשנה למנהיג מפלגת הלייבור.

לאחר קבלת ההחלטה על קיום הפסטיבל הוקמה מועצה מייעצת שעסקה בארגונו של הפסיטבל, בהנהלת גנרל הייסטינגס איזמי. מוריסון מינה גם ועדת עזר המורכבת מפקידים עובדי המדינה ששימשו כמקשרים בין משרדי המדינה השונים שעסקו בארגון הפסטיבל. במרץ 1948 הוקם מטה כללי, שהפך למשרד ממשלתי בעל תקציב משלו.

סאות' בנק[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור התערוכה היה אזור של מחסנים ובתי מגורים של אוכלוסייה מהשכבות הנמוכות (בתי מגורים של עובדי המפעלים בסביבה). במסגרת הכנת האתר נהרסו המחסנים והמבנים. ביקורת רבה הוטחה לגבי עלות הפרויקט (כ-8 מיליון ליש"ט) אשר הושקעה בהריסת מבני מגורים של אנשים קשי יום. הפועלים הפגינו נגד העבודות וחסמו את הרחובות במטרה למנוע את פיצוץ בתיהם.

בשנת 1948 מונה האדריכל הצעיר יו קייסון, בן ה-38, לניהול הפרויקט. בסיום העבודות בשנת 1952 קיבל תואר אבירות בשל עבודתו.

אזור התערוכה נועד על ידי מארגניה להציג למבקרים בתערוכה את העקרונות המודרניים של התכנון העירוני - עקרונות אשר צפויים היו להיות מיושמים בעת שיקום העיר לונדון. עקרונות אלה כללו בנייה לגובה, מעברים עיליים להולכי רגל והימנעות מבניית רחובות בצורת שתי וערב. המבנים נבנו בסגנון הברוטליסטי שלא היה בשימוש בבריטניה קודם למלחמת העולם השנייה. לימים נהרסו כל המבנים למעט אולם הפסטיבל המלכותי, ביוזמת ממשלת בריטניה והעומד בראשה וינסטון צ'רצ'יל שראה במבנים אלה מבנים "סוציאליסטים" מידי.

מבני הפסטיבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיפת התגליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כיפת התגליות

כיפת התגליות היא כיפה שקוטרו 111 מטרים וגובהו 28 מטרים. בעת בנייתה הייתה כיפה זו הכיפה הגדולה בעולם. המבנה נבנה מבטון ואלומיניום בסגנון מודרניסטי והכיל בתוכו מופעים ומוצגים רבים של הספטיבל.

המבנה, לצד הסקיילון הסמוך, הפך לאחד מסמלי הפסטיבל, והיה אחד הגורמים להפיכת הסגנון המודרני לסגנון פופולרי בבריטניה. לאחר תום הפסטיבל נהרס המבנה וחלקיו נמכרו לשימוש חוזר. במקום בו עמד המבנה נבנו גני היובל (בהם ממוקם כיום הלונדון איי).

הסקיילון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה הסקיילון, 1951
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סקיילון

בסמוך לכיפת התגליות הוקם מגדל דמוי סיגר עשוי פלדה מצופה אלומיניום שנקרא ה"סקיילון". המבנה תוכנן על ידי הידלגו מויה, פיליפ פוול ופליקס סמיואלי. המבנה כלל שלד תחרתי של פלדה, והואר מבפנים בשעות הלילה. המבנה נתלה באוויר כשהוא נתמך על ידי כבלי פלדה שנמשכו בין שלושה עמודים ונראה כמרחף באוויר, החל מגובה 15 מטרים מעל הקרקע, ועד קצהו - בגובה 90 מטרים מעל הקרקע. בתום התערוכה הופל המגדל אל התמזה, נחתך לחתיכות ומוחזר.

אולם הפסטיבל המלכותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אולם הפסטיבל המלכותי

אולם הפסטיבל המלכותי תוכנן על ידי האדריכלים לזלי מרטין, פיטר מורו ורוברט מתיו, ונבנה על ידי חברת הולנד, האנן וקיוביטס (Holland, Hannen & Cubitts) עבור מועצת מחוז לונדון. אבן הפינה של המבנה הונחה בשנת 1949 על ידי ראש ממשלת בריטניה באותה עת, קלמנט אטלי.

המבנה נחנך רשמית ב-3 במאי 1951. טקס חנוכת המבנה אמור היה לכלול קונצרט בניצוחו של ארטורו טוסקניני אולם טוסקניני לא היה זמין בשל בעיות בריאות ולכן על קונצרט הפתיחה ניצחו סר מלקולם סרג'נט וסר אדריאן בולט.

באפריל 1988 הוכרז המבנה כמבנה לשימור בעל חשיבות אדריכלית והיה המבנה הראשון שנבנה לאחר מלחמת העולם השנייה וזכה להגדרה כזו.

הטלקינמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טלקינמה

הטלקינמה היה מבנה קולנוע בן 400 מושבים שהוקם בין תחנת ווטרלו ואולם הפסטיבל המלכותי ובו הוקרנו סרטי קולנוע (דו ותלת ממדיים) וסרטי טלוויזיה. אטרקציה זו הייתה הפופולרית ביותר מבין אטרקציות הפסטיבל. לאחר תום הפסטיבל שימש המבנה, שתוכנן על ידי ולס קואוטס את מכון הסרטים הבריטי בין השנים 1952 -1957.

רכבת פאר טוטרינג ואוייסטר קריק[עריכת קוד מקור | עריכה]

רכבת זו, שתוכננה על ידי פרדריק רולנד אמט, ופעלה בפארק באטרסי, נעה בין "פאר טוטרינג" (Far Tottering) ו"אויסטר קריק" (Oyster Creek) דרך מסלול שתוכנן על ידי ג'ון פייפר. עיצוב הרכבת ותחנות הרכבת התבססו על קומיקס שפורסם במגזין פאנץ'.

מבנים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין המבנים הנוספים שנעשה בהם שימוש באזור הפסטיבל היו

  • מגדל שוט שנבנה בשנת 1826 ואשר שימש כאנטנת רדיו עבור הפסטיבל. מבנה זה הוא המבנה היחידי שהיה באתר קודם לכן ולא נהרס במסגרת פינוי השטח לפסטיבל. לאחר תום הפסטיבל נהרס המגדל ובמקומו נבנה אולם המלכה אליזבת אשר נפתח בשנת 1967.

בחצר מתחם הפסטיבל הוצגו יצירות אמנות כגון ציור קיר מעשה ידי ויקטור פאסמור ופסלים מעשה ידי הפסלת ברברה הפוורת'.

אדריכלות שימושית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לאזור התערוכה המרכזי הוחלט להקים באזור נפרד תערוכה אשר תתמקד בתכנון אורבני ובנייה עירונית. במסגרת תצוגה זו הוחלט להקים תעורכה של "אדריכלות חיה" אשר במסגרתה יבנו מבני מגורים שיעשה בהם שימוש. למטרה זו הוחלט להקים באזור פולאר, במתחם אחוזת לנסברי (שנקראה על שם ג'ורג' לנסברי) שכונה מודרנית. האזור שהוקצה לשכונה נפגע בצורה קשה במהלך הבליץ במלחמת העולם השנייה. למעלה מרבע מבני האזור נהרסו בהפצצות.

עבודות הבנייה באתר החלו בדצמבר 1949 (בעיכוב ניכר בשל קשיי תקציב) ובמאי 1950 הפרויקט היה בעיצומו. חורף 1950 - 1951 היה גשום ביותר, דבר שהקשה על הבנייה ועיכב אותה, אולם הדירות הראשונות היו מוכנות למגורים בפברואר 1951.

בעת פתיחת התערוכה, ב-3 במאי 1951 הובאו המבקרים ל"ביתן המחקר בבנייה" (Building Research Pavilion) והוצג להם בעיות אדריכליות שונות ופיתרונות שהוצעו לפתירתם (ואשר מומשו בשכונה). בהמשך הובאו המבקרים ל"ביתן התכנון העירוני" (Town Planning Pavilion) - אוהל גדול בו הוצגו פטרונות של תכנון עירוני, וכן דגם של עיר דמיונית מתוכננת בשם אבונקאסטר (Avoncaster). בהמשך הובלו המבקרים לאתר הבנייה וראו את המבנים בשלבי הבנייה השונים.

מספר המבקרים באתר היה קטן - 86,426 מבקרים בלבד, לעומת למעלה מ-8 מיליון צופים שביקרו בתצוגה המרכזית בסאות' בנק.

מתקנים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק ממתקני הפסטיבל הוחלט על בניית אגף חדש למוזיאון המדע - אגף שיציג את תערוכת המדע של הפסטיבל.

כמו כן אוניית הוד מלכותו קמפניה (HMS Campania) הפכה לתערוכה נודדת. האוניה עגנה במספר נמלים ברחבי הממלכה המאוחדת: סאות'האמפטון, דאנדי, ניוקאסל שעל הנהר טיין, קינגסטון שעל הנהר האל, פלימות', בריסטול, קארדיף, בלפסט, בירקנהד וגלזגו.

מספר המבקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך חמשת חודשי הפסטיבל ביקרו בתערוכות השונות למעלה מ-10 מיליון מבקרים אשר שילמו את דמי הכניסה:

  • גני הפסטיבל בבאטרסי: 8,031,000
    • מבקרים מלונדון 76%,
    • מבקרים מרחבי בריטניה 22%
    • מבקרים מעבר לים 2%

סיום הפסטיבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הבחירות שנערכו באנגליה בשנת 1951 הובסה ממשלת הלייבור ווינסטון צ'רצ'יל שב לראשות הממשלה. אחת מהחלטות הממשלה הראשונות הייתה לפנות את אזור הפסטיבל אשר סימל בעיניו על הממשלה הקודמת.

הרווחים שהושגו מהפסטיבל הועברו למועצת מחוז לונדון ונעשה בהם שימוש להפוך את אולם הפסטיבל המלכותי ואולם קונצרטים.

לפסטיבל הייתה השפעה רבה על האדריכולת בבריטניה ועל השימוש בסגנון המודרניסטי בפרויקטי בנייה ברחבי המדינה, כך לדוגמה ניתן לראות את השפעת המבנים על קתדרלת קובנטרי שנבנתה בשנת 1962 על ידי האדריכל באזיל ספנס (אחד מאדריכלי מתחם הפסטיבל).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]