פסיכה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חטיפתה של פסיכה מאת ויליאם אדולף בוגרו

פסיכה היא דמות מהמיתולוגיה הרומית. היא מתוארת כנערה יפה שעוררה את קנאתה של ונוס. "חמור הזהב" (או "מטאמורפוסיס") של לוקיוס אפוליאוס, מסביבות שנת 150 לסה"נ הוא המקור היחיד לסיפור, למרות שככל הנראה השתמש אפוליאוס בסיפור מוקדם יותר ושינה אותו כך שיתאים לשאר החיבור.

סיפור קופידון ופסיכה של אפוליאוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

(הערה: בערך זה יעשה שימוש בשמותיהם הרומיים של הדמויות.)

פסיכה, הייתה הצעירה מבין שלוש אחיותיה, ועל פי האגדה הייתה כה יפה עד כי כולם העריצוה וכינו אותה "ונוס החדשה". אולם כל מעריציה ראו רק את יופיה החיצוני, ואיש לא ההין לנסות ולשאת אותה לאישה. בדאגתם הרבה פנו הוריה של פסיכה לאוראקל של אפולו, וזה המנבא לו כי עליו להפקיר את ביתו על ראש צוק לגורלה, כיוון שנגזר עליה להנשא למפלצת נוראה דמוית נחש.‏[1]

ונוס, אלת האהבה, התקנאה ביופייה של בת התמותה . היא הטילה על קופידון, בנה, לרדת לארץ ולגרום בעזרת חצי הזהב שלו לכך שפסיכה תתאהב באיש המכוער ביותר בתבל. קופידון מסכים אך בהביטו בה, הוא מתאהב בפסיכה בעצמו, ולוקח אותה השמימה מראש הצוק עליו הופקרה אל ארמונו.

על מנת שלא תגלה את זהותו האמיתית, קופידון אוסר על פסיכה להביט בו, וכך חיים בני הזוג בארמון מפואר מרוצף באבני חן וזהב, ומלא במשרתים בלתי נראים. אך פסיכה האומללה לא יכולה להביט בבן זוגה. המפגש היחיד בין בני הזוג מתרחש כל לילה, כאשר קופידון מגיע למיטת הזוג ומענג את פסיכה בעדינות ובאהבה מלאת רוך. אט אט פסיכה מתרגלת לחיי הנישואים הללו ואהבתה והערכתה לבן זוגה גוברים, ולכן, כאשר קופידון חוזר ומזכיר לפסיכה את האיסור הגמור, זו מצייתת לו. באחד הימים באות אחיותיה לביקור ומגלות את הפאר בו מצויה אחותן האהובה. כאשר הן שואלות אותה על בעלה, פסיכה עונה בצורה עמומה ואחיותיה הקנאיות, בינן לבין עצמן, מחליטות להיפטר מאותו בעל מסתורי.

מתוך תשובתה חסרת ההיגיון של פסיכה, אלה משכנעות את אחותן הקטנה שמדובר במפלצת, המעוניינת לאכול את הילד אשר פסיכה נושאת בקירבה, ומציעות לפסיכה את התוכנית הבאה: באישון הליל, אחרי שזו תוודא שבעלה נרדם, עליה להדליק בחשאי את העששית ולרצוח אותו, וכך יפול בחלקן העושר הרב שנמצא באותו משכן אלים, בו מתגוררת אחותם. פסיכה מסכימה: היא מדליקה את העששית כדי לחפש את כלי הנשק, אך להפתעתה הרבה אינה רואה יצור מפלצתי אלא גבר יפה תואר, שיערו מוזהב, גופו כליל השלמות, ישן וכנפיו מונחות על גבו בלא תנועה: קופידון, אל.

מתוך בהלה ותדהמה היא מפילה את העששית ושעוות הנר פוצעת את כנפיו של קופידון שמתעורר וכהרף עין נס מהמיטה בכוחותיו האחרונים. פגוע, פיזית ונפשית, מהבגידה הצורבת, הוא חוזר לאמו. מרגע זה ואילך מתחיל מרדפה הנמרץ של ונוס לנקמה. היא מגלה שאפילו בנה התאהב בפסיכה ובעצת חברותיה וחבריה האלים מנסה לחבל בחייה של פסיכה.

אולם פסיכה מצליחה לעבור את מבחניה של ונוס, לעתים בעזרת אלים רחמניים, לעתים בעזרת טוב ליבה ותמימותה, אך כוחה ותקוותה הולכים ופוחתים. כאשר היא נכשלת על ידי אחד המבחנים של ונוס ונותרת ללא רוח חיים על הקרקע, מגיע אהובה קופידון ומציל אותה ממוות. בכל אותה תקופה, ידידיה של ונוס מנסים לשכנע אותה שפסיכה היא נערה ראויה לבנה, למרות היותה בת אנוש, ובנוסף נושאת בבטנה את פרי אהבתם. ביתם אשר נולדת נקראת "עונג"

כעת מגיע תורה של פסיכה לנקמה: היא מספרת לאחיותיה, כל אחת בנפרד, שקופידון עזב מאהבה אליה. כל אחת מהאחיות מגיעה בתורה לארמון שעל פסגת ההר, ונופלות אל מותן שכן הרוח לא נושאת אותן לארמון כבעבר. סופו של הסיפור בחגיגות הנישואין של קופידון ושל פסיכה ובעלייתה למשכן האלים.

סמליות בסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

די להביט בפירוש שמות הגיבורים הראשיים: אמור - אהבה ופסיכה - נפש. תמות נוספות ראויות לדיון נוגעות במשמעותו של המבט באהבה, יתרונותיו של העיוורון, במחיר הסקרנות, באהבת הבצע ובכוח האהבה להוריד את האוהב לשפל המדרגה המוסרית אך גם להעלותו לדרגת האלים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קרול גיליגן, הולדת העונג, הוצאת ספרי חמד - ידיעות אחרונות 2006.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קרול גיליגן, הולדת העונג, ספרי חמד - ידיעות אחרונות