פסיכולוגיה של הספורט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הפסיכולוגיה של הספורט היא ענף ידע אינטר-דיסיפלינרי המתמקד בגורמים הפסיכולוגיים שמשפיעים על השתתפות והישגים בענפי ספורט שונים, וכן בהשפעות הפסיכולוגיות על האדם הנובעות מאותה פעילות ספורטיבית.

המטרה המרכזית של התערבות פסיכולוגית היא הקניית כלים לספורטאי, שיוכל בעצמו ליצור את האקלים המנטאלי האידאלי בשבילו, כדי להפיק את היכולות הפיזיות המיטביות שלו, שהופכות אותו לספורטאי. לא כל דבר שמתאים לספורטאי אחד מתאים גם לאחר, ספורטאים שונים יתפקדו ברמה אידאלית במצבים מנטאליים שונים, ולכן התהליך הפסיכולוגי שעובר הספורטאי הוא מאוד אישי.

מאמרים רבים פורסמו בנושא ונמצאו 26 נושאים מרכזיים שונים (בהם: קוגניציה, קבלת החלטות, חרדה, אישיות הספורטאי, תוקפנות, מוטיבציה ועידוד) שנחקרו בתחום הפסיכולוגיה של הספורט.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיסוק בפסיכולוגיה של הספורט החל במחקרים במאה ה-19 של פסיכולוגים ניסויים שונים (וילהלם וונדט, פרנסיס גלטון, קאטל), שחקרו את תנועת גוף האדם וגורמים הקשורים למוטוריקה.

במחקר הראשון בתחום הפסיכולוגיה של הספורט, נורמן טריפלט הבחין כי רוכבי אופניים מגיעים לתוצאות טובות יותר כשהם מתחרים מול אחרים ולא נגד השעון.

המחקר של הדוקטורנט נורמן טריפלט נחשב לניסוי המדעי הראשון בפסיכולוגיה של הספורט. טריפלט הבחין שרוכבי אופניים משיגים לרוב תוצאות טובות יותר, כאשר הם מתחרים נגד רוכבים אחרים ולא נגד השעון. במעבדה הוא בדק זוגות ילדים שביצעו משימות שונות בתנאים מסוימים ומצא כי הילדים שהתחרו נגד בן זוג עבדו יותר מהר. בשל ניסוי זה נחשב טריפלט לפסיכולוג הספורט הניסויי הראשון בעולם.

עם זאת, הראשון שעסק בתחום זה במשך תקופת זמן ארוכה הוא קולמן גריפית'. גריפית' הועסק על ידי אוניברסיטת אילינוי בשנת 1925 כדי לעזור למאמנים לשפר את יכולתם של ספורטאי האוניברסיטה. בנוסף, גריפית' הקים את המעבדה הראשונה בתחום זה בצפון אמריקה.

בשנות ה-20 של המאה ה-20 החלה הפסיכולוגיה של הספורט לקבל אופי מדעי מובהק. באותו עשור פורסמו ספרים רבים בנושא.

המרכזים של פסיכולוגיית הספורט היו ביפן, ארצות הברית ואירופה. בברית המועצות העניין התפתח יותר, בראשותם של רודיק ופוני.

בשנות החמישים התבצעה הופרד תחום חקר הפסיכולוגיה של הספורט מתחום חקר המוטוריקה, ופסיכולוגיית הספורט קיבלה הודות למהלך זה דחיפה נוספת.

בשנת 1965 נערך הכנס העולמי הראשון בפסיכולוגיה של הספורט. בעקבות כנס זה הוקמו ארגונים לאומיים ובינלאומיים רבים, ביניהם "החברה הבינלאומית לפסיכולוגיה של הספורט".

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסיכולוגיה של הספורט התפתחה בישראל כבר בשנות השישים. "האיגוד הישראלי לפסיכולוגיה וסוציולוגיה של הספורט והחינוך הגופני" נוסד בשנת 1974. האיגוד זוכה להתעניינות הן מצד מדענים והן מצד אנשי ספורט שונים (מאמנים וספורטאים).

מכון וינגייט מתמחה בפסיכולוגיה של הספורט, ומפיץ את הנושא בקרב מורים ומאמנים, וכן מבוצעים בו מחקרים ויש תמיכה באיגוד. המחקרים המבוצעים בישראל מתפרסמים בכתבי עת מן המובילים בעולם, ופסיכולוגים של הספורט בישראל זוכים בהכרה בינלאומית בקרב קהילת המדע.

אישיות הספורטאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה האישיות הוא אחד הגורמים העיקריים המשפיעים על אפיוני ההתנהגות וקובעים אותם. הקשר בין מבנה האישיות לבין העיסוק בספורט הוא אחד הנושאים הפופולריים ביותר בחקר הפסיכולוגיה של הספורט, אך גם שנוי במחלוקת ומופשט. הבעיה המרכזית בחקר תחום זה היא כי מבנה האישיות אינו ניתן לבדיקה טכנית ישירה, אלא רק דרך הסקת מסקנות מתוך התבוננות בספורטאי ובביצועיו במבחני אישיות.

אפיון מבנה האישיות של ספורטאים נעשה לעתים בעזרת השוואה למבנה אישיותם של אנשים לא ספורטאים, כדי למצוא את המאפיינים המייחדים אוכלוסייה זו. סגנון חייהם של ספורטאים שונה באופן מובהק מחייהם של לא ספורטאים: הם מתאמנים מספר שעות ביום בענף מסוים, נוסעים תכופות לחו"ל למחנות אימונים ולתחרויות, ועוד. לכן נדרשים מאפייני אישיות שונים כדי להתמודד עם מצבים אלו.

בשנת 1973 פרסם הרדמן את אחד המאמרים המרכזיים בנושא. בעזרת שאלון 16 גורמי האישיות של קטל הוא בדק מספר קריטריונים בקרב אוכלוסייה לא ספורטיבית מול אוכלוסייה ספורטיבית, כדי לאפיין את מבנה אישיות הספורטאי:

  • רמת חרדה: תוצאות המחקר הראו כי רמת החרדה אינה נמוכה יותר אצל ספורטאים יחסית לאחרים, אלא אף מעל הממוצע. ממצא זה סותר את התאוריה המקובלת לפיה ספורטאים פחות חרדים ויותר יציבים מבחינה רגשית. הסבר אפשרי לממצא זה הם כי אין להתייחס לספורטאים כקבוצה אחת אלא להבדיל בין תת-קבוצות, שכן כל ספורטאי נבדל מהאחר במינו, גילו, ותק ספורטיבי, רקע חברתי וענף הספורט.
  • מופנמות ומוחצנות: מוחצנות מאופיינת בתכונות אישיות כגון חמימות חברתית, דומיננטיות, תוקפנות ותחרותיות, התלהבות, הרפתקנות ותלות בחברה; לעומת זאת, המופנמות מאופיינת בעיקר בקרירות חברתית, פשרנות, קדרות ורצינות, ביישנות וצניעות. הרדמן גילה נטייה גדולה בקרב הספורטאים למוחצנות. בהמשך נמצא קשר ישיר בין ענף הספורט לבין הנטייה למוחצנות או למופנמות של הספורטאי (ספורטאי מופנם יתקשה לתפקד בקבוצת ספורט, בעוד מוחצן יתקשה לתפקד בריצת מרתון, שהיא יותר אינדיבידואלית).
  • עצמאות מול נכנעות: הרדמן מצא שלספורטאים נטייה ברורה לעצמאות, תקיפות, שתלטנות, תעוזה, קבלת החלטות מהירה, וחוסר תלות. ישנו קשר חזק בין רמת העצמאות לבין ההצלחה הספורטיבית.
  • קשיחות אופי ויציבות מול רכות: הממצאים לגבי משתנה זה אינם חד משמעיים ואינם מראים נטייה ברורה אצל הספורטאים לאחד הקטבים, ומסתבר שמשתנה זה אינו קריטי לגבי רמת ההצלחה של הספורטאי.

תמונת הפרופיל של ספורטאי טיפוסי כוללת גם את האיפיונים הבאים: רמה גבוהה ביותר של חשיבה מופשטת, דומיננטיות, תוקפנות, תחרותיות, התלהבות, גישה חיובית, מתח רב ורגשנות, חשדנות וקנאה, אי יציבות רגשית, התנהגות מקרית בלתי חזויה ולעתים אנוכית.

כמו כן תכונות קריטיות למשיכה לספורט וההצלחה בו הן מוטיבציה גבוהה, עמידה בלחץ, תחרותיות ושאיפה לעמידה באתגרים. אלו מביאים להיעדר קונפליקטים פנימיים בין האישיות לעיסוק הספורטיבי.

מחקרים רבים ניסו לחזות הצלחה בספורט לפי מבנה האישיות, אך עדיין אין הצלחה מרובה בתחום. מטרת המחקרים במקרה של שני צעירים הזהים פחות או יותר ביכולות הפיזיות והמקצועיות, היא לאבחן מי בעל הסיכויים להגיע רחוק יותר בעולם הספורט. במחקרים נמצא כי ספורטאים צעירים שניחנו בתכונות כגון: חברתיות, יציבות רגשית, אמביציה, דומיננטיות, אחריות, מנהיגות, ביטחון עצמי ועקביות, זוהו כספורטאים בעלי סיכוי רב יותר להצליח בקריירה ספורטיבית.

ישנם פסיכולוגים שממעיטים בערך המחקרים הללו, וטוענים כי לא ניתן לחזות הצלחה בספורט לפי תכונות אישיות. על כך משיבים התומכים בגישה זו, בין השאר, בציון דוגמאות רבות של ספורטאים בהיסטוריה אשר למרות נחיתות מקצועית או פיזית ולמרות מצב קשה מאוד שנוצר במהלך תחרות, הם הצליחו לגבור על יריביהם.

תפקיד פסיכולוג הספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי נידפר, דופרסן וסלדר, לפסיכולוג הספורט היישומי שישה תפקידים עיקריים:

  • פיתוח תוכניות לשיפור הביצוע הספורטיבי תוך כדי שימוש בטכניקות שונות, כגון מדיטציה, עיצוב התנהגות קוגניטיבי, חזרה מנטאלית, הרפיה ועוד.
  • הערכה פסיכולוגית של מצב הספורטאי תוך שימוש במבחני נייר ועפרון שונים, תצפיות התנהגותיות, מדידות פסיכו-פיזיות ועוד.
  • שיפור התקשורת בין הספורטאים לבין עצמם (הן בספורט אישי והן בספורט קבוצתי) ובין הספורטאים למאמנים שלהם.
  • התערבות טיפולית בתקופת משבר, כדי לעזור למערכת לחזור לתפקוד ספורטיבי תקין.
  • עבודה ישירה ורציפה מול המאמנים, על מנת לשפר את תפוקתם ולהנחות אותם בעבודה עם הספורטאי, תוך כדי ייעוץ ובניית תוכניות מיוחדות.
  • תפקוד כתרפיסט במובן הקליני, כאשר בעיות הספורטאי אינן קשורות לעולמו הספורטיבי.

שימוש בעולם הספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמנים וספורטאים רבים פונים יותר ויותר למחקר וייעוץ בתחום פסיכולוגיית הספורט. יש המפתחים או משתמשים בתוכניות אימונים פסיכולוגיים כדי ללמוד על שליטה בלחץ שנוצר במהלך תחרות, ויסות רמת הריכוז, שיפור ביטחון עצמי, והגברת יכולות התקשורת וההרמוניה הקבוצתית במקרה של ספורט קבוצתי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]