פסיכולוגיה של הספורט
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפסיכולוגיה של הספורט מתמקדת בעיקר בגורמים הפסיכולוגיים שמשפיעים על השתתפות והישגים בענפי ספורט שונים, ובהשפעות הפסיכולוגיות הנובעות מאותה פעילות ספורטיבית. המטרה המרכזית של התערבות פסיכולוגית היא הקניית כלים לספורטאי, שיוכל בעצמו ליצור את האקלים המנטאלי האידאלי בשבילו, כדי להפיק את היכולות הפיזיות המיטביות שלו, שהופכות אותו לספורטאי. חשוב לציין, כי בדיוק כמו פסיכולוגיה חברתית או ארגונית, גם מדע פסיכולוגיית הספורט אינו מדויק ולא כל דבר שמתאים לספורטאי אחד, יעזור גם לספורטאי השני. כלומר, ספורטאים שונים יתפקדו ברמה אידאלית במצבים מנטאליים שונים, ולכן התהליך הפסיכולוגי שעובר הספורטאי הוא מאוד אישי. מאמרים רבים פורסמו בנושא, אך נמצאו 26 נושאים מרכזיים שונים שנחקרו בפסיכולוגיה של הספורט וביניהם: קוגניציה, קבלת החלטות, חרדה, אישיות הספורטאי, תוקפנות, מוטיבציה, עידוד וכו.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
[עריכה] פסיכולוגיה של הספורט בעולם
העיסוק בפסיכולוגיה של הספורט החל במחקרים במאה ה- 19 של פסיכולוגיים ניסויים שונים (וונדט, גלטון, קאטל) שחקרו את תנועת גוף האדם וגורמים הקשורים למוטוריקה. המחקר של הדוקטורנט נורמן טריפלט נחשב לניסוי המדעי הראשון בפסיכולוגיה של הספורט. טריפלט הבחין שרוכבי אופניים משיגים לרוב תוצאות טובות יותר, כאשר הם מתחרים נגד רוכבים אחרים ולא נגד השעון. במעבדה הוא בדק זוגות ילדים שביצעו משימות שונות בתנאים מסוימים ומצא כי הילדים שהתחרו נגד בן זוג עבדו יותר מהר. ניסוי זה הכתיר אותו כפסיכולוג הספורט הניסויי הראשון בעולם. אך הראשון שעסק בתחום במשך תקופת זמן ארוכה הוא מקולמן גריפית'. גריפית' הועסק על ידי אוניברסיטת אילינוי בשנת 1925 כדי לעזור למאמנים לשפר את יכולתם של ספורטאי האוניברסיטה. בנוסף, גריפית' הקים את המעבדה הראשונה בצפון אמריקה. רק בשנות העשרים של המאה העשרים החלה הפסיכולוגיה של הספורט לקבל אופי מדעי מובהק. באותו עשור פורסמו ספרים רבים. המרכזים של פסיכולוגית הספורט היו ביפן, ארצות הברית ואירופה כשבברית המועצות העניין התפתח יותר, בראשותם של רודיק ופוני. בשנות החמישים התבצעה ההפרדה המתבקשת בין חקר המוטוריקה ובין הפסיכולוגיה של הספורט, שקיבלה הודות למהלך זה דחיפה נוספת. בשנת 1965 נערך הכנס העולמי הראשון בפסיכולוגיה של הספורט. בעקבות כנס זה הוקמו ארגונים לאומיים ובינלאומיים רבים, ביניהם "החברה הבינלאומית לפסיכולוגיה של הספורט".
[עריכה] פסיכולוגיה של הספורט בישראל
פסיכולוגיה של הספורט התפתחה בישראל כבר בשנות השישים. האיגוד הישראלי לפסיכולוגיה וסוציולוגיה של הספורט והחינוך הגופני נוסד בשנת 1974. האיגוד זוכה באופן תמידי לעלייה ברמת התעניינות והמודעות לנושא, הן מצד מדענים והן מצד אנשי ספורט שונים (מאמנים, ספורטאים). מכון וינגייט מתמחה בפסיכולוגיה של הספורט, ומפיץ את הנושא בקרב מורים ומאמנים, וכן מבוצעים בו מחקרים ותמיכה באיגוד. המחקרים המבוצעים בישראל מתפרסמים בכתבי עת מן המובילים בעולם, ופסיכולוגים של הספורט בישראל זוכים בהכרה בינלאומית בקרב קהילת המדע.
[עריכה] אישיות הספורטאי
מבנה האישיות הוא אחד הגורמים העיקריים המשפיעים על אפיוני ההתנהגות וקובעים אותם. האישיות נתפסת כגורם דינמי המכוון את ההתנהגות לסיפוק צרכים ומרכיבים שונים המצויים בה. הקשר בין מבנה האישיות לבין העיסוק בספורט הוא אחד הנושאים הפופולריים ביותר בחקר הפסיכולוגיה של הספורט, אך גם שנוי במחלוקת ומופשט. הבעיה המרכזית בחקר זה היא אותה בעיה שישנה בפסיכולוגיה הכללית, מבנה האישיות אינו ניתן לבדיקה טכנית ישירה, אלא רק דרך הסקת מסקנות מתוך התבוננות בספורטאי ובתשובותיו למבחני אישיות.
איפיון מבנה האישיות של ספורטאים נעשה בעזרת השוואה למבנה אישיותם של אנשים לא ספורטאים כדי למצוא את המאפיינים המייחדים את האוכלוסייה הא-נורמלית הזו. יש לזכור, שסגנון חייהם של ספורטאים שונה באופן מובהק מחייהם של לא ספורטאים. אין זה נורמאלי להתאמן במשך 5 שעות ביום בענף מסוים או נסיעות תכופות לחו"ל למחנות אימונים וכו', ולכן יש צורך באישיות שונה כדי להתמודד עם קשיים אלו. בשנת 1973 פרסם הרדמן את אחד המאמרים המרכזיים בנושא, כאשר בעזרת מבחן 16 הגורמים של קאטל הוא בדק אוכלוסייה לא ספורטיבית מול אוכלוסייה ספורטיבית וניסה לבדוק מס' קריטריונים כדי לאפיין את מבנה אישיות הספורטאי:
- רמת חרדה: תוצאות המחקר הראו כי רמת החרדה אינה נמוכה יותר מאשר בקרב האוכלוסייה הלא ספורטיבית, ולמרבה הפלא רמת החרדה של הספורטאים הייתה מעל הממוצע. ממצא זה סותר את התאוריה המקובלת שספורטאים פחות חרדים ויותר יציבים מבחינה רגשית. ישנם כמה הסברים לממצא החריג הזה. ראשית, אין להתייחס לספורטאים כקבוצה אחת אלא ככמה תת קבוצות, שכן כל ספורטאי נבדל מהאחר במינו, גילו, ותק ספורטיבי, רקע חברתי וענף הספורט.
- אקסטרוורטיות מול אינטרוורטיות: האקסטרוורטיות מאופיינות בתכונות אישיות כגון חמימות חברתית, דומיננטיות, תוקפנות ותחרותיות, התלהבות, הרפתקנות ותלות בחברה. לעומת זאת, האינטרוורטיות מאופיינת בעיקר בקרירות חברתית, פשרנות, קדרות ורצינות, ביישנות, צניעות. הרדמן גילה נטייה גדולה בקרב הספורטאים לאקסטרוורטיות. בבדיקה לעומק של הנושא, התגלה שיש קשר ישיר בין ענף הספורט לבין הנטייה האקסטרוורטיות או האינטרוורטיות של הספורטאי (אינטרוורסט יתקשה לתפקד בקבוצת ספורט, בעוד אקסטרווסט יתקשה לתפקד בריצת מרתון).
- עצמאות כנגד נכנעות: הרדמן מצא שלספורטאים נטייה חד משמעית לעצמאות, תקיפות, שתלטנות, תעוזה, קבלת החלטות מהירה, וחוסר תלות. ישנו קשר חזק מאוד בין רמת העצמאות לבין ההצלחה הספורטיבית.
- קשיחות אופי ויציבות כנגד רכות הממצאים לגבי משתנה זה אינם חד משמעיים ואינם מראים נטייה ברורה אצל הספורטאים לאחד הקטבים, ומסתבר שמשתנה זה אינו קריטי לגבי רמת ההצלחה של הספורטאי.
תמונת הפרופיל של ספורטאי כוללת גם את האיפיונים הבאים: רמה גבוהה ביותר של חשיבה מופשטת, דומיננטיות, תוקפנות, תחרותיות, התלהבות, גישה חיובית, מתח רב ורגשנות, חשדנות וקנאה, אי יציבות רגשית, התנהגות מקרית בלתי חזויה ולעתים אנוכית.
כמו כן תכונות קריטיות למשיכה לספורט וההצלחה בו הן מוטיבציה גבוהה, תחרותיות ושאיפה לעמידה אתגרים, עמידה בלחץ וכו', אשר מביאים להיעדר קונפליקטים פנימיים בין האישיות לעיסוק הספורטיבי.
מחקרים רבים ניסו לחזות הצלחה בספורט לפי מבנה האישיות, אך עדיין אין הצלחה מרובה בתחום. מטרת המחקרים היא במקרה של שני צעירים הזהים פחות או יותר ביכולות הפיזיות והמקצועיות, היא לאבחן מי בעל הסיכויים להגיע רחוק יותר בעולם הספורט.
ספורטאים צעירים שנכנו בתכונות כגון: חברתיות, יציבות רגשית, אמביציה, דומיננטיות, אחריות, מנהיגות, ביטחון עצמי ועקביות, זוהו כספורטאים בעלי סיכוי רב יותר להצליח בקריירה ספורטיבית. אך ישנם פסיכולוגים שממעיטים בערך המחקרים הללו והתשובה לכל אותם סקפטים היא אלפי הדוגמאות של ספורטאים בהיסטוריה אשר למרות נחיתות מקצועית או פיזית ולמרות מצב קשה מאוד במהלך תחרות, הצליחו לגבור על יריביהם.
[עריכה] תפקיד פסיכולוג הספורט
על פי נידפר, דופרסן וסלדר לפסיכולוג הספורט היישומי שישה תפקידים עיקריים:
- פיתוח תוכניות לשיפור הביצוע הספורטיבי תוך כדי שימוש בטכניקות שונות כגון מדיטציה, עיצוב התנהגות קוגניטיבי, חזרה מנטאלית, הרפיה ועוד.
- הערכה פסיכולוגית של מצב הספורטאי תוך שימוש במבחני נייר ועפרון, תצפיות התנהגותיות מדידות פסיכו-פיזיות ועוד.
- שיפור התקשורת בין הספורטאים בינם לבין עצמם (הן בספורט אישי והן בספורט קבוצתי) ובין הספורטאים למאמנים שלהם.
- התערבות בתקופת משבר, כדי לעזור למערכת לחזור לתפקוד ספורטיבי תקין.
- עבודה ישירה ורציפה מול המאמנים על מנת לשפר את תפוקתם ולהנחות אותם בעבודה עם הספורטאי תוך כדי ייעוץ ובניית תוכניות מיוחדות.
- תפקוד כתרפיסט במובן הקליני, כאשר בעיות הספורטאי אינן קשורות לעולמו הספורטיבי.
[עריכה] לסיכום
פסיכולוגיית הספורט היישומית הלכה והתפתחה וכהוכחה לכך ניתן לראות את המספר הגדל של מאמנים וספורטאים, שפונים לפסיכולוגיית הספורט כדי להשיג את היתרון הספורטיבי שהפסיכולוגיה מקנה למשתמשים בה. אנשים אלו פנו לתוכניות אימונים פסיכולוגיים כדי ללמוד כדי לשלוט בלחץ שנוצר במהלך תחרות, וויסות רמת הריכוז, שיפור ביטחון עצמי, והגברת יכולות התקשורת והרמוניה קבוצתית, כששני האספקטים האחרונים נוגעים הרבה יותר לספורט קבוצתי.
