פסיכולוגיית מעמקים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פסיכולוגיית המעמקים היא שם כולל לגישות פסיכואנליטיות המדגישות את חשיבות הלא-מודע של האדם, והקשר בינו לבין המודעות. במהלך טיפול ומחקר באמצעות גישות אלו, המטרה היא להעמיק את ההבנה על החווייה הפנימית של האדם.

המונח נטבע לראשונה על ידי אחד מראשוני שיטת הפסיכואנליזה, הפסיכיאטר הגרמני אויגן בלוילר, בסוף המאה ה-19, בהתייחס לגישות פסיכואנליטיות לטיפול ומחקר בתחום זה, המדגישות את חשיבות הלא-מודע. לאורך השנים המונח התפתח על ידי תאורטיקנים ידועים כגון זיגמונד פרויד, ז'אן פיאז'ה וקרל גוסטב יונג, וכיום היא משמשת הן בגישה הפסיכואנליטית והן בגישה היונגיאנית. כיום קיימות שלוש גישות שהתפתחו לאורך השנים והשתמשו ברעיונות מתוך פסיכולוגיית המעמקים: תאוריית יחסי אובייקט (של מלאני קליין, דונלד ויניקוט ואחרים), פסיכולוגיה אינדיבידואלית (של אלפרד אדלר), ופסיכולוגיה יונגיאנית (של קרל גוסטב יונג). יש הכוללים גם את הגישה האקזיסטנציאלית, פסיכולוגיית הגשטאלט או הפסיכולוגיה ההומניסטית.

על פי פסיכולוגיית המעמקים, נפש האדם מורכבת מתהליכים נפשיים שחלקם מודעים, חלקם לא-מודעים, וחלקם מודעים באופן חלקי. הלא-מודע כולל חוויות, רגשות ודחפים שהודחקו, מכיוון שהם לא נעימים ומפריעים לאדם בניהול שגרת חייו. על פי יונג וממשיכי דרכו, שפיתחו והדגישו את רעיון פסיכולוגיית המעמקים, חלק מהתכנים הלא-מודעים מתקיימים באמצעות ארכיטיפים (רעיונות וסמלים המופיעים בכל התרבויות), המופיעים בלא-מודע הקולקטיבי של האנושות.

מטרת הטיפול באמצעות רעיונות פסיכולוגיית המעמקים היא לחשוף את המניעים הנסתרים והלא-מודעים של האדם, כדי להבין את הבסיס לקשיים הרגשיים, הקוגניטיביים וההתנהגותיים וכן ההפרעות הנפשיות שהוא מבטא. לטענת העוסקים בשיטה, עצם חשיפת מניעים לא-מודעים אלו תורמת לשיפור מצבו של המטופל. במהלך הטיפול משתדלים העוסקים בפסיכולוגיית המעמקים, יחד עם המטופל, לחדור אל נבכי נפשו באופן מעמיק יותר משיטות טיפול אחרות. שיטות הטיפול כוללות שיחות מעמיקות עם המטפל, אסוציאציות חופשיות, פירוש חלומות ועוד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]