פסל מיכה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סיפור פסל מיכה הוא הסיפור הראשון בחלק השלישי של ספר שופטים, המתאר את התגלגלותו של מקדש ביתי שבנה איש מהר אפרים בשם מיכה (או מיכיהו). הסיפור מובא בפרקים י"ז - י"ח בספר שופטים, ומטרתו המוצהרת להדגים את האנרכיה ששררה בישראל לפני תקופת המלוכה.

ייסוד בית מיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יסודו של מקדש מיכה בגניבה - מיכה גונב מאמו אלף ומאה שקלי כסף. לאחר שהוא שומע כי היא קיללה את הגנב, הוא מחזיר לה את הכסף והיא מברכת אותו, ומקדישה מאתיים שקלים מתוך הכסף ל"פסל ומסכה" שעשוי מכסף. בית מיכה הופך ל"בית אלוהים" חשוב, ומיכה הולך ומוסיף לו אביזרים פולחניים - אפוד ותרפים ואף ממנה את אחד מבניו לכהן. כאשר מיכה פוגש נער לוי שעובר בביתו הוא מציע לו לעבוד אצלו ככהן, בתמורה לשכר נדיב, והנער נענה להצעתו.

משלחת בני דן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני שבט דן מבקשים להרחיב את נחלתם, ולשם כך הם שולחים חמישה נציגים לרגל את הארץ ולמצוא מקום אותו ניתן לכבוש בקלות. זהו שיקוף של התהליך בו נדחקו בני דן מנחלתם המקורית באזור גוש דן על ידי הפלשתים לעבר צפון הארץ.

המרגלים מגיעים להר אפרים וישנים בבית מיכה. בזמן שהותם שם, הם מזהים את קולו של הנער הלוי (שמונה לכהן) ושואלים אותו "מי הביאך עד הלום, ומה אתה עושה בזה ומה לך פה?". הנער הלוי מספר להם שמיכה מינה אותו לכהן. המרגלים מבקשים ממנו שישאל באלוהים, כלומר ינבא להם אם הם יצליחו בדרכם או לא, והוא עונה "לכו לשלום, נוכח ה' דרככם אשר תלכו בה".

חמשת הנציגים ממשיכים משם ומגיעים לעיר ליש המזוהה עם תל דן שמנותקת משכניה וחסרת הגנה צבאית. הם חוזרים אל שאר השבט היושב בצרעה ואשתאול ומספרים להם על ליש. הם משכנעים אותם לצאת לכבוש את המקום ובעצתם יוצאים 600 חיילים. החיילים הדניים עוברים בהר אפרים, ובעצת חמשת המרגלים - נכנסים אל בית מיכה וגונבים את האפוד, התרפים והנער הלוי.

מיכה, שמגלה שהוא נשדד, רץ אחרי בני דן וקורא אליהם "את אלהי אשר עשיתי לקחתם...". בני דן מאיימים עליו באופן מרומז והוא נכנע וחוזר לביתו ומניח לבני דן לקחת את חפציו וללכת לדרכם. בני דן מנצחים כצפוי בקרב על ליש, משנים את שמה לדן ובונים שם מקדש בו מכהן "יהונתן בן גרשֹ‏ם בן מנשה". הנ במילה "מנשה" תלויה, ועל כך דרשו חז"ל כי למעשה הכהן הוא יהונתן בן גרשם בן משה, אלא שמ"תוך כבוד למשה הוספה נ' לשם.

המקדש בדן נשאר על תלו "עד יום גְלוֹת הארץ" והפסל ניצב בו "כל-ימי היות בית-האלהים בשִלה. המצודת דוד והרד"ק פירשו שגם "גֲלוֹת הארץ" כוונתה לחורבן משכן שילה, עליו נאמר "גלה כבוד מישראל, כי נלקח ארון האלוהים", אך בתום תקופת השופטים שמואל השמיד את הפסילים. מאידך בירושלמי נתפרש שהכוונה לגלות עשרת השבטים וכן פירשו רש"י והמלבי"ם, שכתב שהפסל אמנם בטל, אך הוחזר בימי ירבעם. והרלב"ג פירש שהכוונה לגלות מצומצמת שארעה בתקופת השופטים. יש שמסבירים ש"גלות הארץ" הוא למעשה שיבוש של "גלות הארון"‏[1] - במקרה זה הכוונה היא בפשטות חורבן שילה שהוביל לגלות הארון בשדות פלשתים במשך כחצי שנה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ George Foot Moore, Judges (International Critical Commentary), Edinburgh: T. & T. Clark, 1895, p. 400. Online copy at the Internet Archive