פסקואלה אנפוסי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דיוקן המלחין פסקואלה אנפוסי

בוניפאצ'י דומניקו פסקואלה אנפוסיאיטלקית: Bonifacio Domenico Pasquale Anfossi, נולד ב-5 באפריל 1727, נפטר בפברואר 1797) היה מלחין אופרה איטלקי. אנפוסי נולד בטאג'ה, ליגוריה ולמד אצל ניקולו פיצ'יני ואנטוניו זאקיני. עיקר עבודתו התנהל בלונדון, ונציה ורומא.

אנפוסי כתב למעלה מ-80 אופרות, הן אופרה סריה והן אופרה בופה, אף כי בשנותיו האחרונות התרכז במוזיקה כנסייתית, בייחוד אורטוריות. אנפוסי מת ברומא בשנת 1797.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנפוסי, שכיוון לקריירה של נגן מקצועי, למד נגינה בכינור בקונסרבטוריון לורטו בנאפולי בשנים 1744 עד 1752 וניגן בתזמורת אופרה במשך עשר שנים. בהמשך פנה ללימודי הלחנה אצל זאקיני ופיצ'יני. הביצוע הראשון של יצירה פרי עטו, האופרה בופה "La Serva Spiritosa", היה בקרנבל של רומא בשנת 1763, אף כי עובדת היותו מלחין האופרה לא נקבעה בבירור בזמן ההוא. נראה, שהעדיף לעבוד בהנחיית מורו, זאקיני, בהשלמת יצירותיו של חונכו. מכל מקום, פריצת הדרך שלו הגיעה עם הדרמה ג'וקוזו "L'incognita perseguitata בשנת 1773, ברומא.

עד 1762 כתב אנפוסי כ-30 אופרות, שבוצעו בעיקר בוונציה וברומא, אם כי מדי פעם הגיעו לידי ביצוע גם בחלקים אחרים של איטליה ובווינה. האופרה הראשונה שלו שהוצגה בלונדון הייתה "Il trionfo della costanza" בשנת 1782. הוא כיהן במשרת מנהל מוזיקלי בלונדון עד 1786 והעלה שם חמש מן האופרות שלו עצמו וגרסאות חלופיות של יצירות מאת מלחינים אחרים, כגון "אורפאו" של גלוק עם מוזיקה משלימה מאת יוהאן כריסטיאן באך והנדל. לא תמיד התקבלו יצירותיו בחיוב: מבקר אחד כתב על האופרה האחרונה שלו בלונדון, "L'inglese in Italia", "המוזיקה סובלת בעליל מחדגוניות מייגעת".

אנפוסי חזר לאיטליה וזכה מחדש באמון הקהל הרומאי בפארסה "Le pazzie de' gelosi" בקרנבל של 1787. בשנת 1789 נעצר רצף יצירתו האופראית, שלא נפסק במשך 20 שנה, ואנפוסי הגביל את עצמו למוזיקה כנסייתית. הוא התמנה למאסטרו די קאפלה של בזיליקה סן ג'ובאני אין לטראנו, ובמשרה זו התמיד עד מותו ב-1797.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכלול יצירתו של אנפוסי אינו מוכר בשלמות, אבל הוא חיבר לפחות 60, ואולי 70 או יותר אופרות, ולפחות 20 אורטוריות בלטינית ואיטלקית. סגנון יצירותיו המוקדמות דומה, שלא במפתיע, לזה של מוריו, פיצ'יני וזאקיני, עם הרמוניה דיאטונית ומלודיה מושפעת לסירוגין. סגנון התזמור שלו השתנה במידה ניכרת במהלך שנות עבודתו; הוא עשה שימוש באפקטים צבעוניים יותר באמצעות כתיבה לכלי נשיפה מעץ. עד אמצע שנות ה-70' של המאה ה-18 ניכרה באופרה בופה שלו העדפה לאריה מסוג הדה קאפו המיושן והטהור, בכוונה להתקדם, כמו ביצירותיו הקומיות, לתרוצות שצורתן חופשית יותר. נראה שהעדיף תרוצות ארוכות יותר כמו סיומים, וכן גילה העדפה ברורה למומנטים ולפראזות סנטימנטליים.

ביקורת נמתחה על המוזיקה של אנפוסי מיסודה, כלוקה בחסר מבחינה דרמטית וחלשה באפיון דמויותיה. דמויות הבופו שלו לא היו, על פי רוב, מקוריות כאלה של כמה מבני זמנו, כמו צ'ימרוזה ופאיזיילו, ואילו המוזיקה שלו לאופרה סריה סטריאוטיפית במידת מה.

כמלחין אופרה, נשכח אנפוסי מלב למשך זמן רב, על אף הפופולריות הרבה שלו בקרב בני זמנו, משום שיצירותיהם של סליירי, רוסיני ומוצרט העיבו על יצירותיו הוא. אף על פי כן, גתה העלה על הבמה את "קירקה הקוסמת" של אנפוסי בתפקידו כמנהל התיאטרון של ויימר. הוא עיבד את הלברית עם כריסטיאן אוגוסט וולפיוס ואף תכנן המשך, שלא יצא לפועל.

רק ב-20 השנים האחרונות זוכות יצירותיו של אנפוסי להערכה מחודשת, הודות להפקות שונות כמו Giuseppe riconosciuto. יצירות משלו בוצעו בפסטיבל זלצבורג של שנת 2005.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Oxford Dictionary of Opera, by John Warrack and Ewan West (1992), 782 pages, ISBN 0-19-869164-5
  • "מילון אוקספורד לאופרה" מאת ג'ון ואראק ואיוון וסט (1992)

.