פסק דין פלסי נגד פרגוסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פלסי נגד פרגוסון
(Plessy v. Ferguson)
Seal of the United States Supreme Court.svg

בית המשפט העליון של ארצות הברית

טענות נשמעו ב-13 באפריל 1896

החלטה: 18 במאי 1896

שם מלא של המקרה: הומר א. פלסי נגד ג'ון ה. פרגוסון
Homer A. Plessy v. John H. Ferguson
מראה מקום: 16 S. Ct. 1138; 41 L. Ed. 256; 1896 U.S. LEXIS 3390
ערכאות נמוכות:
החלטת בית המשפט העליון:
פסק הדין קובע כי מדיניות "נפרד אך שווה" היא חוקתית
המותב:
נשיא בית המשפט העליון: מלוויל פולר
חברי המותב: סטפן פילד, ג'ון מרשל הרלאן, הורייס גריי, דייוויד ברואר, הנרי בילינגס בראון, ג'ורג' שיראס, אדווארד דאגלס וויט, רופוס ווילהר פקהאם.
דעות בפסק הדין:
דעת רוב: בראון
מצטרפים לדעת הרוב: גריי, פולר, פילד, שיראס, וויט, פקהאם
דעת מיעוט: הרלאן
לא השתתף: ברואר
נהפך על ידי:
פסק דין בראון נגד מועצת החינוך

פסק דין פלסי נגד פרגוסוןאנגלית: Plessy v. Ferguson) מראה מקום: (1896) ‎163 U.S. 537 היה פסק של בית המשפט העליון הפדרלי בארצות הברית, אשר קבע דה יורה כי הפרדה על רקע גזעי, גם במקומות ציבוריים כמו תחבורה ציבורית, היא חוקתית, תחת הדוקטרינה "נפרד אך שווה".

ההחלטה התקבלה ברוב של 7 שופטים נגד שופט אחד שהתנגד. השופט הנרי בילינגס בראון כתב את החלק בפסק הדין שביטא את דעת הרוב, והשופט ג'ון מארשל הארלן כתב את החלק בפסק הדין שביטא את דעת המיעוט.

דוקטרינת "נפרד אך שווה", נשארה דוקטרינה מקובלת בחוקי ארצות הברית, עד אשר בוטלה ב- 1954 בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני מלחמת האזרחים האמריקנית, בית המשפט העליון הגן על מוסד העבדות, למשל בפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד. בשנים שאחרי תום מלחמת האזרחים, חוקת ארצות הברית תוקנה כדי למנוע את העבדות (התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית) ולהבטיח שוויון זכויות לשחורים במדינותיהם (התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית). מדינות הדרום אשר נאלצו להסכים לתיקונים אלו לחוקה תחת לחצים של מדינות הצפון, הקימו, בעיקר בשלושת העשורים האחרונים של המאה ה-19, מערכת מסועפת של אפליה גזעית חוקית שנועדה למנוע מהאזרחים השחורים, ששוחררו ממוסד העבדות בעקבות המלחמה, לקחת חלק משמעותי במדינות.

פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפט זה דן בהתנגדות לחוק שנחקק במדינת לואיזיאנה בשנת 1890. חוק זה דרש קרונות רכבת נפרדים ללבנים ולשחורים. בית המשפט העליון החליט שהתיקון ה-14 נועד להבטיח שוויון בפני החוק, ולא אינטגרציה בין גזעית. לפיכך, כל שירות ציבורי, דיו שיספק שירותים באיכות שווה ללבנים ולשחורים, ואין איסור על אספקתם בנפרד.

המתנגדים לפסיקה טענו שבית המשפט העליון היה צריך לזהות שמטרת ההפרדה בחוק הייתה מניעת שוויון זכויות ועל כן לבטל את החוק. גישה זאת נתקבלה בסופו של דבר לאחר כ-70 שנה, כאשר מדיניות "נפרד אך שווה" הוגדרה על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית כבלתי חוקתית בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך של טופיקה, קנזס.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]