פעם הייתי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פעם הייתי
Once I Was Poster.jpg
כרזת הסרט
בימוי: אבי נשר
הפקה: סרטי יונייטד קינג - ליאון ומשה אדרי
תסריט: אבי נשר
עריכה: יצחק צחייק
שחקנים ראשיים: אדיר מילר
מיה דגן
תובל שפיר
דרור קרן
מוזיקה: פיליפ סארד
צילום: מישל אברמוביץ
מדינה: ישראל
הקרנת בכורה: Flag of Israel.svg 24 ביוני 2010
משך הקרנה: 112 דקות
שפת הסרט: עברית
פרסים: 2 פרסי אופיר: שחקן ושחקנית ראשיים
דף הסרט ב-IMDb

פעם הייתי הוא סרט קולנוע ישראלי מסוגת דרמה קומית, בבימויו של אבי נשר. התסריט נכתב בהשראת ספרו של אמיר גוטפרוינד, "בשבילה גיבורים עפים", והסרט יצא לאקרנים ב-24 ביוני 2010. במרכז הסרט ניצבים זיכרון השואה בישראל והכמיהה לאהבה.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלילת הסרט, למעט סצנות הפתיחה והסיום, מתרחשת בחיפה במהלך חודש אחד בקיץ 1968. קשר מיוחד נרקם בין אריק (תובל שפיר), נער בן 16, ובין יעקב ברייד (אדיר מילר), שדכן מצולק, רווק וניצול השואה. ברייד ואביו של אריק, יוז'י (דב נבון), היו חברי ילדות ברומניה, וברייד מציע לאריק, החובב ספרות בלשית, עבודה לקיץ: לבלוש אחר משודכים ולגייס לקוחות. משרדו של ברייד שוכן בעיר התחתית של חיפה, בפסג' של בית קולנוע[1] השייך לשבעה גמדים בני משפחה אחת ממוצא רומני, ששרדו את אושוויץ משום שיוזף מנגלה ערך בהם ניסויים.

במקביל, חווה אריק באותו קיץ גם את האהבה הגדולה הראשונה של חייו, כאשר תמרה (נטע פורת), בת דודו המרדנית והפרובוקטיבית של בני, חברו הטוב ביותר של אריק (בגילומו של תום גל), מגיעה לחופשת קיץ מארצות הברית, ומעמידה במבחן את חברותם של שני החברים הטובים.

אריק מתיידד גם עם קלרה (מיה דגן), ניצולת שואה ממוצא רומני, שמשמשת מדריכה ללקוחות הביישנים וחסרי הניסיון של ברייד. בנוסף, היא וברייד מנהלים בביתה בשעות הלילה מועדון מחתרתי ובלתי חוקי של משחקי קלפים. ברייד מאוהב בה, ולמרות שהיא עברה טראומות קשות בתקופת השואה ואינה מוכנה להתמסר לו (או לכל אחד אחר), הוא מוכן לחכות לה כמה זמן שזה ייקח, עד שתהיה מוכנה.

אריק נוהג לבלות חלק ניכר מזמנו בספרייה העירונית. כשמאיר (דרור קרן), הספרן הרווק והעגמומי, שומע שאריק עובד אצל שדכן, הוא מבקש ממנו להכיר לו אותו. ברייד שולח את מאיר לשיעור אצל קלרה, ומאיר מתאהב בה ומחליט שהיא זאת שהוא רוצה. למרות שברייד וגם קלרה עצמה מנסים להניא אותו מכך, הוא לא מוותר וממשיך לחזר אחריה. כשהוא מגלה על הקשר המיוחד הקיים בין ברייד לקלרה, הוא נחוש להסיר את ברייד מדרכו. הוא מתחיל לחקור וטוען שיעקב ברייד אינו שמו האמיתי, ונודע לו על עיסוקו הצדדי של ברייד כמבריח סחורות וגם על מועדון הקלפים שהוא וקלרה מנהלים. מאיר מלשין למשטרה, וזו פושטת על ביתה של קלרה, ולאחר מכן על משרדו של ברייד. ברייד וקלרה מתוחכמים וזהירים (ומקבלים התרעה מוקדמת מאריק), והשוטרים אמנם יוצאים בידיים ריקות, אך השמועות מתחילות לצוץ, וכתבה על החשדות שמתפרסמת בשבועון "העולם הזה" גורמת לקלרה לנתק את קשריה עם ברייד, והוא - שבור לב, נעלם מבלי שאיש יידע לאן. מאז ראה אותו אריק רק פעם אחת נוספת - בהלווייתה של קלרה, שנפטרה מספר שנים לאחר מכן.

סצנות הפתיחה והסיום של הסרט מתרחשות 38 שנים לאחר מכן, במהלך מלחמת לבנון השנייה. אריק ואביו מוזמנים למשרדו של עורך דין, שמבשר להם שיעקב ברייד נפטר והוריש את כל רכושו לאריק.

בין מסריו של יענקל'ה ברייד כשדכן, החוזרים פעמים אחדות בסרט:

  • "שדכן אמור לתת לא מה את רוצה, אלא מה את צריכה";
  • "שדכן עם נשמה חושב קודם כל טוב על בנאדם. רואה צולע, אומר שידוך טוב - לא ירוץ אחרי בחורות. עיוור - מצוין, לא מסתכל ימינה שמאלה. אילמת - טוב מאוד, אין ויכוחים בבית";
  • "גבר לא חייב להיות מושך. מחר אני מסדר אותך בחור מושך פול ניומן. מתחתנים, ירח דבש, בא כלב רוטוויילר, מתנפל על פנים, הלך פרצוף פול ניומן. תעזבי אותו עכשיו כי לא מושך? לא, נכון?"

שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחקנ/ית דמות
אדיר מילר יעקב "יענקל'ה" ברייד
מיה דגן קלרה אפשטיין
תובל שפיר אריק בורשטיין
נטע פורת תמרה
דרור קרן מאיר, ספרן
בת-אל פאפורה סילביה, ממנהלי הקולנוע, לקוחה של יעקב ברייד
דב נבון יוז'י בורשטיין, אביו של אריק
ירדן בר-כוכבא נילי בורשטיין, אמו של אריק
תום גל בני עבאדי, חברו של אריק
יעל לבנטל תקוה עבאדי, אמו של בני ודודתה של תמרה
קובי פרג' משה עבאדי, אביו של בני ודודהּ של תמרה
אייל שכטר אריק בורשטיין הבוגר
יעקב בודו עו"ד סגלסון
אלי יצפאן הדוד נאג'י, אביהּ של תמרה
אלעד צפני אח של סילביה, ממנהלי הקולנוע

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוכנית המקורית של אבי נשר ושל אמיר גוטפרוינד הייתה לשתף פעולה ולפתח במקביל סרט קולנוע וספר, כשגוטפרוינד יכתוב את הספר ונשר יהפוך אותו לתסריט. בסופו של דבר, גוטפרוינד הוציא את ספרו "בשבילה גיבורים עפים" כבר ב-2008, ומתוך הספר נצמד לבסוף נשר בעיקר לפרק אחד ולדמות אחת מתוכו, דמותו של יעקב ברייד, עליה ביסס את סרטו.

במסגרת התחקיר לסרט נפגש נשר פעמים אחדות עם ותיקי חיפה, שהכירו היטב את העיר התחתית. החלק בעלילת הסרט, שמספר על משפחת הגמדים שניהלו את בית הקולנוע, מבוסס על סיפור אמיתי. בבעלות המשפחה היה בית הקולנוע "כרמל-גנים" בעיר התחתית. על מנת לשחזר את מראה השיכון בשנות ה-60 היה צורך בכ-20 משאיות שהכילו כ-220 מטר מעוקב חול, ופרקו את החול על כביש מרכזי באחת מהשכונות הוותיקות בחיפה. חלק מהסרט צולם במבנים של המרכז המסחרי הישן הנמצא בין דרך העצמאות ודרך יפו.

צלם הסרט הוא מישל אברמוביץ הצרפתי, שצילם גם את סרטו הקודם של נשר, "הסודות", וכן כמה מסרטי הפעולה הצרפתיים המצליחים שהפיק לוק בסון. הסרט, שצולם לראשונה בקריירה של נשר בפריים סינמסקופי רחב, צולם בפילם, והוקרן בבתי הקולנוע בשתי גרסאות: בפילם ובהקרנות דיגיטליות.

עורך הסרט הוא יצחק צחייק, המשמש כעורך הקבוע של סרטיו של נשר מאז "הלהקה".

שם הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת כתיבתו התסריט נקרא הסרט "הבלש", ובשלב התחלתי של הפקתו הוא נקרא "גמדים".‏[2] עד לסיום צילומי הסרט הוא נקרא "שיעור באהבה".‏[3] לקראת הקרנתו נקבע שמו הסופי של הסרט, "פעם הייתי".

השם "הבלש" שם במרכז את אריק הצעיר. השם "גמדים" מעביר את מרכז הכובד אל סילביה ומשפחתה. השם "שיעור באהבה" מתמקד ביעקב ברייד, המסביר אהבה מהי ללקוחותיו וגם לאריק, ובקלרה, המדריכה את לקוחותין הביישנים של ברייד באורחות חיזור. שמו הסופי של הסרט, "פעם הייתי" חוזר ומתמקד באריק, אך הפעם זהו אריק הבוגר, הנזכר בנעוריו. השם "פעם הייתי" נשמע בסרט בשיר הילדים "פעם הייתי בתימן", אחד משלל שירי התקופה הנשמעים בסרט.

פסקול הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

את המוזיקה המקורית לסרט כתב המלחין הצרפתי, זוכה פרס סזאר, פיליפ סארד, שעבד בעבר עם רומן פולנסקי. זוהי מוזיקה תזמורתית, אירופאית באופייה, שהוקלטה באולפני אבי רוד בלונדון.

בנוסף, משולבים בסרט קטעים מלהיטי פופ ישראליים מאותה תקופה, דוגמת "יונה פעמונה" ו"יחזקאל" של "החלונות הגבוהים", לצד להיטי רוק בינלאומיים, כמו "White Rabbit" של "ג'פרסון איירפליין" ו-"Sunshine of your Love" של "קרים".

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיכרון השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחדים מהמבוגרים שבסרט הם ניצולי השואה שעלו לישראל: יעקב ברייד, קלרה, יוז'י וסילביה. אף שהסרט מתרחש 23 שנים לאחר שהסתיימה השואה, זיכרונה תופס מקום מרכזי בחיי הניצולים. ברייד וקלרה מדברים עם אריק על מה שקרה "שם", ומסבירים לו כיצד אירועים אלה משפיעים על חייהם בהווה. ממקום מושבו של ברייד במשרדו בסימטה בעיר התחתית, הוא רואה מולו אופה שעובד יום-יום מול תנור פתוח, איזכור מתמיד של תנורי המחנות. זיכרונותיה של קלרה מתקופתה בשואה משפיעים עליה עד להיותה מבוגרת; אינה מסוגלת לישון בלילות בגלל סיוטים, כאביה בשיינים כתוצאה מעינוייהם של הנאצים והרחקת ילדה ממנה בהיותה לא כשירה להורות. בביתו של אריק, שאביו יוז'י הוא ניצול השואה, אין מדברים על השואה. אריק, הקורא בעיקר ספרות בלשית, לוקח בספרייה את ספרו של ק. צטניק, "בית הבובות", אף שהספרן מנסה להניא אותו מכך. לקראת סוף הסרט נוגע אריק בנושא השואה בשיחה עם אביו, ונענה בתגובה נסערת, הנפסקת ברגע שאמו של אריק מתקרבת אליהם.

הכמיהה לאהבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מגיבורי הסרט כמהים לאהבה. גיבור הסרט, יעקב ברייד הוא שדכן, העוסק בשידוך אנשים לשם אהבה (ולא ל"פצ'ה מצ'ה", כלשונו). הוא עצמו משתוקק לאהבתה של קלרה. סילביה מפצירה בברייד לאורך כל הסרט שימצא לה חתן ("אם אתה יושב פה זה רע מאוד, סימן אתה לא מחפש לי חתן", היא מאיצה בברייד), וברייד משדך לה את מאיר, שביקש אישה נמוכה ממנו, אך מאיר מתאהב בקלרה, שאליה הביא אותו יעקב ברייד כדי שתדריך אותו בהליכות חיזור. בתחילת הסרט אומר אריק "לא הבנתי למה עושים מאהבה כזה עניין", אך במהלך הסרט הוא מתאהב בתמרה, המתארחת בקיץ בבית השכנים, ואף היא מתאהבת בו.

נאמנות ובגידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משיכתו של אריק לתמרה גורמת לו לבגוד בחברו הטוב, בני, שחפץ באהבתה של תמרה. תמרה עצמה מאיימת לבגוד בנאמנות שלו ולגלות למשפחתו ולבני את היחסים ששוררים ביניהם. אולם היא מחליטה לשמור על הסוד שלהם ולהישאר נאמנה לאריק. ברייד נשאר נאמן לקלרה למרות שהיא לא מסוגלת להתקרב אליו מעבר לרמה של ידידות חמה. לבסוף היא שוברת את הקשר ביניהם לצמיתות, מין בגידה על רקע התמסרותו לה. כאשר קלרה דוחה את חיזוריו של מאיר הספרן, הוא בוגד בה ומארגן פשיטה משטרתית על דירתה. מאיר מנסה גם לשדל את אריק לבגוד בברייד, אדם שאריק אוהב ומכבד. אבל אריק נשאר נאמן לו. כל זה על רקע אירועי השואה שעליהם לא מדברים בקול רם עד שיוז'י, אביו של אריק, נאלץ להסביר לו תוך רטינה שלא כל יהודי ששרד את השואה היה בהכרח קאפו שבגד ביהודים במחנות.

מועד התרחשותה של העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירועים המתרחשים בסרט מספקים מידע מדויק של מועד התרחשותה של העלילה. סצנת הפתיחה של הסרט מתרחשת במהלך מלחמת לבנון השנייה, לאחר שרקטות פגעו בחיפה (אירוע שאין בו רלוונטיות לעלילת הסרט), כלומר ביולי 2006. סצנת הסיום של הסרט מתרחשת בהמשך לסצנת הפתיחה, ושתי סצנות אלה ממקמות את עלילת הסרט העיקרית במסגרת של פלשבק, המציג את זכרונותיו של אריק. מבקר הקולנוע אורי קליין מעיר על כך:

המסגרת הזאת משווה לו מהות של זיכרון, ובתחומי הזיכרון מותר לעשות יותר מכפי שנכון לעשות בסרט המבקש לשחזר את העבר באופן ישיר יותר. לולא הוצב הסרט במסגרת של פלאשבק אפשר היה להתלונן על ההתרפקות המאומצת שלו על השחזור התקופתי, המעניק לכמה מאתרי הצילום אופי תיאטרלי ומלאכותי; אך מכיוון שמדובר בזיכרון של הגיבור, התוצאה נדמית קבילה יותר.‏[4]

עיקר הסרט מתרחש בקיץ 1968, כפי שניתן ללמוד מקריאותיהם של מוכרי העיתונים על הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה, שהתרחשה ב-20 באוגוסט 1968.

העובדה שהסרט הוא פלשבק משתקפת גם בשמו, "פעם הייתי".

שפה ומבטא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מפגיש שתי עדות, של יוצאי רומניה (יעקב ברייד, קלרה, סילביה, יוז'י) ושל יוצאי עיראק (תקוה ומשה עבאדי, הדוד נאג'י). מוצאן של חלק מהדמויות ניכר במבטאן ובשפתן: ברייד וקלרה מדברים עברית במבטא רומני, לעתים בשיבושי לשון, ולעתים הם עוברים לדבר ברומנית (בעיקר בנוכחות אריק, כשהם רוצים שלא יבין את דבריהם). גם בני הזוג עבאדי, הוריו של בני, מדברים עברית במבטא עיראקי, ואצל הדוד נאג'י המבטא העיראקי בולט במיוחד.

מבקר הקולנוע מאיר שניצר העיר על כך: "העובדה שנשר נדרש פה לאקצנטים עיראקיים ורומניים אינה מגונה חלילה. מה שחבל הוא ההדגש המוגזם עליהם שלעתים מאיים להטביע את הסיפור המורכב."‏[5]

כרזת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקולנוע תפקיד מרכזי בסרט: משרדו של יעקב ברייד נמצא בפסג' של בית קולנוע, וכרזות הסרטים המוקרנים בבית הקולנוע נראות פעמים רבות בסרט. בין ברייד לבעלי הקולנוע, ובפרט סילביה, מתקיימים קשרי ידידות. גיבורי הסרט אף מבקרים בקולנוע ומשוחחים על הסרטים המוקרנים בו. מאפיין זה של הסרט ניכר בכרזה שלו, המעוצבת בהתייחסות עצמית, ככרזה של בית קולנוע לסרט "פעם הייתי", שבה מופיעים שלושת הכוכבים המבוגרים של הסרט - ברייד, קלרה ומאיר. ברחוב שבחזית הכרזה מופיעים שני הכוכבים הצעירים של הסרט - אריק ותמרה.

"פעם הייתי" במסגרת יצירתו הקולנועית של אבי נשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבקר הקולנוע שמוליק דובדבני בוחן את מקומו של "פעם הייתי" במסגרת מכלול יצירתו הקולנועית של הבמאי אבי נשר:

אפשר לראות ב"פעם הייתי" את הפרק החותם במה שניתן לכנותו "הטרילוגיה של השוליים", שבאמצעות המפגש בין עדות ("סוף העולם שמאלה", 2004), דתות ("הסודות", 2006) ועתה גם בין צברים וניצולי שואה, מבקשת לעסוק בלא-מודע של השיח היהודי-ציוני. העובדה שגיבורו הצעיר של "פעם הייתי" פועל על הגבול שבין החבורה הצברית נוסח "הלהקה" לבין העולם הגלותי-מסורתי שמתוכו היא צמחה ואשר בו היא מרדה - מעניקה לתהליך שהדמות הזו עוברת במהלך הסרט מידה של עומק ומורכבות.‏[6]

גם מבקר הקולנוע אורי קליין עסק בסרט זה במסגרת מכלול יצירתו הקולנועית של נשר:

שני סרטיו הקודמים של נשר, "סוף העולם שמאלה" מ-2004 ו"הסודות" מ-2007, סבלו לטעמי מגסות יתרה. "פעם הייתי", למרות מגבלותיו, הוא יצירה עדינה הרבה יותר, המעוררת תחושה שהיא נובעת ממקום הרבה יותר פרטי ואינטימי מקודמותיה.‏[4]

ומוסיף:

ברייד הוא הדמות המורכבת והמעניינת ביותר שנשר ברא עד כה באחד מסרטיו הישראליים (היו גם כמה דמויות מעניינות בכמה מהסרטים שביים באמריקה, בעיקר בסרטו הלא-ישראלי הטוב ביותר, "חוקר המס" מ-1999).‏[4]

משפחת נמוכי הקומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון של קולנוע המופעל על ידי משפחה של שבעה נמוכי קומה נשמע בדיוני עד כדי פגימה באמינות הסרט, אך הוא מבוסס על סיפור אמיתי. לשמשון אייזיק אוביץ נולדו שתי בנות נמוכות קומה מאשתו הראשונה, ושמונה ילדים, מהם חמישה נמוכי קומה, מאשתו השנייה. בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 הקימו שבעת נמוכי הקומה להקת זמר בשם "להקת ליליפוט", שהופיעה ברחבי רומניה, הונגריה וצ'כוסלובקיה. הם המשיכו להופיע גם לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, עד שב-19 במאי 1944 נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ, שם ד"ר יוזף מנגלה ערך בהם ניסויים. בשנת 1949 עלו בני המשפחה לישראל, וקיבלו זיכיון להפעלת שני בתי קולנוע בעיר התחתית בחיפה, "כרמל" ו"גנים", שהפכו לקולנוע "כרמל גנים" המופיע בסרט.‏[7]

ביקורות והצלחה מסחרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט זכה לביקורות חיוביות ולשבחים מצד מרבית מבקרי הקולנוע. יהודה סתיו מ"ידיעות אחרונות" העניק לסרט ארבעה כוכבים וכינה אותו "בידור קולנועי מהוקצע ומהנה"‏[8].

יאיר רוה כתב כי "הסרט הוא אחד משיאיו של נשר, והוא מצליח לרגש ולהפתיע". רוה אף החמיא למשחקו של אדיר מילר: "אדיר מילר והדמות שהוא מגלם הם אחד הניסים הגדולים של הסרט הזה. הציניות הישראלית - גם שלי, מודה - לא האמינה שזה אפשרי. התפקיד הזה הוא סטירת לחי לציניקנים".‏[9]

אבנר שביט כתב בביקורתו על הסרט: "זוהי העבודה המענגת והיפה ביותר בקריירה המפוארת מלכתחילה של נשר. אבל חשוב מכך, זהו אחד הסרטים הטובים על ישראל של שנות השישים, ובכלל אחת היצירות המורכבות והמעניינות ביותר על הדרך שבה התמודדה התרבות המקומית עם זיכרון השואה ועל הצורה שבה החלה לבנות את עצמה מחדש".‏[10]

בסוף השבוע הראשון להקרנתו צפו בסרט כ-20,000 צופים.‏[11] לאחר שישה שבועות חצה הסרט את רף 200,000 הצופים, ובכך היה לסרט השלישי ברציפות של נשר שמגיע להישג זה.‏[12]

בספטמבר 2010 זכו שני השחקנים הראשיים של הסרט, אדיר מילר ומיה דגן, בפרס אופיר בקטגוריות השחקן הראשי הטוב ביותר והשחקנית הראשית הטובה ביותר.‏[13]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בית הקולנוע נקרא הכרמל והגנים והוא נסגר בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20. במקום בו שכן בית הקולנוע, נבנה בניין הסיטי.
  2. ^ יוני פרת, הסרט הבא של אבי נשר: "גמדים", באתר mako, ‏15 בינואר 2009
  3. ^ יאיר רוה, הסתיימו צילומי "שיעור באהבה" של אבי נשר, באתר "סינמסקופ", 27 בנובמבר 2009
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 אורי קליין"פעם הייתי": סימפטי יותר מסרטיו הקודמים של נשר, באתר עכבר העיר, 24 ביוני 2010
  5. ^ מאיר שניצרצ'רלי ושלושת רבעי: על הסרט "פעם הייתי", באתר nrg‏, 27 ביוני 2010
  6. ^ שמוליק דובדבניטעם של פעם וטעם של עוד, באתר ynet‏, 24 ביוני 2010
  7. ^ "פעם הייתי - מהדורה מיוחדת", עלון בהפקת סרטי יונייטד קינג, יוני 2010.
  8. ^ יהודה סתיו, "כך היינו: ביקורת על הסרט 'פעם הייתי'", ידיעות אחרונות, 28 ביוני 2010
  9. ^ יאיר רוה, "פעם הייתי", הביקורת, באתר "סינמסקופ", 25 ביוני 2010
  10. ^ אבנר שביט, אבי האומה: על "פעם הייתי" של אבי נשר, וואלה!, 25 ביוני 2010
  11. ^ אלי שגב, "פעם הייתי" פתח בפני 20,000 צופים, באתר "אידיבי", 27 ביוני 2010
  12. ^ יאיר רוה, חדשות הקולנוע, פנאי פלוס, 5 באוגוסט 2010
  13. ^ פרס אופיר לסרט "הממונה על משאבי אנוש", באתר ynet‏, 21 בספטמבר 2010