פצצת שימוש כללי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פצצת שימוש כלליראשי תיבות: ש"כ, מכונה גם "פצצת ברזל") היא פצצה המוטלת מהאוויר ומהווה פשרה בין נזק הדף, חדירה ורסס בפיצוץ.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פצצות שימוש כללי מודרניות עשויות מזיווד מתכת עבה הממולא בחומר נפץ (בדרך-כלל TNT, תרכובת B, או טריטונל בשירות נאט"ו וארצות הברית) שמהווה כ-50% מהמשקל הכולל של הפצצה. פצצת השימוש כללי היא חימוש נפוץ במטוסי קרב ומפציצים בגלל שהיא שימושית עבור מטרות טקטיות מגוונות ובגלל מחירה הזול יחסית.

פצצות שימוש כללי מזוהות בדרך-כלל על ידי משקלן (500 ליברות, 250 ק"ג לדוגמה). במקרים רבים אין זה אלא משקל נומינלי, והמשקל האמיתי של כל פצצה משתנה בהתאם לסנפירים, המרעום, ותצורת ההאטה. למשל, המשקל הנומינלי של פצצת הסימן 117 האמריקנית הוא 750 ליברות (340 ק"ג), אך משקלה האמיתי הוא 820 ליברות (374 ק"ג).

פצצות שימוש כללי מודרניות מתוכננות כך שיפחיתו את יצור הגרר עבור המטוס הנושא אותה. פצצות אלו מכונות באנגלית: פצצות low-drag general-purpose ‏(LDGP), ומכונות "סליקס" ("slicks").

בתקיפות מגובה נמוך קיימת הסכנה שהמטוס התוקף יפגע מההדף של הפצצה אותה הטיל. כדי להתמודד עם בעיה זו, מותקנים על פצצת שימוש כללי בדרך-כלל התקני האטה כגון מצנח או סנפירים הנפתחים עם הטלת הפצצה, המאיטים את קצב נפילת הפצצה ומאפשרים למטוס שהות לחמוק מהפיצוץ.

ניתן להתקין מגוון מרעומים וסנפירים על פצצת שימוש כללי למטרות שונות. פצצת שימוש כללי משמשות גם כראשי קרב לפצצות מונחות. התקנת סוגים שונים של ראשי ביות וסנפירים הנשלטים אלקטרונית הופכת פצצת "ברזל" רגילה לפצצה מונחית לייזר (כגון סדרת הפיבוואי האמריקנית), פצצה אלקטרו-אופטית, או פצצה מונחית מערכת ניווט לוויינית (כגון ה-JDAM האמריקני העושה שימוש בלוויני ה-GPS).

סוגי פצצות שימוש כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פצצות שימוש כללי אמריקניות מודרניות: סדרת הסימן 80[עריכת קוד מקור | עריכה]

פצצת סימן 84

במהלך מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם ארצות הברית השתמשה בתכנונים ישנים כמו הסימן 117 והסימן 118, להם היה יותר חומר נפץ (כ-65%) מרוב הפצצות שבשימוש כיום. אף-על-פי שכמה מהפצצות האלו נשאר בארסנל ארצות הברית, כמעט ולא עושים בהם שימוש, והסימן 117 נישא רק על ידי ה-B-52 סטרטופורטרס.

פצצות השימוש כללי העיקריות של ארצות הברית כיום הן סדרת הסימן 80. לפצצות אלו יש צורה הידוע כ"איירו 1A", שתוכנן בידי אד הינמן מחברת דאגלס איירקראפט כתוצאה ממחקרים ב-1946. יש לו יחס אורך/קוטר של כ-8:1, היוצר כוח גרר מינימלי עבור המטוס הנושא. סדרת הסימן 80 לא נכנסו לשירות מבצעי עד למלחמת וייטנאם, אך מאז החליפו את מרבית פצצות השימוש כללי הקודמות. היא כוללת ארבעה סוגי פצצות עיקריים:

  • סימן 81 (משקל נומינלי 250 ליברות / 113 ק"ג)
  • סימן 82 (משקל נומינלי 500 ליברות / 227 ק"ג)
  • סימן 83 (משקל נומינלי 1,000 ליברות / 454 ק"ג)
  • סימן 84 (משקל נומינלי 2,000 ליברות / 908 ק"ג)

הסימן 81 הוכיח את עצמו כבלתי אפקטיבי מספיק במלחמת וייטנאם, והיא יצאה משירות בארצות הברית. אם כי, הפצצה החלה לחזור כיום לשירות בתור ראש קרב לפצצות מונחות, בעקבות לקחי מלחמת עיראק, בשל הנזק הסביבתי הנמוך שהיא גורמת בהשוואה לפצצות גדולות יותר.

מאז מלחמת וייטנאם, הצי האמריקני וחיל הנחתים האמריקני עושים שימוש בפצצות עם שכבת ציפוי עבה המעכבת אש, המיועדת להשהות פיצוץ במקרה שבו תפרוץ אש בספינה. בסיסים קרקעיים בדרך-כלל לא עושים שימוש בציפוי כזה, משום שהם מוסיפים כ-30 ליברות (14 ק"ג) למשקל הכולל של הפצצה.

פצצות שימוש כללי בריטיות מודרניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבריטים מכנים פצצות שימוש כללי "זיווד בינוני" (MC - medium case). הפצצות הבריטיות המודרניות העקריות הן במשקל 540 ליברות (245 ק"ג) ו-1,000 ליברות (454 ק"ג).

פצצות שימוש כללי סוביטיות/רוסיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פצצת FAB-250 סובייטית מסדרת 1946
פצצת FAB-500 סובייטית מסדרת 1954

הסימול הרוסי לפצצות שימוש כללי הוא "פוגאסנאיה אוויאציונאיה בומבה" (Фугасная авиационная бомба), ובראשי תיבות FAB ואחריו משקלה הנומינלי של הפצצה בק"ג. למרבית פצצות השימוש כללי הרוסיות יש משטחי טבעת עגולה במקום הסנפירים שהם משתמשים בפצצות מערביות.

ברית המועצות פיתחה ב-1946 סדרה של פצצות שימוש כללי בארבעה גדלים: 250 ק"ג (551 ליברות), 500 ק"ג (1,102 ליברות), 1,500 ק"ג (1,653 ליברות) ו-3,000 ק"ג (3,307 ליברות). לכל הפצצות היה מרעום אף אחד ומרעום זנב אחד.

לפצצות מהסדרה המקורית של 1946 היו מאפיינים עלובים במהירות על-קולית, והמבנה שלהן היה שביר. כצעד ביניים, נבנו פצצות משודרגות עם זיווד עבה יותר וללא מרעום אף. פצצות אלו נבנו עד 1956.

סדרה נוספת של פצצות החלה להיבנות ב-1954. היו אלו פצצות בעלות גרר גבוהה שנבנו בשישה גדלים: 250 ק"ג (551 ליברות), 500 ק"ג (1,102 ליברות), 1,500 ק"ג (1,653 ליברות) ו-3,000 ק"ג (3,307 ליברות), 5,000 ק"ג (11,023 ליברות) ו-9,000 ק"ג (19,841 ליברות). הפצצות הקטנות, אלו שמשקלם היה פחות מ-3,000 ק"ג, היה מרעום אף יחיד ומרעום זנב יחיד, בעוד שלפצצות הגדולות יותר היה מרעום אף יחיד ושני מרעומי זנב. השימוש ב-FAB-9000 (9,000 ק"ג / 19,800 ליברות) שהייתה הגדולה ביותר בסדרה, כנראה לא נשקל מעולם ברצינות, אך הוא שימש את מתכנני המטוסים הרוסיים כתחליף לפצצות גרעיניות מוקדמות לקביעת הגודל והמרחב של תאי הפצצות.

ב-1962 סדרה חדשה של פצצות אווירודינמיות בעלות גרר נמוך נכנסו לשירות. הפצצות החדשות נועדו לנשיאה חיצונית במטוסי קרב ולא בתוך תאים פנימיים. הפצצות הן בשני גדלים, 250 ק"ג (551 ליברות) ו-500 ק"ג (1,102 ליברות). לשניהן מרעום אף יחיד.

שני הסדרות, סדרת 1954 וסדרת 1962 נמצאות עדיין בשימוש. הנפוצות ביותר מאלו הן ה-FAB-100, FAB-250, FAB-500, FAB-750 וה-FAB-1000. פצצות אלו הן המקבילות לפצצות הסדרה 80 האמריקנית. בפצצות אלו נעשה שימוש נרחב ברוסיה, מדינות ברית ורשה, ומדינות אחרות אליהן יוצאו.

פצצות גדולות יותר בעלות צורה פחות אווירודינמית נשארו בארסנל הסובייטי, בעיקר לשימוש על ידי מפציצים כבדים. באפגניסטן ב-1988 עשו מפציצי טופולב 22M שימוש נרחב ב-FAB-1500 (משקל נומינלי 1,500 ק"ג / 3,300 ליברות) וב-FAB-3000 (משקל נומינלי 3,000 ק"ג / 6,600 ליברות).

פצצות שימוש כללי צרפתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פצצות שימוש כללי צרפתיות, המשווקות על ידי מאטרה ומיוצרות על ידי Société des Ateliers Mécanique de Port-sur-Sambre (בקיצור SAMP) נבנות במגוון סוגים עם משקל נומינלי של בין 50 ק"ג (110 ליברות) ל-1,000 ק"ג (2,205 ליברות). הנפוצות ביותר בן ה-250 ק"ג (1,102 ליברות) EU2 ו-T25, 400 ק"ג (882 ליברות) T200 ו-1,000 ק"ג (2,205 ליברות) BL4.

מדינות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות אחרות, בהן ברזיל, צ'ילה, ישראל, פורטוגל, רומניה, דרום אפריקה, ספרד ושבדיה מייצרות פצצות משלהן, רובן גרסאות של סדרת הסימן 80 האמריקנית המיוצרות ברישיון, או חיקויים דומים.