פרוטיאוס מצוי
 פרוטיאוס
| |
|---|---|
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | דו-חיים |
| סדרה: | בעלי זנב |
| תת־סדרה: | סלמנדרות |
| משפחה: | פרוטיאוסיים |
| סוג: | פרוטיאוס |
| מין: | פרוטיאוס מצוי |
| שם מדעי | |
 Proteus anguinusלאורנטי, 1768 | |
| תחום תפוצה | |
| |
| |
פרוטיאוס מצוי (שם מדעי: Proteus anguinus) הוא דו-חי אנדמי המצוי במערות הקרסטיות באלפים הדינריים. הפרוטיאוס חי במים הזורמים מתחת לאדמה באזור זה, ובין היתר באגן ההיקוות של נהר הסוצ'ה קרוב לטריאסטה שבאיטליה, דרום סלובניה, דרום מערב קרואטיה והרצגובינה.
זהו המין היחידי בסוג פרוטיאוס. באירופה זהו והמין היחיד במשפחת הפרוטיאוסיים וחי המערות היחיד ממערכת המיתרניים. בקרב המקומיים מכונה גם "דג אדם" בשל צבע עורו הדומה לצבע עור של אדם לבן (סלובנית: človeška ribica, קרואטית: čovječja ribica).
הפרוטיאוס ידוע בשל הסתגלותו לחיים בחשכה מוחלטת בסביבת חייו התת-קרקעית. עיניו המנוונות של הפרוטיאוס ממוקמות מתחת לעורו, ולכן הוא משולל יכולת ראייה. הוא חסר פיגמנטציה וצבע עורו החלק ורדרד. בשונה מרוב מיני הדו-חיים, הפרוטיאוס חי את כל חייו במים: הוא ניזון, ישן ומתרבה במים. ברגליו הקדמיות שלוש אצבעות, וברגליו האחוריות שתיים. הפרוטיאוס מפגין נאוטניה, והוא משמר מאפיינים של צורת הלרווה כדוגמת זימים חיצוניים גם בבגרותו, בדומה לדו החיים האמריקאיים אקסולוטל ונקטורוס.
אנטומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
גופו ארוך ומגיע לאורך של 20–30 ס"מ, ולעיתים אף ל-40 ס"מ. בגופו המעוגל מופיעים חריצים בגבולות יחידות השריר (Myomere), זנבו קצר יחסית ובעל סנפיר דק. רגליו קצרות ודקות ומספר האצבעות ברגליו נמוך מזה של דו-חיים אחרים: ברגליו הקדמיות שלוש אצבעות ולא ארבע, ובאחוריות שתיים במקום חמש. עורו הדק מכיל כמות מעטה של פיגמנט ריבופלאבין, ולכן צבע עורו לבן צהבהב או ורדרד, וניתן להבחין באיבריו הפנימיים באזור הבטן. צבעו זה שמזכיר את צבע עורו של אדם הקנה לפרוטיאוס את כינויו "דג אדם" או "דג אנושי" בשפות מקומיות. עורו מסוגל ליצור מלנין, וכשהוא נחשף לאור הוא יפתח בהדרגה צבע כהה.
ראשו מוארך ובקצהו אף קצר ושטוח. בפיו מצויה שן זעירה המשמשת כמסננת כך שחלקי מזון גדולים יישארו בפה. הנחיריים כה זעירים עד כי לא ניתן להבחין בהם, ומצויים בצידי אפו. בראשו המוארך ישנו זוג עיניים הממוקמות מתחת לעור ולכן הוא משולל יכולת ראייה. הוא שוכן במערות תת-קרקעיות חשוכות ולכן אינו נזקק לחוש הראייה. מאחורי ראשו ישנם שלושה זוגות של זימים חיצוניים, שצבעם אדמדם ורק בעזרתם הוא נושם. צבעם האדמדם הוא בשל הדם העשיר בחמצן שבו ניתן להבחין דרך בעור חסר הפיגמנט. לפרויטאוס ריאות לא מפותחות, ותפקידן בנשימה הוא רק עזר.
הזכרים והנקבות דומים במראה, ולזכרים פתח ביב עבה במקצת מזה של הנקבות.
איברי חישה[עריכת קוד מקור | עריכה]
איברי חישה רגישים ושאינם תלויים בראייה הם בין ההתאמות שפיתחו לעצמם בעלי חיים שחיים במערות על מנת להתמצא בחשכה המוחלטת השוררת במקום מחייתם. מערכת החישה של הפרוטיאוס מותאמת לחיים בסביבה מימית תת-קרקעית. בשל חוסר היכולת להשתמש בראייה להתמצאות, סיגל הפרוטיאוס חושים חדים. הוא משמר את הפרופורציות של צורת הלרווה, כדוגמת גוף דק וארוך וראש גדול ושטוח, ולפיכך הוא יכול לשאת מספר גדול של קולטני חישה.
עיניו של הפרוטיאוס מנוונות, אולם השתמרה בהן רגישות לאור. הן מצויות עמוק מאחורי שכבת הדרמיס של עורו ולרוב לא ניתן להבחין בהן. לצורת הלרווה יש עיניים רגילות, אולם התפתחותן נעצרת מוקדם והן מתחילות להתנוון, עד שלאחר ארבעה חודשי התפתחות הן מנוונות לחלוטין. תאים קולטי אור נמצאים גם בבלוטת האצטרובל. ניסויים התנהגותיים מצאו כי גם העור עצמו רגיש לאור. הרגישות לאור בעורו היא הודות לפיגמנט מלנופסין, המצוי בתאים מיוחדים הנקראים תאי מלנין (melanophores).
הפרוטיאוס מסוגל לחוש בריכוזים נמוכים של תרכובות אורגניות במים. חוש הריח מאפשר להם לחוש את כמות וטיב המזון בצורה טובה יותר מדו חיים אחרים. קולטני הטעם נמצאים על האפיתל מפריש הריר בפיהם, כשרובם בחלקה העליון של הלשון ובפתחי הזימים. אלו המצויים בפיהם מאפשרים להם לטעום את מזונם, ואלו המצויים בזימים מאפשרים לחוש חומרים בסביבה המימית.
התאים באוזנו הפנימית מאפשרים לפרוטיאוס לקלוט גלי קול במים ותנודות בקרקע.
אקולוגיה ומחזור חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרוטיאוס הוא חיה חברתית, והם נוהגים להימצא יחד בסדקים ותחת אבנים. זכרים פעילים מינית הם יוצאי דופן, והם מגנים על הטריטוריה שלהם שם הם מושכים נקבות. הזכר מפיץ תיקי זרע (spermatophore) שאותם קולטות הנקבות באמצעות פתח הביב.[2] הנקבות מטילות בין 12 ל-70 ביצים שקוטר כל אחת מהן 12 מילימטר. את הביצים הן מטילות בין אבנים. ההתפתחות העוברית של הפרוטיאוס נמשכת 140 ימים ב-10ºC, והוא מגיע לבגרות מינית לאחר 14 שנים נוספות[3]. צורת הלרווה מקבלת מראה בוגר לאחר כארבעה חודשים, כשמשך ההתפתחות תלוי מאוד בטמפרטורת המים. אורך גופם של הראשנים בבקיעתם מהביצה 2 ס"מ, ובמשך החודש הראשון לחייהם הם ניזונים מחלמון.
התפתחות הפרוטיאוס כטרוגלוביטים דו-חיים אחרים מתאפיינת בהטרוכרוניות - החיה לא עוברת גלגול ותכונות של צורת הלרווה נותרות גם בהמשך ההתפתחות. צורת ההטרוכרוניות של הפרוטיאוס היא נאוטוניה - בגרות סומטית מאוחרת עם בגרות מינית מוקדמת, והם מגיעים לבגרות מינית כשנותרת בהם מורפולוגיה חיצונית של לרווה. בדו חיים אחרים מבוקר הגלגול על ידי ההורמון תירוקסין, המופרש מבלוטת התריס. בלוטת התריס מפותחת ומתפקדת בפרוטיאוס, וההסבר לכך שהוא לא עובר גלגול הוא בשל חוסר רגישות של רקמות שונות לתירוקסין.
הפרוטיאוס שוחה במים במהירות בהתפתלות כצלופח, ונעזר ממעט ברגליו. את טרפו הוא מאתר בעזרת יכולתו לחוש את תנודותיהם במים. הפרוטיאוס ניזון מרכיכות (Belgrandiella - משפחת הידרוביתיים), שטצדאים (Niphargus, Asellus, Synurella), וזחלי חרקים (שעירי כנף, בריומאים, גדותניים וזבובאים).[4] הוא איננו לועס את מזונו אלא בולע את כולו. הפרוטיאוס מסוגל לשרוד תקופה ממושכת ללא מזון. כאשר מצוי המזון בחוסר הוא מפחית את פעילותו ואת הקצב המטבולי.
תוחלת חייהם הממוצעת נאמדת ב-68.5 שנים.[5]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרוטיאוס מצוי, באתר ITIS (באנגלית)
- פרוטיאוס מצוי, באתר NCBI (באנגלית)
- פרוטיאוס מצוי, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
- פרוטיאוס מצוי, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- פרוטיאוס מצוי, באתר GBIF (באנגלית)
- פרוטיאוס מצוי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- פרוטיאוס מצוי, באתר edgeofexistence
- פרוטיאוס מצוי, באתר amphibiaweb
