פרו דה קוויליאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פרו דה קוויליאן (Pêro da Covilhã)
לאום פורטוגזי
לידה ~1450
ליסבון פורטוגל
פטירה ~1530
אתיופיה
שנות פעילות 1530-1487
מספר מסעות 1
אזורים שחקר הודו, מצרים, אתיופיה
מידע על חייו

פרו או פדרו דה קוויליאןפורטוגזית: Pêro da Covilhã‏; ~1450, ליסבון - ~1530, אתיופיה) היה דיפלומט ומגלה ארצות פורטוגזי.

בהיותו כבן 18, התיידד עם ספרדי אשר שהה בביקור בעיר קוויליאן שבפורטוגל כדי לקנות בדים ואריגים, וזה הזמין את דה קוויליאן לבוא לספרד ולשרת את אדונו, דון חואן דה גוזמן, אחיו של דוכס מדינה-סידוניה שהיה אחד האצילים הבולטים בסביליה שבממלכת קסטיליה. פרו הסכים לבוא עמו לסביליה, ושרת כנושא חרב. הדוכס, שנודע גם כ"פיראט הספרדי", התרשם מאוד מחיוניותו של דה קוויליאן והזמין אותו להשתתף בהפלגותיו, אולם דה קוויליאן לא נעתר להזמנה. ב-1474 הוא יצא לליסבון, בלוויית דה גוזמן, לראיון אצל אפונסו החמישי, מלך פורטוגל.

דה קוויליאן התחבב על המלך, בין היתר בשל שליטתו בשפות, ובעיקר בשפה הערבית, ודון חואן דה גוזמן ויתר על שירותיו של דה קוויליאן לטובת המלך. כך, בהיותו בן 24, התמנה דה קוויליאן כאחראי על דורבנות הרכיבה של המלך. עם חלוף הזמן, החליט המלך למנות את דה קוויליאן לתפקיד נושא כליו, תפקיד שהקנה לו זכות לשאת כלי נשק ולהחזיק בסוס משלו.

ב-1476 לחם דה קוויליאן לצד דום אפונסו החמישי בקרב טורו, שהיה ניסיון כושל ליטול את כס המלוכה של קסטיליה (אפונסו החמישי היה גיסו של מלך קסטיליה אנריקה הרביעי). מאוחר יותר הוא ליווה את אפונסו החמישי, כאשר נסע לצרפת לשכנע את לואי האחד עשר, מלך צרפת, לסייע במאבקו על כתר קסטיליה. לאחר שנסיונותיו להמליך עצמו גם על קסטיליה העלו חרס, הוא ויתר על תפקידו כמלך פורטוגל והמליך תחתיו את בנו ז'ואאו השני.

לאחר כשלונו של קשר כנגד ז'ואאו השני, הוציא המלך להורג במו ידיו את דוכס ברגנסה והטיל על דה קוויליאן לחקור את שאירע ואילו אצילים היו מעורבים בקשר. דה קוויליאן הצליח לבסס את אשמתם של דיוגו, דוכס ויזאו, ושל גארסיה דה מנזש, בישוף העיר אבורה.

בשנים בהן שירת בחצר המלך הוא אף נשא לאישה את קתרינה, ולאחר חודשים ספורים הרתה אשתו.

ז'ואאו השני ביקש להמשיך במפעל התגליות בו החל הנסיך אנריקה הנווט. כחלק מהצעדים שנקט כדי לחדש את מסעות התגלית הימיים, הוא מינה את דה קוויליאן לשאת ולתת על חוזי שלום עם הבֶּ‏רבֶּ‏רים מהמגרב (דוגמת מלכי פס ו‏‏תלם סן), ובכך למנוע התנכלות מצדם, בעת שהתקדמו הפורטוגזים עקב בצד אגודל במסעות התגלית שלהם לאורך חופי אפריקה.

שליחותו במזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירוק - מסעם המשותף של פרו דה קוויליאן ואפונסו דה פאיבה למזרח, בטרם נפרדו לדרכם בחצי האי ערב (עזבו את סנטרם שבפורטוגל ב-7 במאי 1487). כתום - המשך מסעו של קוויליאן לגואה שבהודו. כחול - המשך מסעו של דה פאיבה לקיסרות אתיופיה.:שחור - נתיב מסעו הימי של ואסקו דה גאמה להודו. ניתן להבחין בהפלגה של הארמדה בלב האוקיינוס, תוך ניצול רוחות וזרמים מיטביים, להגעה מהירה יותר לכף התקווה הטובה.

ב-1487 יצא דה קוויליאן יחד עם אפונסו דה פאיבה (de Paiva) בשליחות מטעם המלך ז'וא‏א‏ו‏ השני, על מנת לגשש אחר ידיעות על הממלכה האגדית של הכומר יוחנן ואודות הודו. השליחים התחפשו לסוחרים, אומנו בידי הקוסמוגרפים המלכותיים והודרכו בידי רב העיר בז'ה שבפורטוגל, שהנחה אותם כיצד למצוא את מבואות המבצר של קהיר. ב-7 במאי 1487 הם יצאו למסעם רכובים על סוסים מהעיר סנטרם שבפורטוגל, בה שכנה חצר המלוכה, לכיוון ולנסיה. הם חצו את דרום חצי האי האיברי והגיעו לברצלונה ב-14 ביוני 1487, ממנה הפליגו בנאו (Nau, סוג של ספינה) והגיעו לנפולי לאחר עשרה ימים. מנאפולי המשיכו דה קוויאלן ודה פאיבה לאיי יוון, מסע שנמשך אף הוא עשרה ימים. ספינתם עגנה באי רודוס, שבאותם ימים נשלט בידי מסדר ההוספיטלרים, והם התארחו אצל נזירים פורטוגזים ששהו במסדר.

מרודוס, הארץ הנוצרית האחרונה בה דרכה כף רגלם, הפליגו לאלכסנדריה שבמצרים, ארץ הכופרים בעיני הנוצרים, וקנו סחורה כדי להיטיב להתחזות לסוחרים. עד מהרה חלו דה קוויליאן ודה פאיבה בקדחת הנילוס, והגיעו אל סף מוות. ה"נאיב", ממלא מקום הסולטאן, הניח שהם בגדר מתים וללא יורשים ונטל מהם את מרכולתם. אף על פי כן החלימו השניים וה"נאיב" גמל להם כשווי הסחורה שנטל. משם המשיכו במשימתם וניסו לשחזר את נתיב התבלינים בכיוון ההפוך, לעיר רוזטה, ברכיבה על סוסים, ולקהיר בהפלגה בספינה במעלה נהר הנילוס. בקהיר הם הצטרפו לשיירת גמלים שעמדה לחצות את המדבר בגדה המזרחית של הים האדום, תוך מעבר דרך סואץ, סיני וערב, אל מדינה ומכה, הערים הקדושות לאסלאם. שם נאלצו להסתגף ולהתפלל לנביא מוחמד, תוך התחזות למוסלמים. משם הם המשיכו לעדן שבמבואות האוקיינוס ההודי.

לעדן הגיעו ב-1488, ושם נפרדו לדרכם. הם קבעו להיפגש שוב כעבור 3 שנים בקהיר, בכניסה למצודת העיר, עם רדת החשכה באחד מתשעים הימים הראשונים של שנת 1491; אפונסו דה פאיבה המשיך לאתיופיה, בחיפוש אחר הכומר יוחנן, ופרו דה קוויליאן הפליג להודו.

בנובמבר 1488 הגיע דה קוויליאן לקליקוט, אחת הממלכות הקטנות של הודו דהיום. שם התוודע לסוחר שתיאר בפניו את נתיבי הסחר בתבלינים; הוא סיפר לו על קיומן של ציילון, שממנה יובא הקינמון, ושל מלזיה, שממנה ייבאו את אגוזי המוסקט. כמו כן תיאר בפניו את תפקידה של קליקוט בכל התהליך; אל ממלכה זו זרמו התבלינים, ואלה הועמסו על ספינות שהפליגו לים האדום ומשם יוצאו לונציה.

בכל מה ששמע וראה דה קוויליאן לא היה די, מבחינתו. בהמשך ביקר בקאנור ובגואה שבחוף מלבר, ומשם הפליג להורמוז שבפתח המפרץ הפרסי, ווידא שנפח הפעילות המסחרית במקומות אלה אכן קטן מזה שבקליקוט.

בדצמבר 1489 הפליג דה קוויליאן מהורמוז לחופה המזרחי של אפריקה. הוא ביקר במלינדי, בקילואה, במוזמביק ולבסוף גם בסופאלה, וערך רישומים על תחנות הסחר של המורים (הפורטוגזים נהגו לכנות את כלל המוסלמים "מורים", אף שאלה שכנו בעיקר בצפון אפריקה). בתוך כך, רשם דה קוויליאן כי לאחר הקפתו של הקצה הדרומי של אפריקה (שמאוחר יותר כונה בידי המלך ז'ואאו השני "כף התקווה הטובה") יהיה ניתן להפליג בקלות יחסית לקליקוט, דרך סופאלה ומלינדי. על בסיס רישומיו אלה של דה קוויליאן החליט ואסקו דה גאמה, כעשר שנים מאוחר יותר, לחצות את האוקיינוס ההודי היישר לקליקוט, ובכך להשלים את המסע האירופי הראשון להודו בדרך הים.

ב-30 בינואר 1491 פנה דה קוויליאן לשערי מבצר קהיר, כפי שקבע עם דה פאיבה 3 שנים קודם לכן. שם, במקום לפגוש את אפונסו דה פאיבה, הוא פגש את רבי אברהם (רבה של העיר בז'ה) ויהודי פורטוגזי נוסף בשם ז'וזה לָ‏מֶ‏גו, ואלה הודיעו לו כי אפונסו דה פאיבה נפטר בקהיר בתחילת החודש ממחלת הדבר, בלי שסיפר אודות נסיעותיו או הרפתקאותיו. בנוסף סיפרו לדה קוויליאן אודות בנו שנולד, שזכה לשם אפונסו, כהקדשה למלך המנוח. השניים עידכנו את דה קוויליאן בהקפתו של ברתולומיאו דיאס את כף הסערות, שכעת המלך ז'ואאו השני שינה את שמה ל"כף התקווה הטובה". דום ז'ואאו השני ביקש מרבי אברהם שייסע ויאשר את חשיבותה של הורמוז, על מנת לסתור או לאשש את דיווחיו של ז'וזה לָמֶגו שסבר ההפך - הורמוז היא החשובה, ולא קליקוט.

דה קוויליאן שלח את דיווחיו למלך באמצעות ז'וזה למגו, ויצא עם הרב להורמוז. שם נפרד מהרב וחזר לעדן, כדי להתחקות אחר ידיעות על הכומר יוחנן, כיוון שאודותיו לא הספיק אפונסו דה פאיבה לספר. משם עלה על סירה המפליגה לזילע, שלחופי אתיופיה, מעט דרומה.

באתיופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באתיופיה קיבל אותו הקיסר אסכנדר, לכאורה צאצאו של הכומר יוחנן, בסבר פנים יפות. דה קוויליאן הבין שבממלכה האגדית שכן עם השרוי במצוקה ובמאבק מתמיד לא ליפול תחת עולה של שליטה מוסלמית, ועל כן לא יהיה באפשרותה להושיט לפורטוגל כל עזרה במאבק במוסלמים. נהפוך הוא, הייתה זו ממלכת אתיופיה אשר נזקקה לעזרתה של פורטוגל במלחמה בכופרים - המוסלמים, היהודים בהרי סמיאן ועובדי האלילים.

הקיסר נהואד, אחיו של אסכנדר ויורשו של בנו עמדה ציון השני שמת בטרם עת, מנע את יציאתו של דה קוויליאן את גבולות הקיסרות. מנהג זה של מניעת יציאתם של זרים הבאים בשערי הממלכה אומץ גם בידי יורשיו. הקיסר העניק לדה קוויליאן אדמות וזה הפך לאדון בקיסרות. דה קוויליאן נישא בשנית, העמיד צאצאים רבים והאריך ימים.

עם מותו של נהואד ב-1508, המשיך פרו דה קוויליאן בתפקידו כיועץ מלכותי עבור הקיסרית החדשה הלני. בהמלצתו שלחה הקיסרית את השגריר מתאוס לליסבון, מלווה בשני אנשי דת פורטוגזים שהופיעו באתיופיה. פורטוגזים אלה סיפרו לדה קוויליאן על מותו של ז'ואאו השני ועל עלייתו למלכות של מנואל הראשון, ואף על הישגיהם הימיים של ואסקו דה גאמה ושל פדרו קברל.

בינתיים ביקרו אצל דה קוויליאן מספר פורטוגזים, והוא מסר להם ידיעות חשובות. ב-1521 פגש אותו השגריר דום רודריגו דה לימה, שנשלח על ידי מנואל הראשון להקים שגרירות באתיופיה. הדיווחים אודות מסעות דה קוויליאן נשלחו לכומר פרנסישקו אלוורש בידי פרו דה קוויליאן עצמו, ואלוורש ערך והוציא אותם לאור בליסבון ב-1540 תחת השם "מידע אמיתי אודות אדמותיו של הכומר יוחנן מארצות הודו" ("Verdadeira Informação das Terras do Preste João das Índias").

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]