פרידריך וילהלם הרביעי, מלך פרוסיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המלוכה הפרוסית
בית הוהנצולרן
Wappen Deutsches Reich - Königreich Preussen (Grosses).png
פרידריך הראשון, מלך בפרוסיה (1701-1713)
ילדיו
פרידריך וילהלם הראשון ("המלך החייל"; 1713-1740)
ילדיו
פרידריך השני ("הגדול"; 1740-1786)
אין ילדים
פרידריך וילהלם השני (1786-1797)
ילדיו
פרידריך וילהלם השלישי (1797-1840)
פרידריך וילהלם הרביעי (1840-1861)
אין ילדים
פרידריך וילהלם הרביעי

פרידריך וילהלם הרביעי (15 באוקטובר 1795 ברלין - 2 בינואר 1861 פוטסדם), בנו הבכור של מלך פרוסיה פרידריך וילהלם השלישי ושל אשתו לואיזה ממקלנבורג-שטרליץ. לאחר מות אביו הוכתר ב-7 ביוני 1840 למלך פרוסיה, ומלך עד ליום מותו. מסיבות בריאותיות מונה אחיו וילהלם הראשון ב-7 באוקטובר 1858 לעוצר הממלכה במקומו.

בצעירותו נחשב פרידריך וילהלם לבחור ביישן, וילדותו המוגנת עברה עליו בבית הוריו באווירה כמו-בורגנית. הוא נחשב למלך רומנטיקן אשר הושפע מהאידאלים הימי-ביניימים של האימפריה הרומית הקדושה, וראה עצמו כעמוד התווך של הממלכה וכמלך פטריארכלי.

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרידריך וילהלם נולד בשנת 1795, כשאביו היה עדיין יורש העצר של פרוסיה. הוא נטבל בארמונו של יורש העצר (Kronprinzenpalais) בשדרות אונטר דן לינדן בברלין ב-28 באוקטובר 1795. לאחר מות סבו פרידריך וילהלם השני, ירש אביו את כס המלוכה הפרוסי, ופרידריך וילהלם בן השנתיים התמנה ליורש העצר. הוריו בחרו לו מורים אישיים מובחרים, שאיתם נקשר בקשרי ידידות במהלך כל חייו. בזכותם זכה פרידריך וילהלם לחינוך מקיף, היה בקי באמנויות, וידיד האמנים.

את המשבר הגדול הראשון בחייו של יורש העצר הצעיר הביאה תבוסתו של הצבא הפרוסי מול כוחותיו של נפוליאון בונפרטה בקרב יינה ב-14 באוקטובר 1806. משפחת המלוכה נמלטה לפרוסיה המזרחית, לממל. מבין ילדיו של המלך היה רק פרידריך וילהלם הרביעי מבוגר דיו להבין את הטרגדיה שבמנוסתו של בית המלוכה, והדבר נחקק בזכרונו. בעוד אחיו הצעירים שמחו על המסע המפתיע, הבין עתה פרידריך וילהלם את גודל האחריות שבמלוכה, והלקח ליווה אותו בבגרותו.

נישואיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 בנובמבר 1823 נשא פרידריך וילהלם את הנסיכה אליזבת לודוויקה מבוואריה לאישה. הנסיך הבחין בה במהלך נסיעה שנועדה אך ורק לצורך מציאת כלה, והחל בתחרות על ידה. אף שלנישואים היו יתרונות פוליטיים גם לפרוסיה וגם לבוואריה, ניצבו בפניהם קשיים דתיים, משום שאליזבת סירבה להצטרף לנצרות הפרוטסטנטית, בעוד שמלך פרוסיה פרידריך וילהלם השלישי סירב לנישואי בנו יורש העצר עם נסיכה קתולית. פרידריך וילהלם הרביעי הצהיר שדווקא דבקותה של בחירת לבו בעקרונותיה מעלה את קרנה בעיניו.

רק לאחר מאמצאים דיפולמטיים נרחבים של שני הצדדים נמצאה נוסחת פשרה, לפיה תשמור אליזבת על דתה, אבל תסכים להתעמק בעקרונות האמונה הפרוטסטנטית ותימנע מלתת ביטוי נרחב לאמנותה הקתולית. לאחר חיים ממושכים בחצר הפרוסית הצטרפה לבסוף אליזבת מרצונה לאמונה הפרוטסטנטית, שאפיינה את בית הוהנצולרן.

לפי כל העדויות היו נישואיהם של פרידריך וילהלם ושל אליזבת מאושרים, אך בני הזוג נותרו חשוכי ילדים.

חיבתו לאדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר כיורש העצר הייתה לפרידריך וילהלם השפעה גדולה על האדריכלות הפרוסית בת זמנו, שבה נחשב לבקי גדול. הוא התכתב עם שורה של גדולי האדריכלים בני התקופה והתייעץ איתם בעניינם של בניינים שונים שתכנן לבנות בעיר הבירה ברלין ובמושב בית המלוכה בפוטסדם. בהקשר הזה ראויים להיזכר קרל פרידריך שינקל, תלמידיו פרידריך אוגוסט שטילר, לודוויג פרזיוס וכריסטיאן דניאל ראוך.

הרקע הפוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחת שלטונו של אביו, פרידריך וילהלם השלישי, הונהגה בפרוסיה מדיניות רסטורציה, לאחר הניצחון על נפוליאון. תחת השפעתו של מטרניך הונהגה צנזורה של העיתונות, ודוכאו השאיפות הבורגניות לחירות פוליטית ולאחדות גרמנית לאומית.

בשנת 1836 לבדה נעצרו 204 סטודנטים שנחשבו לחותרים. חלקם נדונו למוות. חוקים משנת 1825 בעניין נישואי תערובת (בין נוצרים המשתייכים לזרמי כנסייה שונים) הובילו למתיחות עם הכנסייה הקתולית. החוקים האלה קבעו שילדים הנולדים לנישואים שכאלה ישתייכו לכנסייה של האב. בישופים רבים התנגדו לחוק הזה, וחלקם נעצרו, מה שהחריף את המתיחות עם הכס הקדוש.

שנות מלכותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עלייתו לשלטון בשנת 1840, עצר פרידריך וילהלם את מדיניות הרסטורציה של אביו, וכן גם את המתיחות עם הכנסייה הקתולית, שלהם ויתר בכמה נקודות חשובות. גזרי דין מוות רבים בוטלו, והוגי דעות ליברליים רבים שוחררו ממעצר. רק הצנזורה על העיתונות נותרה על כנה.

השנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1842 השתתף פרידריך וילהלם בכינוס חשוב שהחליט על בניית הקתדרלה של קלן, שהייתה סמל חשוב לאחדותה של גרמניה, ואף היה בין מניחי אבן הפינה. פרידריך וילהלם היה פטרון של האמנויות, והביא לבנייה של כמה מבני כנסייה בסגנון הנצרות המוקדמת בפארק סנסוסי בפוטסדם, שחיקו כנסיות דומות ברומא (למשל כנסיית סן קלמנטה ומגדל הפעמונים של כנסיית סנטה מריה בעיר). מדרום לעיר קובלנץ בנה את ארמון שטולצנפלס בסגנון נורמאני, ובאחוזת משפחתו בהוהנצולרן בנה טירה בסגנון נאו גותי.

ב-26 ביולי 1844 ניסה היינריך לודוויג צ'ך (Tschech), עובד מדינה לשעבר שלא התקבל בחזרה לשירות המדינה והרגיש נבגד בשל כך, להתנקש ביריות אקדח במלך פרידריך וילהלם ובאשתו בחצר הארמון בברלין, אך בני הזוג לא נפגעו.

בית הנבחרים הפרוסי המאוחד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1847 כינס פרידריך וילהלם גוף שנקרא "בית הנבחרים המאוחד" (Vereinigter Landtag), אשר העלה את הדרישה לחוקה. המלך סירב לבקשה, כפי שטרח להבהיר בנאומו בפתיחתו של בית הנבחרים, שבו שלל מכל וכל, באופן תקיף ביותר, החלפה של הסדר הישן בשיטת ממשל חוקתית. כמו כן יצא חוצץ נגד זכותם של הנבחרים להתבטא ולהשמיע את דעתם, בהסבירו כי המלך מולך בפרוסיה לפי חוק אלוהי, ואינו יכול או רשאי למשול לפי דעת רוב כזה או אחר. בכך עורר עליו את חמתם של כל החוגים הפוליטיים, אף השמרניים ביותר. בית הנבחרים הזה התפזר עוד לפני מהפכת מרץ 1848 והחוקה שנתקבלה בעקבותיה.

מהפכת 1848[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר פרצה מהפכת מרץ 1848 (אביב העמים בגרמניה), הסכים פרידריך וילהלם לוויתורים מסוימים, לא מעט בהשפעת מקורבו פרידריך שטראוס. ב-18 במרץ ביטל את הצנזורה על העיתונות והבטיח לנסח חוקה כלל-גרמנית.

האוכלוסייה הברלינאית, אשר יצאה אל ארמון המלך להודות לו ולעודדו לצעדים נוספים, נבהלה למראה כוחות הצבא שחנו לפני הארמון, והתפתחה מהומה. המלך הורה לכוחותיו להשליט סדר. שתי יריות נורו בשגגה ולא פגעו באיש, אך הכניסו את ההמון לפניקה מוחלטת. שמועות נפוצו על טבח רב-נפגעים שעורך הצבא באוכלוסין, והתפתחו קרבות רחוב קשים ברחבי ברלין.

למחרת נסוג הצבא, וב-21 במרץ עבר המלך ברחובות העיר, לבוש בצעיף שחור-אדום-זהוב (צבעי הדגל המסורתי הכלל-גרמני) והודיע על הסכמתו לאחדותה ולחירותה של גרמניה. אלא שבסתר כתב לאחיו, הנסיך וילהלם: "היה עליי לענוד אתמול את צבעי הרייך, על מנת להציל את הכול. אם יצליח המהלך... אפשוט אותם שוב!". מכאן שפרידריך וילהלם התכוון להשיב למהפכה במהפכת-נגד, כאשר ישתנו יחסי הכוחות. מחקרים חדשים מצביעים על השיקול הקר שהפעיל פרידריך וילהלם, בהסכימו לוויתורים זמניים שאיפשרו לו לשמר את השלטון האבסולוטי בפרוסיה.

את האספה הלאומית הפרוסית (Preußische Nationalversammlung), אשר החליפה את בית הנבחרים המאוחד, הרחיק פרידריך וילהלם אל הספר ולבסוף פיזר אותה בנובמבר 1848.

ב-6 בדצמבר 1848 הודיע המיניסטריון לענייני ברנדנבורג, שהיה אנטי-מהפכני, על חוקה חדשה לפרוסיה, שבה הונהג אמנם פרלמנט, אבל מירב הכוח השלטוני נותר אצל המלך. פרידריך וילהלם סמך את ידו על החוקה, אשר אמורה הייתה לעבור אשרור מחודש בידי כל אחד מצאצאיו בעתיד, עם עלייתו לכס המלכות. בסתר ציווה להוסיף לחוקה נספח סודי, שבו קרא לכל אחד מממשיכי דרכו לסרב להכיר בחוקה. מלכי פרוסיה אחריו, וילהלם הראשון ופרידריך השלישי, התעלמו מנספח זה, ווילהלם השני אף העלה אותו באש.

ב-3 באפריל 1849 הביאה משלחת מטעם האספה הלאומית של פרנקפורט לפרידריך וילהלם את כתר קיסר גרמניה, אלא שהוא סירב לקבלו בטענה שזהו "כתר ביבים". הניסיון הזה נודע בשם "איחוד הרייך מלמטה". לאחר גל מהומות נוסף במאי 1849, אשר דוכא בידי כוחות צבאיים בפיקוד פרוסי, בא הקץ למהפכה הגרמנית של מרץ 1848.

מעט מאוחר יותר הציע מקורבו של המלך, הגנרל יוזף מריה פון רדוביץ, פתרון מדיני של "גרמניה קטנה" (ללא אוסטריה), אך עם קשר פוליטי הדוק יותר לאוסטריה, פתרון מהסוג שגם המלך יכול היה להסכים לו. אלא שהאוסטרים וכן יועצים שמרניים רבים של המלך דחו זאת מכל וכל, ובועידת אולמיץ הרוסית-אוסטרית-פרוסית הוכשלה התוכנית סופית, ובמקומה הוקמה מחדש הקונפדרציה הגרמנית.

חוקת פרוסיה משנת 1850[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיזורה השקט של האספה הפרוסית הלאומית והחוקה הכפויה מלמעלה סימלו את סוף המהפכה בפרוסיה, אשר דוכאה בהצלחה. החוקה, שנכפתה על ידי השלטונות, הבטיחה לפחות שינויים מסוימים.

שני בתי הפרלמנט שנקבעו בחוקה נתכנסו לראשונה ב־26 בפברואר 1849. בגלל שיטת הבחירה שלטה האצולה בבית הראשון. הבית השני הזרדז לאשרר את החוקה, וב־27 באפריל 1849, שישה ימים מאוחר יותר, הזדרז המלך לפזרו, בניגוד להבטחותיו, והנהיג שיטת בחירה המבוססת על שלושה מעמדות, שהונהגה בצו חירום. שיטת הבחירה החדשה הבטיחה את שליטת המלוכה בבית הנבחרים. החוקה המתוקנת, ששופרה לטובת הכתר, נכנסה לתוקפה ב־2 בפברואר 1850. בשנת 1853 שמר המלך לעצמו את הזכות לקבוע את זהותם של חלק ממושבי הפרלמנט בעצמו. חוקת פרוסיה משנת 1850 נותרה על כנה עד למהפכת נובמבר בשנת 1918.

שנות שלטונו המאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1850 סופחו הדוכסויות הדרומיות הוהנצולרן-זיגמרינגן והוהנצולרן-הכינגן לפרוסיה כמחוזות חדשים.

מחלה ואובדן היכולת למשול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1857 סבל פרידריך וילהלם מכמה מקרי שבץ, שהביאו בין השאר לפגיעה ביכולת הדיבור שלו, ומנעו ממנו לטפל עוד בענייני השלטון. אשתו אליזבת לודוויקה דאגה שאחיו וילהלם הראשון יתמנה לעוצר הממלכה במקומו, ב־7 באוקטובר 1858.

לאחר מכן יצאו בני הזוג לנסיעה ארוכה ברחבי אירופה, ששיאה היה ביקור אצל האפיפיור.

מותו וקבורתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

העדות על מותו של המלך נמסרה מפי שלישו הנסיך קראפט פון הוהנלוהה-אינגלפינגן, שהיה אחראי גם להודיע על כך לקרוביו של המלך. זה הזדרז לדווח לאחי המלך, וילהלם הראשון, כבר בחצות הלילה של מפנה השנה, על מותו הקרוב של המלך.

כל משפחת המלוכה הזרדזה להגיע מברלין לארמון סנסוסי, והדבר עורר תשומת לב רבה בציבור. כך אירע שהמלך מת מוות פומבי כמעט. ב־2 בינואר שם שבץ אחרון סוף לייסוריו של המלך.

לפי צוואתו, נקבר המלך בכנסיית השלום (Friedenskirche) בפוטסדם, אבל רק לאחר שלבו הוצא מגופו ונקבר בנפרד בכניסה לקבר משפחתו בארמון שרלוטנבורג, מקום קבורת הוריו, בברלין.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • David E. Barclay: Anarchie und guter Wille. Friedrich Wilhelm IV. und die deutsche Monarchie. Siedler-Verlag, Berlin 1995, ISBN 3-88680-463-1
  • Walter Bußmann: Zwischen Preußen und Deutschland. Friedrich Wilhelm IV.Sidler-Verlag, Berlin 1990, ISBN 3-88680-500-X
  • Rüdiger Hachtmann: Berlin 1848. Eine Politik und Gesellschaftsgeschichte der Revolution. Dietz-Verlag, Bonn 1997, ISBN 3801240835
  • Ernst Lewalter: Friedrich Wilhelm IV. Das Schicksal eines Geistes. Kiepenheuer Verlag, Berlin 1938
  • Frank L. Kroll: Friedrich Wilhelm IV. und das Staatsdenken der deutschen Romantik. Colloquium-Verlag, Berlin 1990, ISBN 3-7678-0778-5
הקודם:
פרידריך וילהלם השלישי
Armoiries Brandebourg.png
מלכי פרוסיה
הבא:
וילהלם הראשון