פריז בוערת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פריז בוערת
Paris Is Burning.jpg
עטיפת תקליטור הסרט
שם במקור: Paris Is Burning
בימוי: ג'ני ליווינגסטון
הפקה: ג'ני ליווינגסטון
תסריט: סטיבן אליוט
עריכה: ג'ונתן אופנהיים
שחקנים ראשיים: דוריאן קורי
פפר לה בייג'ה
ווילי נינג'ה
אוקטביה סן לורן
אנג'י אקסטרבגנזה
ונוס אקסטרבגנזה
סול פנדוויס
פרדי פנדוויס
קים פנדוויס
צילום: פול גיבסון
חברת הפצה: Miramax
מדינה: ארצות הברית
אולפן: Academy Entertainment
Off White Productions
הקרנת בכורה: 16 באוגוסט 1991
משך הקרנה: 78 דקות
שפת הסרט: אנגלית
תקציב: $500,000
הכנסות: $3,779,620 "הכנסות הסרט", במסד הנתונים Box Office Mojo (באנגלית)
דף הסרט ב-IMDb

פריז בוערתאנגלית: Paris is Burning) הוא סרט תיעודי אמריקאי מ-1990. הסרט צולם במהלך שנות ה-80, והוא מתעד את "תרבות הנשפים" (באנגלית, Ball Culture) של העיר ניו יורק, ושל הקהילות הטרנסג'נדריות, האפרו-אמריקאיות, הלטינו והגיי שהיו מעורבות בתרבות זו. אנשים רבים שהיו חלק מ"עידן הזהב" של נשפי הדראג מחשיבים את הסרט הזה לאחד התיעודים החשובים של התקופה, וכן לחקירה מעמיקה לנושאי גזע, מגדר, ומיניות בארצות הברית.‏[1]

תוכן הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט חוקר את הנשפים המהודרים בהם התקיימו תחרויות דראג עם חוקים מאוד נוקשים, על פי נושאים או קטגוריות קבועים מראש. המתחרים היו "הולכים" (כמו דוגמניות במסלול אופנה) בפני השופטים, ומקבלים ציונים עבור קריטרניונים כגון האמיתות של הדראג, יופי התלבושת, או יכולת הריקוד שלהם.

הסרט נע בין צילומים מהנשפים לבין ראיונות עם חברי הסצנה, כולל פפר לה בייג'ה, דוריאן קורי, אנג'י אקסטבגנזה, וויל נינג'ה. רבים מהמתחרים ייצגו "בתים" כדוגמת "בתי אופנה" מובילים (כגון בית שאנל), שתפקדו כמשפחות נבחרות, קבוצות חברתיות, וצוותים תחרותיים. בתים ומתחרים שניצחו בתחרויות באופן קבוע זכו לסטטוס "מיתולוגי".

ג'ני ליווינגסטון, שהייתה אז סטודנטית לקולנוע באוניברסיטת NYU, בילתה שבע שנים ביצירת הסרט פריז בוערת, בו היא התמקדה על ראיונות עם דמויות מובילות מהעולם הזה, כאשר רבים מהמרואיינים תרמו מונולוגים שהסבירו את תרבות הנשפים בנוסף לחשיפת תרומותיהם ואופיים האישי. בסרט, מונחים כמו "בית", "אמא" ו"קריאה" מדגישים כיצד התרבות שהיא נושא הסרט לקחה מונחים מהעולם הלבן הסטרייטי, והחדירו בהם משמעויות אלטרנטיביות, בדיוק כמו שה"בתים" עצמם שימשו כמשפחות חלופיות למתחרי הנשפים הצעירים, אשר האוריינטציה המינית שלהם לעתים גמרה לניכור מצד המשפחות הביולוגיות שלהם.

הסרט מראה אנשים עם זהויות מגדריות שונות מתוך קהילות שונות, ואם אופני הבעה שונים.‏[2] הסרט גם חקר איך הדמויות בו התמודדו עם נושאים כמו הומופוביה, איידס, גזענות, ועוני. לדוגמה, חלק מהדמויות, כמו וונוס אקסטרבגנזה, פנו לעבודת מין, בעוד אחרים גנבו מחנויות כדי לשרוד, ואחרים גורשו מבתיהם על ידי הוריהם ההומופובים. דמות אחת חסכה את כספה עבור ניתוח לשינוי מין. אך מה שבאמת עושה את הסרט למשמעותי הוא הגישה שהסרט נוקט - לדברי ליווינגסטון ועל פי מבקרים וצופים, הסרט הדוקומנטרי הזה היווה חקירה רב-שכבתית לתוך תת-תרבות של קהילות שחורות ולטיניות שהיא מיקרוקוסמוס של החברה הרחבה יותר, עולם חבוי ולא מוערך, שרוב האמריקאים לא הכירו.[3] דרך ראיונות אחד-לאחד, הסרט מקנה תובנות לחייהם ומאבקיהם של הדמויות בה, ומראה את הגאווה, הכוח, וההומור שעוזרים להם לשרוד "בעולם עשיר ולבן".

בגדי הדראג מוצגים כמופע מורכב של מגדר, מעמד וגזע, דרכו יכול אדם לבטא את הזהות שלו, הרצונות שלו, והתקוות שלו, ברבדים שונים. הקהילות השחורות והלטיניות המוצגות בסרט כוללות מגוון רחב של זהויות ומבעים מגדריים, מגברים הומואים עד מלכות בוצ'ות ועד נשים טרנסג'נדריות.

הסרט גם מתעד את המקורות של הווג (Vogue dancing), סגנון ריקוד בו מתחרים עוצרים באמצע ההליכה ו"קופאים" בפוזות זוהרות, כאילו מצלמים אותם לעיתון "ווג". כוכב הפופ מלקולם מקלרן הביא את הווג למיינסטרים שנתיים לפני צאת הסרט לאקרנים בשירו "Deep in Vogue", כאשר הקליפ המוזיקלי של השיר כלל סמפלינג מהסרט[4], והתייחס באופן ישיר לדמויות מ"פריז בוערת", כמו פפר לה בייג'ה, וכלל רקדנים מהסרט, כמו ווילי נינג'ה.‏[5] השיר טיפס במהרה לראש מצעד הפזמונים של בילבורד.[6] שנה לאחר מכן, הזמרת מדונה יצאה עם השיר מס' 1 שלה "Vogue", שהביא עוד יותר הכרה לסגנון הריקוד.

מפיקי המוסיקה C&C Music Factory סימפלו חלקים מפריז בוערת באחת ההקלטות שלהם באלבום "Gonna Make You Sweat", ומופיע הדראג רו פול גם סימפל ציטוטים מן הסרט בסרטו "Starbooty", וכן בתוכנית הטלוויזיה שלו "RuPaul's Drag Race".

מחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פריז בוערת קיבלה מימון מהקרן הארצית לאמנויות בארצות הברית במשך זמן קצר, בדיוק כאשר המוסד הזה בא תחת ביקורת על מימון אמנים שנויים במחלוקת כגון רוברט מייפלת'ורפ ואנדרס סרנו. בידיעה שפרסום סביב סרטה עלול לגרום לביטול המימון, ליווינגסטון נמנעה מלהפיץ מידע על הסרט מחוץ למעגל קטן של מפיקים ומשתתפים.

ב-1991 חלק המהמשתתפים בסרט ביקשו לתבוע עבור נתח מהרווחים. פריז דופרי תבעה על הסכום הגדול ביותר - $40 מיליון. המפיקים טענו שתמיד תכננו לחלק רווחים בין המשתתפים. לאחר שעורכי הדין של ההפקה הראו שכל התובעים חתמו על אישורים על השתתפותם בסרט, אלה ביטלו את תביעותיהם. ההפקה אז חילקה סכום של כ-$55,000 בין שלושה עשר משתתפים.‏[1].

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביקורות הראשונות היו מהללות, ופריז בוערת זכתה במספר פרסים יוקרתיים, כולל פרס המושבעים של פסטיבל סאנדנס, פרס טדי של פסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין, פרס הקהל בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו, פרס GLAAD, פרס נשים בקולנוע (Women in Film Crystal Award), פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר של אגודת המבקרים בלוס אנג'לס (Los Angeles Film Critics Association Award for Best Documentary Film), ושל אגודת המבקרים בניו יורק (New York Film Critics Circle Award for Best Documentary), ושל מעגל המבקרים הארצי (National Film Critics' Circles). הוא גם נחשב לאחד הסרטים הטובים של 1991 על ידי הלוס אנג'לס טיימס, הוושינגטון פוסט, הNPR, טיים מגזין ואחרים.

פריז בוערת לא זכתה למועמדות לפרס האוסקר, דבר שתרם לתחושה גוברת שישנם נושאים המודרים מפרסי ההאקדמיה האמריקאית לקולנוע, והוביל, חלקית, לשינויים בתהליך הצגת המועמדויות לסרטים דוקומנטרים באקדמיה.[7]

בקרב קהילות שחורות התגובות היו מעורבות. הפמיניסטית בל הוקס כתבה שעולם הנשפים והמשתתפים בו הם מוטעים מבחינה פוליטית, וביקרה את המצב בו מפיקה לבנה מייצגת תרבויות שחורות ולטיניות כבידור לאנשים לבנים אחרים. מבקרים אחרים, קווירים מקהילות מיעוטים, ראו את הסרט כאוסף של קולות אותנטיים וחזקים (מישל פרקינסון בירחון Black Film Review, אסקס המפהיל בThe Guardian, ג'קי קולבי בירחון Afterimage). ג'סי גרין כתב בניו יורק טיימס שהסרט איפשר לליווינגסטון לפתח את הקריירה הקולנועית שלה, בעוד הוא לא תרם מאום למשתתפים בו.

כיום, כבר יותר משני עשורים מאז שחרורו לאקרנים, פריז בוערת עדיין מהווה מקור חשוב עבור נוער להט"בי, וכלי עבור חוקרים וסטודנטים לחקר נושאים כמו גזע, מעמד, ומגדר. הסרט מאפשר למשתתפי נשפים של היום לפגוש את קודמיהם, ומצייר דיוקן של מספר אנשים מרשימים, אשר חלק מהם נפטרו מאז יצא הסרט.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Paris Has Burned ניו יורק טיימס, 18 באפריל 1993
  2. ^ Seidel, Dena. "An Interview with Jennie Livingston." Films for the Feminist Classroom 1.1 (2009): 1–16. Web. 24 Nov. 2012
  3. ^ Barry Koltnow, “Director Says 'Paris' Isn't Just Dance Film Jennie Livingston Wants People to Look at 'Paris Is Burning' with an Open Mind and an Understanding Heart,” Orlando Sentinel, September 4, 1991, p. 1.
  4. ^ Malcolm McLaren – Let It Rock
  5. ^ מצעד הפזמונים של בילבורד
  6. ^ Billboard Dance/Club Chart – July 29 1989.
  7. ^ Grimes, William (July 13, 1995). "Oscar Rules Change For Documentaries", The New York Times.