פרנאן דה ברינון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דה ברינון, ב-1943, בעת ביקור במקום שבו אירע טבח יער קאטין

פרנאן דה ברינון, המרקיז דה ברינון (בצרפתית - Fernand de Brinon;‏ 26 באוגוסט 1885 - 15 באפריל 1947) היה עיתונאי ועורך דין צרפתי שהיה לאחד מראשי משטר צרפת של וישי, ושיתף פעולה עם הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה. דה ברינון שימש לתקופה קצרה ראש משטר וישי, לאחר שראשי המשטר גלו בעקבות נסיגת הנאצים מצרפת לאחר הפלישה לנורמנדי. הוא נתפס על ידי בעלות הברית, נשפט על פשעיו והוצא להורג.

דה ברינון נולד למשפחת אריסטוקרטיה קתולית עשירה בעיר ליבורן במחוז ז'ירונד. הוא למד משפטים ומדע המדינה באוניברסיטה, אך עבד כעיתונאי בפריז. לאחר מלחמת העולם הראשונה היה בין המטיפים לפיוס עם גרמניה. הוא התקרב לפייר לאוואל, התיידד עם יואכים פון ריבנטרופ, ובשנת 1935 אף פרסם ראיון עם היטלר, שאותו ביקר, לדבריו, באופן "פרטי".‏[1]

דה ברינון נישא ליהודיה שהמירה דתה לקתוליות, בשם ז'אן לואיז רשל פרנק (Jeanne Louise Rachel Franck‏; 1982-1896), שכונתה "ליזט". גרושתו של בנקאי יהודי בשם קלוד אולמן, ולה שני בנים, הייתה ליזט בעלת מהלכים בחברה הגבוהה בצרפת. הזוג היה לאחד הזוגות המובילים בזירה החברתית בפריז בשנות השלושים, ובעל השפעה בחוגי הימין.

עם תבוסת צרפת במלחמת העולם השנייה והקמת משטר צרפת של וישי, היה דה ברינון לאחד מראשי המשטר. בנובמבר 1940 מינה אותו פייר לאוואל לנציגו הקבוע של משטר וישי בפריז הכבושה על ידי הנאצים.‏[2] ב-1942 מינה אותו פטן ל"מזכיר המדינה" של וישי.

דה ברינון היה האיש השלישי בחשיבותו במשטר וישי, ותמך בכל לבו באידאולוגיה של המשטר. על חשיבותו לנאצים תעיד העובדה שאשתו הוכרזה כ"ארית של כבוד" וחוקי הגזע לא יושמו נגדה. עם כניסת בעלות הברית לפריז, באוגוסט 1944, בעקבות הפלישה לנורמנדי, נמלטו דה ברינון ואשתו לגרמניה. עם התפטרותם של ראשי משטר וישי האחרים, פטן ולאוואל, מונה דה ברינון בספטמבר 1944 כ"ראש הוועדה הממשלתית של צרפת", מעין ממשלת וישי בגלות, שקבעה מושבה בבלפור. עם סיום המלחמה נעצרו ברינון ואשתו על ידי כוחות בעלות הברית. במסגרת משפטי משתפי הפעולה בטולוז, העיד ברינון במשפטו של פטן, ונשפט בעצמו. ב-6 במרץ 1947 נידון למוות. לצד לאוואל וז'וזף דארנן היה דה ברינון אחד משלושת ראשי ממשל וישי היחידים שהוצאו להורג, מתוך 18 פסקי דין מוות שנפסקו באותם המשפטים.‏[3] גזר הדין הוצא לפועל באמצעות כיתת יורים ב-15 באפריל 1947 בפרבר הפריזאי של מונטרוז'.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כתף סוררת, דבר, 12 בנובמבר 1935
  2. ^ עם סגירת הגליון, דבר, 19 בדצמבר 1940
  3. ^ משתפי הפעולה בוישי מקבלים חנינה, דבר, 30 בנובמבר 1950