פרנץ קפקא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פרנץ קפקא

פרנץ קפקא (Franz Kafka; ‏3 ביולי 18833 ביוני 1924) היה סופר יהודי יליד פראג בירת בוהמיה (כיום צ'כיה) שכתב בשפה הגרמנית ונחשב לאחד מגדולי הסופרים של המאה העשרים. בין כתביו הבולטים: הרומנים "המשפט" ו"הטירה", הנובלה "הגלגול" ואחרים.

כיום, בכמה שפות, נכנס לשימוש הביטוי "קפקאי" המתאר מצב של עמידה אל מול מערכת ביורוקרטית אטומה ובלתי ניתנת להבנה.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קפקא כילד
קפקא (1906 בקירוב)

פרנץ קפקא נולד ב-1883 למשפחה יהודית דוברת גרמנית בפראג אשר בבוהמיה, אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, לאב הרמן קפקא (18521931), סוחר עצמאי שעסק במסחר במוצרי מותרות, ולאם ג'ולי לבית לוי (18561934), בתו של בעל מבשלת שיכר מצליח, שזכתה להשכלה טובה יותר מזו של בעלה. במכתב לאביו (1919) תיאר עצמו קפקא כ"בן משפחת לוי עם שמץ של משקע קפקאי". אמרה זו חושפת את מערכת היחסים הנוקשה שלו עם אביו הסמכותן והתובעני שתואר כאיש עסקים "מגודל, אנוכי ושחצן".

קפקא היה הבכור מבין ששה אחים. שני אחיו הצעירים, גיאורג והיינריך, מתו לפני שמלאו להם שנתיים ולקפקא שש שנים, והוא גדל עם שלוש אחיותיו הצעירות: גבריאלה (אלי) (1944-1889), ואלרי (ואלי) (1944-1890) ואוטילי (אוטלה) (1943-1892). שני ההורים עבדו בעסק של האב במשך שעות מרובות והילדים טופלו במרבית הזמן בידי משרתים ואומנות. שלוש האחיות ומשפחותיהן נספו בשואה בגטאות ובמחנות ריכוז.

קפקא למד גרמנית כשפה ראשונה, ואת יצירותיו כתב בשפה זו. הוא שלט היטב גם בצ'כית, ובשלב מאוחר יותר רכש ידיעות בשפה הצרפתית ותרבותה. אחד מהסופרים הצרפתים האהובים עליו היה גוסטב פלובר. בשנים 1889-1893 למד בבית הספר הגרמני היסודי לבנים בפראג. השכלתו היהודית באותה תקופה הייתה מוגבלת, והתמצתה בביקור בבית כנסת שערך יחד עם אביו ארבע פעמים בשנה וחגיגת הבר מצווה שלו בגיל שלוש עשרה.

בתום לימודיו היסודיים הוא התקבל לגימנסיה הממשלתית בפראג בעלת אוריינטציה חזקה ללימודים קלאסיים ומשמעת קפדנית - גם כאן הייתה שפת ההוראה גרמנית. הלימודים נמשכו שמונה שנים וב-1901 עבר קפקא בהצלחה את בחינות הגמר.

באותה שנה התקבל לאוניברסיטה הגרמנית בפראג שם החל בלימודי כימיה אך עבר לשביעות רצונו של אביו תוך שבועיים ללימודי משפטים, שאיפשרו לו מגוון רחב יותר של אפשרויות מקצועיות. מסלול זה שהיה ממושך איפשר לקפקא לקחת, בנוסף, קורסים בלימודים גרמניים והיסטוריה של האמנות. בין חבריו ללימודים באוניברסיטה היה שמואל הוגו ברגמן.

באוניברסיטה הצטרף לאגודת סטודנטים גרמנית שארגנה אירועים ספרותיים, ערבי קריאה ופעילויות נוספות. בשלהי שנת הלימודים הראשונה הוא פגש במקס ברוד שהפך לחברו הקרוב, ואת העיתונאי פליכס ולטש שלמד גם כן משפטים. ב-8 ביוני 1906 זכה קפקא בתואר דוקטור למשפטים, והחל להיות מועסק בשנת חובה ללא תשלום כפקיד משפטי בבתי משפט אזרחיים ופליליים.

ב-1 בנובמבר 1907 התקבל לעבודה בחברת ביטוח איטלקית בה הוא עבד קרוב לשנה. מכתביו בשנה זו עולה חוסר שביעות רצון משעות העבודה שהתמשכו מ-8 בבוקר ועד 6 בערב, שהקשו עליו ביותר להתרכז בכתיבה שהייתה בראש מעייניו. ב-15 ביולי 1908 התפטר, ולאחר שבועיים מצא לעצמו עבודה מתאימה יותר בחברה ממשלתית לביטוח עובדים מפני תאונות. עם זאת לא הפגין אדישות כלפי עבודתו ואף קודם מספר פעמים. דבר המעיד על מסירותו לעבודה. הפרופ' לניהול פיטר דרוקר מייחס לקפקא את פיתוח קסדת הבטיחות לעובדים אזרחיים, אך אין לכך אישור בשום מסמך מצד מעבידו. במקביל היה קפקא מחויב לעבודתו הספרותית. יחד עם חבריו הקרובים, מקס ברוד ופליכס ולטש, הקימו חוג ספרותי בשם החוג של פראג (Der enge Prager Kreis).

בשנת 1908 פרסם קפקא לראשונה קטעי פרוזה בכתב העת "היפריון". קטעים אלו ואחרים שהתפרסמו בין השנים 1908-1912 נאספו לקובץ הסיפורים התבוננות.

ב-1911 הציע קארל הרמן בעלה של אחותו אלי לקפקא לשתף פעולה בפרויקט עסקי – הקמת מפעל אזבסט. קפקא הצטרף לפרויקט ונדרש להקדיש לו את מירב זמנו. בתקופה זו מצא עניין רב ובידור בהופעות התיאטרון האידי על אף חששותיהם של חבריו הקרובים ומקס ברוד שבדרך כלל תמך בו בכל עניין אחר. המופעים הללו החלו מעוררים אצל קפקא עניין ביהדות שהלך והתגבר מאז.

ב-1912 פגש קפקא בביתו של מקס ברוד את פליציה באואר שהתגוררה בברלין ושימשה כנציגת חברת דיקטפון (חברה למכשירי הקלטת קול). במשך 5 השנים הבאות נרקמה ביניהם מערכת חליפת מכתבים הדוקה, הם נפגשו מספר פעמים והיו מאורסים פעמיים, אך אירוסיהם התבטלו. מערכת יחסים זו הסתיימה לבסוף ב-1917.

ב-1917 בגיל 34 לקה קפקא בשחפת שהצריכה תקופות החלמה ממושכות, בהן נתמך על ידי משפחתו ובמיוחד בידי אחותו אוטלה. על אף חששו מדחייה פיזית ומנטלית, הרשים את הסובבים אותו במראהו הנערי הנקי והמוקפד, התנהגותו השקטה והקרירה, האינטליגנציה המופגנת וחוש ההומור היבש שלו.

בראשית שנות ה-20 פיתח רומן אינטנסיבי אך כאוב עם העיתונאית והסופרת הצ'כית מילנה יסנסקה, שאף תרגמה אחדים מכתביו לצ'כית. ב-1923 עבר לזמן קצר לברלין במטרה להרחיק עצמו מהשפעתה החונקת של משפחתו על מנת שיוכל להתרכז בכתיבה, שם התאהב בדורה דיאמנט, גננת בת 25 ממשפחה יהודית אורתודוקסית, בת לחסידי גור, שניהלה אורח חיים עצמאי. דורה השפיעה עליו לפתח עניין בתלמוד. כשביקש את ידה, שלח אביה הרש'ל דיאמנט מכתב שאלה אל הרבי מגור האם לאפשר את הנישואים, והוא השיב בשלילה.

באותה עת למד עברית אצל הרב יוליוס גרינטל בבית המדרש הגבוה ללימודי יהדות בברלין, ואף ביקר בביתו.‏[1] שנה לאחר מכן מת קפקא משחפת, ב-3 ביוני 1924, והוא בן 40. במהלך חייו התקרב קפקא ליהדות ולציונות, ואף שאף לעלות לארץ ישראל. שאיפה שנגדעה בשל מותו המוקדם ממחלת השחפת.

קפקא כתב את יצירותיו בפראג והתגורר בה רוב שנות חייו.


אישיותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתב בעברית שכתב קפקא למורתו לעברית, פועה מנצ'ל

נוטים לחשוב כי פרנץ קפקא סבל ממאפייני אישיות סכיזואידיים[דרוש מקור], וניכר שהייתה לכך השפעה מובהקת על כתיבתו בנובלה הקצרה ה"גלגול" אך גם ביצירותיו האחרות. עם זאת, מעדויות של קרוביו ווידיו שלו עצמו ניתן להבין כי ייתכן וסבל מחרדה חברתית, והיא זו שהובילה אותו לניכור מן המין האנושי. כמו כן נוטים לחשוב כי הוא סבל מתקופות ממושכות של דיכאון קליני[דרוש מקור], ומתופעות של מיגרנות[דרוש מקור], הפרעות שינה[דרוש מקור] ועצירות[דרוש מקור] כתוצאה מלחצים ומתחים משפחתיים ואחרים בהם היה נתון. הוא ניסה לטפל בבעיותיו אלה באמצעות רפואה נטורופתית[דרוש מקור] ותזונה צמחונית. כתיבתו המבריקה אך הקודרת משקפת ומושפעת במידה רבה מהמצבים הנפשיים בהם היה נתון בתקופות שונות בחייו.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובן הגדול של יצירותיו הספרותיות של קפקא, ובכלל זאת כל הרומנים הארוכים והידועים שלו, לא פורסמו בימי חייו אלא רק לאחר מותו. חברו הטוב, מקס ברוד, פרסם את יצירותיו על אף בקשה מפורשת של קפקא להשמיד את היצירות לאחר מותו[2]. ברוד הצדיק את עצמו הן בכך שקפקא ידע שהוא לא יבצע את הצוואה, ואם הפקיד אותו עליה, משמע שהשלים עם פרסום כתביו. ההצדקה השנייה, שברוד הודה שדי בה לשעצמה מבחינתו, הייתה ערכו הספרותי הרב של העזבון. בין כתבי קפקא, שפורסמו לאחר מותו, נכללים הרומנים "המשפט", "הטירה", ו"הנעדר", שכתיבתם לא נשלמה. בצוואתו הוריש מקס ברוד את כל רכושו, ובכלל זאת את כתבי קפקא שהיו ברשותו, למזכירתו אילזה הופה, אך הוסיף לצוואתו גם הוראה, שלאחר מותו יועברו הכתבים לספריה של האוניברסיטה העברית בירושלים, לספריה בתל אביב או לספריה ציבורית אחרת. לאחר מותה של הופה התפתח קרב ירושה על הכתבים, בין בנותיה של הופה לספרייה הלאומית[2],‏[3] ‏‏[4]. ב- 12/10/2012 קבע בית המשפט לענייני משפחה בישראל כי כתביו של קפקא יועברו לספרייה הלאומית. ‏‏[5]

יצירותיו זכו במשך השנים, וזוכות עד היום, להתייחסות רבה במחקר האקדמי וגם מחוצה לו.

יצירותיו בתיאטרון הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההצגה "הקוף של קפקא" בעיבוד לתיאטרון של קולין טיבן לסיפורו "דין וחשבון לאקדמיה"- הועלתה לראשונה בתיאטרון חיפה במאי 2012 תרגום: שמעון בוזגלו בימוי: אילן תורן משחק: יוסף אבו ורדה

עיריית פראג ואגודת פרנץ קפקא, מעניקים החל משנת 2001 את פרס פרנץ קפקא לסופר שכתב יצירה בעלת "אופי הומניסטי ותרומה לסבלנות תרבותית, לאומית, לשונית ודתית".

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המשפט (Der Prozeß; פורסם לראשונה ב-1925)
  • הטירה (Das Schloß; פורסם לראשונה ב-1926)
  • אמריקה או הנעדר: אמריקה (Amerika or Der Verschollene; פורסם לראשונה ב-1927)

סיפורים קצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הירהורים (Betrachtung; קובץ סיפורים שהתפרסמו בכתב העת "היפריון" ו"בוהמיה" בין השנים 1908-1910)
  • גזר הדין (Das Urteil; פורסם ב-1913)
  • הגלגול ( Die Verwandlung; נכתב ב-1912 ופורסם ב-1915)
  • דין וחשבון לחברי האקדמיה (Ein Bericht für eine Akademie; נכתב ופורסם ב-1917)
  • רופא כפרי ("Ein Landarzt; פורסם ב-1919)
  • במושבת העונשין (In der Strafkolonie; פורסם ב-1919)
  • אמן צום (Ein Hungerkünstler; פורסם ב-1922)
  • יוזפינה או עם העכברים (Josephine, die Sängerin oder Das Volk der Mäuse; פורסם ב-1924)
  • אישה קטנה (Eine kleine Frau; פורסם ב-20 באפריל 1924)
  • לפני החוק (Vor dem Gesetz)

יומנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יומנים 1910-1923 (פורסם ב-1948)
  • מחברות האוקטבו (פורסם ב-1954)

מכתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מכתב אל האב (Brief an den Vater; נכתב בנובמבר 1919)
  • מכתבים אל מילנה (Briefe an Milena; נכתבו בין השנים 1920-1923, פורסמו בשנת 1952)
  • מכתבים אל המשפחה, חברים ועורכים (Briefe 1902-1924; נכתבו בין השנים 1900-1924, פורסמו לראשונה ב-1959)
  • מכתבים אל פליציה (Briefe an Felice; נכתבו בין השנים 1912-1917, פורסמו לראשונה ב-1967)
  • מכתבים אל אוטה ואל המשפחה ('Briefe an Ottla und die Familie; נכתבו בין השנים 1909-1924, פורסמו לראשונה ב-1974)

ספרים שהופיעו בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אמריקה - (תרגום: יצחק שנהר) שוקן, 1945. (מהדורה נוספת הופיעה בהוצאת מעריב).
  • הטירה - (תרגום: שמעון זנדבנק) שוקן, 1955.
  • המשפט - (תרגום: ישורון קשת) שוקן, 1951; (תרגום: ישורון קשת), מעריב לעם, 1960; (תרגום: אברהם כרמל) ירושלים: שוקן, 1992.
  • סיפורים ופרקי התבוננות - (תרגום: ישורון קשת ודן מירון) שוקן, 1964.
  • סיפורים ופרקי התבוננות - (תרגום: ישורון קשת) שוקן, 1973. הקובץ מכיל את הסיפורים "הגלגול", "לפני החוק".
  • תיאור של מאבק: סיפורים, פראגמנטים ואפוריזמים מן העזבון - (תרגום: שמעון זנדבנק) שוקן, 1971.
  • מכתב אל אבא - מכתבים אל מילנה - (תרגום: עדנה קורפלנד) שוקן, 1975.
  • הגילגול - (תרגום: ישורון קשת) משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1975.
  • גזר הדין וסיפורים אחרים - (תרגום: אילנה המרמן) עם עובד, 1977.(הקובץ מכיל את "התבוננות", ,גזר הדין", "רופא כפרי")
  • יומנים 1923-1914 - (תרגום: חיים איזק) הוצאת שוקן, 1978, הוצאה שנייה, 2010.
  • רופא כפרי: סיפורים קטנים - (תרגום: ישורון קשת) משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1978.
  • סיפורים ופרוזה קטנה- (תרגום: אברהם כרמל) שוקן, 1993.
  • סיפורים ופרוזה קטנה - (תרגום: אברהם כרמל) שוקן, 1993. (הקובץ מכיל את הסיפורים "הגלגול", "לפני החוק")
  • תיאור של מאבק: סיפורים ורשומות מן העיזבון - (תרגום: אברהם כרמל) שוקן, 1994.
  • הנעדר: אמריקה - (תרגום: אברהם כרמל) שוקן, 1997.
  • מחברות האוקטבו - (תרגום: שמעון זנדבק) עם עובד, 1998.
  • לפני החוק - הקיבוץ המאוחד, 2000.
  • רופא כפרי וכתבים אחרים שהתפרסמו בימי חייו של הסופר - (תרגום: אילנה המרמן) עם עובד, 2000. (הקובץ מכיל את "התבוננות", "גזר הדין", המסיק", "הגלגול", "במושבת העונשין", "רופא כפרי", "אמן צום" ואחרים)
  • מכתבים אל פליציה: מבחר - (תרגום: אילנה המרמן) עם עובד, 2003.
  • היונה שעל הגג: מכתב אל האב ועוד כתבים מן העזבון - (תרגום: אילנה המרמן) הוצאת עם עובד, 2007.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רונלד היימן, קאפקא, הוצאת שוקן, 1986
  • ארנסט פאוול, חיי פראנץ קאפקא, דומינו, 1990
  • פייטרו צ'טאטי, קפקא, הוצאת דביר, 1992
  • נתן אופק, קפקא והקיום היהודי, הוצאת צבעונים, 2002
  • גוסטב יאנוך, שיחות עם קפקא, ספרית פועלים, 1987
  • מרגרט בובר-נוימן, מילנה, עם עובד, 1996
  • שמעון זנדבנק, דרך ההיסוס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975
  • מכס ברוד, פראנץ קאפקא ביאוגרפיה, עם עובד, 1972
  • פליכס ולטש, פראנץ קאפקא, מוסד ביאליק, 1959
  • פליקס ולטש, פרנץ קאפקא: דתיות והומור בחייו וביצירתו, מוסד ביאליק, 2014
  • שמואל הוגו ברגמן, עם פרנץ קאפקא בבית־הספר, ירושלים שנתון לדברי ספרות ואמנות, 1966
  • ז'יל דלז ופליקס גואטרי, קפקא – לקראת ספרות מינורית, רסלינג, 2005
  • אבנר להב, בין עונג למוות. קריאה פסיכואנליטית בסיפורי קפקא, כרמל, 2007
  • שרה לייב, עולמו של קפקא, אוניברסיטה משודרת, 2010.
  • גלילי שחר, הפצע של קפקא, הוצאת כרמל, 2008.
  • ניקולס מארי, פרנץ קפקא - ביוגרפיה, רסלינג, 2011
  • ענת פרי, פרנץ קפקא אמן רעב, התרגום וסוף דבר ענת פרי, ציורים תמר אסף, 2012.
  • זיוה שמיר, יוחאי עתריה, חיים נגיד (עורכים), קפקא: פרספקטיבות חדשות, ספרא, 2013

מבחר מאמרים על יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יותר ממאה מאמרים, מסות קצרות וכתבות נדפסו בעברית על יצירתו של קפקא. כאן מובא רק מבחר מצומצם מהם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף טל: עד יוסף - זכרונות, הרהורים, סיכומים. הוצאת כרמל, ירושלים (1997) ע' 48-49
  2. ^ 2.0 2.1 רע"א 4556/10
  3. ^ נורית פגי, של מי הירושה הזו? מיהם היורשים החוקיים של עזבונותיהם של מקס ברוד ופרנץ קפקא, ארץ אחרת 55
  4. ^ ‏עופר אדרת, המדינה תובעת בבית משפט את העיזבון של פרנץ קפקא, באתר הארץ, 8 בספטמבר 2009
  5. ^ ‏עופר אדרת, בתום 5 שנות דיונים, ביהמ"ש החליט: כתבי קפקא יועברו לספריה הלאומית, באתר הארץ, 14 באוקטובר 2012