פרנקו אלפאנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פרנקו אלפאנו, 1919

פרנקו אלפאנואיטלקית: Franco Alfano,‏ 8 במרץ 1875 - 27 באוקטובר 1954) היה מלחין ופסנתרן איטלקי, שפרסומו העיקרי בא לו מהשלמת האופרה הלא-גמורה של ג'אקומו פוצ'יני "טורנדוט" בשנת 1926.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלפאנו נולד בפוזיליפו, סמוך לנאפולי. עד לתקופה האחרונה קבעו את תאירך הולדתו שנה מאוחר יותר, ב-1876. הוא למד פסנתר באופן פרטי אצל אלסנדרו לונגו (1864-1946) והרמוניה והלחנה אצל קאמילו דה נארדיס (1857-1961) ופאולו סראו (1830-1907) בקונסרבטוריון סאן פייטרו א מאג'לה בנאפולי. אחרי סיום לימודיו השתלם בהלחנה אצל האנס זיט (1850-1922) וסלומון יאדאזון (1831-1902) בלייפציג. בתקופת עבודתו שם פגש את המלחין הנורבגי אדוורד גריג וכתב מספר רב שח יצירות לפסנתר ולתזמורת. את האופרה "מירנדה", שעדיין לא יצאה לאור, השלים בשנת 1896. את הליברית לאופרה זו כתב בעצמו, על פי רומן של אנטוניו פוגאזארו. יצירתו "המעיין של אנסקיר" La Fonte Di Enschir (ליברית מאת לואיג'י אילקה) נדחתה על ידי המוציא לאור ריקורדי אך הוצגה בורוצלב (אז ברסלאו) בשם Die Quelle von Enschir ב-8 בנובמבר 1898 בהצלחה מסוימת.

מקובל לראות בשלוש האופרות הבאות את החשובות ביצירותיו:

משנת 1918 היה מנהל הקונסרבטוריון של בולוניה ומשנת 1923 ניהל את הקונסרבטוריון של טורינו ואחר את זה של פאלרמו. בהפצצה של בעלות הברית בתקופת מלחמת העולם השנייה איבד את נכסיו.

פרנקו אלפאנו מת בסן רמו ב-1954.

פרספקטיבה היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתו של אלפאנו להשלמת "טורנדוט" של פוצ'יני הייתה אמורה לבצר את המוניטין שלו, אך לא כך היה. תגובתו הראשונית של ארטורו טוסקניני הייתה לדחות את הסיום שכתב ולסרב לבצע אותו וכאשר ניצח בכל זאת על האופרה, התייחס אל התוספות של אלפאנו בפראות, שהרסה את המוזיקה וביטלה את לכידותה. במשך שנים רבות תלו באלפאנו את האחריות לסיום המקוטע, עד שבשנת 1982 הוציא המו"ל ריקורדי לאור את הפרטיטורה המקורית של אלפאנו וגילה לעין כל את טיב העבודה שעשה המלחין ביצירה, תוצאה של מאמצי פיענוח הסקיצות שפוצ'יני כתב לדואט הסיום, במשך תשעה חודשים עד למותו, בכתב בלתי קריא כמעט.

האופרה "שקונטלא", העוסקת במזרח הרחוק העידה על נטייה לאקזוטי ולתזמור עשיר. היא התקבלה בביקורת נוקבת. יצירותיו האחרות היו בלט קומי בשם "נאפולי" ומוזיקה לשלושה שירים של רבינדרנת טאגור.

רשימת יצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "מירנדה", אופרה (1896)
  • "המעיין של אנסקיר", אופרה, (1898)
  • ארבעה מחולות רומניים לפסנתר (1899)
  • "נאפולי", בלט (1901)
  • "לורנצה", בלט, (1901)
  • "תחייה", אופרה, (1904)
  • סוויטה "רומנטיקה" לתזמורת (בהמשך "אליאנה") (1909)
  • סימפוניה מס' 1 (1910)
  • I Cavalieri e la Bella אופרה (לא הושלמה)
  • Lombra di Don Giovanni, אופרה (אחר "דון חואן דב מאנארה") (1914)
  • שלושה שירים מאת טאגור לקול ופסנתר (1918)
  • רביעיית מיתרים מס' 1 (1918)
  • שישה שירים לקול ופסנתר (1919)
  • "הכרת שקונטלא" אופרה (1921)
  • בלט "אליאנה" מתוך סוויטה רומנטיקה (1923)
  • סונאטה לכינור ופסנתר (1923)
  • סונאטה לצ'לו ופסנתר (1925)
  • פינאלה ל"טורנדוט", אופרה, (1926)
  • רביעיית מיתרים מס' 2 (1926)
  • "מדונה אימפריה", אופרה, (1927)
  • שלושה שירים מאת טאגור לקול ופסנתר, (1928)
  • שלישייה (1929)
  • "הלורד האחרון", אופרה סריה למחצה (1930)
  • "המנון למשחרר", מוקדש לסימון בוליבאר, (1930)
  • "וזוביו", בלט, (1933)
  • סימפוניה מס' 2 (1933)
  • דיברטימנטו לפסנתר ותזמורת קאמרית (1935)
  • שירים חדשים של טאגור לקול ופסנתר (1936)
  • חמישייה לפסנתר וכלי קשת (1936)
  • "סיראנו דה ברז'רק", אופרה, (1936)
  • שלושה שירים חדשים (1939)
  • "דון חואן דה מאנארה", אופרה (1941)
  • E Giunto il Nostro Ultimo Autunno לקול ופסנתר (1943)
  • רביעיית מיתרים מס' 3 (1945)
  • חמישה שירים חדשים של טאגור לקול ופסנתר (1948)
  • "דוקטור אנטוניו", אופרה, (1949)
  • "וזוביוס", אופרה לרדיו (1950)
  • "סאקונטאלה", אופרה (שחזור) (1952)
  • "סינפוניה קלאסיקה" מתוך סימפוניה מס' 1 (1953)

יצירות אחרות: סוויטה אדריאטיקה; אינטרמצי למיתרים; "נינה-ננה פרטנופיאה"

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]