פרנקלין דלאנו רוזוולט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פרנקלין דלאנו רוזוולט
(30 בינואר 1882; הייד פארק שבניו יורק - 12 באפריל 1945) (בגיל 63)
FDR in 1933.jpg

פרנקלין דלאנו רוזוולט, 1933
שם בשפת המקור Franklin Delano Roosevelt
מדינה ארצות הברית
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
בת-זוג
נשיא ארצות הברית ה-32
תקופת כהונה 4 במרץ 1933 - 12 באפריל 1945 (12 שנים)
סגן
הקודם בתפקיד הרברט הובר
הבא בתפקיד הארי טרומן

פרנקלין דלאנו רוזוולטאנגלית: Franklin Delano Roosevelt, בראשי תיבות: FDR, וכך הוא מכונה בארצות הברית; 30 בינואר 1882 - 12 באפריל 1945) היה נשיאה ה-32 של ארצות הברית. רוזוולט כיהן בין השנים 1933 - 1945 והיה היחיד מכל נשיאי ארצות הברית שנבחר למשרה הרמה ארבע פעמים ברציפות, מצב שגרר בעקבותיו את התיקון ה-22 לחוקת ארצות הברית.

שנות כהונתו הראשונות התרכזו במאבק בשפל הכלכלי הגדול, משבר כלכלי ממושך שפרץ ב-1929. רוזוולט התמודד עם המשבר הכלכלי באמצעות תוכנית הניו דיל, שכללה הרחבה ניכרת במעורבות הממשל הפדרלי במשק והגדלת המגזר הציבורי. תוכנית הניו דיל זכתה לאהדה רבה בציבור הרחב ורבים ראו בה פתרון למשבר הכלכלי. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה דאג רוזוולט לאספקה שוטפת של ציוד לבריטניה, לסין ולברית המועצות, וסייע בכך לעמידתן האיתנה כנגד מדינות הציר. לאחר הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה בעקבות מתקפת הפתע היפנית על פרל הארבור, הפגין רוזוולט מנהיגות ונחישות בעת שהוביל את ארצו, בשותפות עם יתר בעלות הברית, לניצחון במלחמה. בזכות הישגים אלה הוא זכור כאחד המנהיגים הבולטים במאה ה-20, וכאחד מגדולי נשיאיה של ארצות הברית בכל הזמנים.

רוזוולט היה שאר בשר רחוק של תאודור רוזוולט, הנשיא ה-26 של ארצות הברית, והיה נשוי לאלינור, אחייניתו של תאודור.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט בתצלום עם אביו, ג'יימס ואחייניתו למחצה הלן בשנת 1899

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנקלין דלאנו רוזוולט נולד ב-30 בינואר 1882 בהייד פארק שבעמק ההדסון במדינת ניו יורק (כיום, אתר לאומי היסטורי). אביו, ג'יימס רוזוולט, איש עסקים אמיד, היה נצר לאחת המשפחות הוותיקות והמכובדות ביותר במדינה. אמו, שרה דלאנו רוזוולט, הייתה צעירה מג'יימס בעלה ביותר מ-20 שנה, והייתה גם היא נצר למשפחה מכובדת. פרנקלין היה בנם המשותף היחיד של בני הזוג (אחיו-למחצה מצד אביו, ג'יימס "רוזי" רוזוולט, נישא והוליד ילדים עוד לפני שנולד אחיו הצעיר פרנקלין).

רוזוולט גדל באווירה של שפע. אמו, הכוח המניע בשנות חייו הראשונות, דאגה לגונן עליו מכל רע.‏[1] את חינוכו קיבל רוזוולט הצעיר בבית הוריו באמצעות מורים פרטיים. בגיל 14 התקבל לבית הספר גרוטון היוקרתי שבמסצ'וסטס. לאחר סיום לימודיו בגרוטון המשיך רוזוולט ללמוד באוניברסיטת הרווארד, שם סייע לו מעמדו הרם לקבל מגורים יוקרתיים ולחיות חיי חברה תוססים. בתקופה זו מונה תאודור רוזוולט, שאר בשר רחוק שלו, לנשיא ארצות הברית, ומנהיגותו הנמרצת, כמו גם הרפורמות הרבות שביצע, הותירו רושם עז על רוזוולט הצעיר. לאחר מכן, החל רוזוולט ללמוד משפטים באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק.‏[2] הוא עזב את הלימודים ב-1907 כאשר עבר בהצלחה מבחני הסמכה של לשכת עורכי הדין של מדינת ניו-יורק. ב-1908 התקבל לעבודה בחברת יוקרתית בוול סטריט שבה עסק בעיקר בדיני חברות. באותה תקופה התקבל כחבר במסדר העצמאי של העמיתים יוצאי הדופן ולאחר מכן בלשכה מספר 8 של הבונים החופשיים בניו-יורק.

תחילת דרכו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט בעת היותו תת-שר הצי
רוזוולט וקוקס בכרזת בחירות לנשיאות
רוזוולט כמושל ניו יורק, יחד עם אל סמית'

ב-1910 החל רוזוולט לעשות את צעדיו הראשונים בפוליטיקה, כאשר התמודד על מקום בסנאט של מדינת ניו יורק מטעם המפלגה הדמוקרטית. רוזוולט נבחר לתפקיד, ובמהרה הפך לדמות פופולרית בקרב תושבי ניו יורק בכלל והדמוקרטים בפרט. הוא נבחר לכהונה שנייה והחזיק בתפקיד עד 1913, עת מונה לתת מזכיר הצי תחת נשיאותו של וודרו וילסון. בתפקידו זה פעל למען הרחבת הצי, והקים את עתודת המילואים של צי ארצות הברית. רוזוולט פיתח חיבה מיוחדת לצי, ופעל רבות בשמירה על תקציבו. הוא היה לתומך נלהב בשימוש בצוללות, ובעת מלחמת העולם הראשונה פיתח מספר תוכניות שנועדו לעצור את איום הצוללות הגרמניות על חילות הים של מדינות ההסכמה. אחת התוכניות כללה בנייה של מחסום שהיה אמור להיות מורכב משורה של מוקשים ימיים שישתרעו לאורכו של הים הצפוני, מנורבגיה עד סקוטלנד. התוכנית התקבלה, אך המלחמה הגיעה לסיומה לפני שניתן היה לממשה במלואה.‏[3]

רוזוולט התפטר מתפקידו ב-1920. באותה שנה נבחר כמועמדה של המפלגה הדמוקרטית לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית בצד המועמד לנשיאות, ג'יימס קוקס. המועמדות כשלה כישלון צורב, וקוקס הובס על ידי וורן הרדינג הרפובליקני. מאוכזב מכישלונו פרש רוזוולט מהחיים הפוליטיים למשך שנים אחדות, ופנה לעסוק במשפטים במגזר האזרחי.

רוזוולט המתין לשעת הכושר הנכונה לחזור לפעילות ציבורית, וגם בתקופת פרישתו המשיך לשמור על קשרים טובים עם דמויות מפתח במפלגה הדמוקרטית. ב-1922 תמך במועמדותו של אל סמית' בבחירות לתפקיד מושל מדינת ניו יורק, וסייע לו בניצחונו. ב-1928 נבחר סמית' להיות מועמדה של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית, והציע לרוזוולט להתמודד בבחירות על תפקיד מושל ניו יורק במקומו. רוזוולט הרגיש כי שעתו הגיעה ונענה בחיוב להצעה, ובעוד שסמית' עצמו כשל בבחירות לנשיאות, זכה רוזוולט בבחירות ברוב זעום, וב-1 בינואר 1929 מונה למושל ניו יורק.

מושל ניו יורק[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט נודע כמושל רפורמיסט, ובמהלך כהונתו הוא ביצע שינויים ארגוניים רבים בתשתיות החשמל ובשירות בתי הסוהר. הוא היה אחד המתנגדים החריפים ביותר של ה"טמני הול" (Tammany Hall), מנגנון עתיק יומין ומושחת במפלגה הדמוקרטית בניו יורק, אך מכיוון שנזקק לתמיכתו של הגוף, אולץ למתן את דעותיו ונמנע מלפעול נגדו בגלוי. לאחר נפילת בורסת המניות של ניו יורק באוקטובר 1929 ושקיעת המדינה בשפל הגדול, החל רוזוולט לנקוט במדיניות שנועדה להקל על האוכלוסייה שנפגעה מהמשבר, ופיתח תוכנית רווחה מקיפה. בעצת הנשיא הרברט הובר הוא פנה לבית המחוקקים של ניו יורק, וביקש הקצאה של 20 מיליון דולר, אותם השקיע ביצירת מקומות עבודה בתקווה להמריץ את הביקוש ולהילחם באבטלה.

צעדיו של רוזוולט התבררו כפופולריים בקרב הציבור, והוא נבחר מחדש לתפקיד ב-1930 ברוב סוחף. רוזוולט, שהיה חסר השכלה כלכלית, החליט לשכור מספר יועצים ומומחים בתחום על מנת להתמודד עם המשבר, שהלך והחריף. הבולטים שביועצים אלה היו פרנסס פרקינס והארי הופקינס, שמאוחר יותר מונו לתפקידים בכירים בממשל תחת נשיאותו. ניו יורק תחת מנהיגותו של רוזוולט פיתחה את אחת התוכניות המקיפות לטיפול במשבר מבין כל מדינות ארצות הברית. למרות זאת הדבר סייע רק במעט במיגור המשבר, ורוזוולט שנכנס לתפקידו בעת שהמדינה הייתה בעודף תקציבי של 15 מיליון, עזב אותו עם גירעון עצום של 90 מיליון דולר.

המאבק בשפל הגדול הביא את רוזוולט למסקנה כי רק על ידי חיזוק כוחו של הממשל הפדרלי והתערבות בשווקים הפיננסים תוכל המדינה להיחלץ מהמשבר.

מערכת הבחירות לנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאור הצלחתו והפופולריות הרבה שלו כמושל ניו יורק, עלה שמו של רוזוולט, באופן טבעי, כאחד המועמדים האפשריים של המפלגה הדמוקרטית לבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1932. המאבק על המינוי היה סוער במיוחד, שכן ברור היה כי הנשיא הרפובליקני המכהן, הרברט הובר, סובל מחוסר תמיכה בולט וכי סיכויו להיבחר מחדש קלושים. האמונה הרווחת הייתה כי האדם שיזכה במינוי במפלגה הדמוקרטית יהיה ככל הנראה נשיא ארצות הברית הבא. לאחר מאבק פנים-מפלגתי עיקש זכה רוזוולט במינוי, לאחר שהצליח לקבל את תמיכתם של אישים רבי השפעה, ביניהם איל התקשורת ויליאם רנדולף הרסט ומספר פוליטיקאים מרכזיים כג'וזף קנדי, וילאם מקאדו וג'ון גארנר. את גארנר בחר רוזוולט לרוץ יחד איתו כמועמד לסגן הנשיא.

במערכת הבחירות עצמה שיגר רוזוולט מסרים מעורבים, כשמחד גיסא תקף את הובר על היעדר ריסון תקציבי ומאידך גיסא הבטיח את שלושת ה-Rים: הקלה (Relief), שיקום (Recovery) ורפורמה (Reform), וטען כי ברשותו "עסקה חדשה (ניו דיל New Deal) לעם האמריקני". אבל הבחירות, הפעם, לא נסובו סביב הבטחותיו של המועמד, אלא סביב כישלונו של הנשיא המכהן לעצור את המשך הידרדרותה של הכלכלה האמריקאית. בבחירות, שנערכו בנובמבר 1932, ניצח רוזוולט ברוב של 57% מהקולות וזכה באלקטורים של כל המדינות פרט לשש. ההנחה המקובלת בקרב ההיסטוריונים כיום היא כי הבחירות הללו שינו את פני המפה הפוליטית במדינה, והיוו את תחילתה של המערכת המפלגתית החמישית.

לאחר הבחירות סירב רוזוולט להיפגש עם הובר לניסוח תוכנית משותפת לטיפול בשפל המתמשך, בטענה כי הדבר יביא להגבלתו. רוזוולט חשש כי הובר, שהתנגד לניו דיל, ינצל את הפגישה על מנת לנסות לשכנעו לבטל את התוכנית, ולהמשיך במקום זאת במדיניות הכלכלית שהוא דגל בה. בין בחירתו של רוזוולט לבין כניסתו לתפקיד, במרץ 1933, המשיך המצב הכלכלי להידרדר באופן קשה, כשמערכת הבנקאות קרסה כמעט לחלוטין, והציבור הרחב איבד את אמונו בבנקים. המונים החלו למשוך את פקדונותיהם, דבר שהביא להתמוטטותם של בנקים רבים עד אשר כשני שלישים מהבנקים במדינה נסגרו כדי למנוע מהם פשיטת רגל.‏[4] רוזוולט סירב לבקשתו של הובר לצאת בהצהרת הרגעה לציבור המשקיעים, ולא עשה דבר כדי לנסות ולרסן את משבר הבנקים. המשבר החריף, וסכומי הכסף שהציבור החזיק הגיעו ל-6.3 מיליארד דולר, יותר מכפול משיעור הכסף במחזור לפני המשבר. הובר, שנתפס כאחראי העיקרי למשבר, סיים את כהונתו כאחד האנשים השנואים ביותר בארצות הברית. מספר פרשנים טענו כי זה בדיוק הלך הרוח הציבורי שאותו ביקש רוזוולט להשיג.‏[5]

עוד לפני שהספיק להיכנס לתפקידו החדש, כמעט ומצא רוזוולט את מותו בהתנקשות. בעת שההתכונן לשאת נאום בעצרת במיאמי שבפלורידה, ירה לעברו מתנקש, הרג את ראש עיריית שיקגו, אנטון קרמרק, ופצע חמישה אנשים אחרים. רוזוולט לא נפגע והמתנקש נידון למוות והוצא להורג בכיסא חשמלי זמן קצר לאחר מכן.

תקופת נשיאותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט ואשתו, אלינור ביום השבעתו לנשיאות
התמונה "אם נודדת" של הצלמת דורותיאה לאנג (מרץ 1936), אשר הפכה לסמל של תקופת השפל הגדול
הנשיא רוזוולט במעמד החתימה על חוק רשות עמק טנסי

בעת השבעתו של רוזוולט לנשיאות, ב-4 במרץ 1933, היה ברור לכול כי ארצות הברית נמצאת בעיצומו של אחד המשברים הכלכליים הגדולים בתולדותיה. חקלאים מצאו עצמם במצוקה קשה בעקבות ירידה חדה במחירי הירקות והפירות, הייצור צנח ביותר ממחצית וכך גם התוצר הלאומי הגולמי, שיעור האבטלה עמד על 25 אחוזים מכוח העבודה, ואילו ההשקעות בהקמת עסקים חדשים התכווצו בקרוב ל-85 אחוזים. משבר הבנקים המשיך להחריף, וכשני מיליון אמריקאים, שהיוו קרוב לשני אחוזים מכלל האוכלוסייה באותה תקופה, הפכו לחסרי בית.

רוזוולט פנה לטפל במשבר, וכבר בעת נאום ההכתרה שלו התייחס לחששות הציבור מן השפל המתמשך באומרו את המשפט שהיה למטבע לשון ברבות השנים: "אין לנו לפחד מדבר, לבד מהפחד עצמו". רוזוולט האשים את הבנקאים ובעלי ההון, וטען כי רדיפתם אחר רווחים קלים היוותה את אחד הגורמים להתמוטטותה של הכלכלה. רוזוולט פנה גם לציבור ואישש את הבטחת הבחירות שלו – להוציא את תוכנית "הניו דיל" לפועל במהירות האפשרית.

הניו דיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ניו דיל

המשימות בפניהן ניצב ממשל רוזוולט ביומו הראשון היו ברורות וכללו: הקטנת שיעור האבטלה, חיזוק הבנקים, הורדת עלות המחיה, הגדלת ההשקעות והרחבת הסחר הבינלאומי. פעולתו הראשונה של רוזוולט, מיד עם כניסתו לתפקיד, הייתה טיפול בבעיית "פניקת הבנקים" שהחלה להתפשט בכל רחבי המדינה. רוזוולט הוציא צו לסגירת הבנקים למספר ימים בהתאם לחוק "איסור סחר עם האויב". הצו, שהתבסס על טיוטת הצו שהוכנה עבור הובר למטרה זו, היה בלתי חוקתי בעליל, אך רוזוולט סמך, ובצדק, על אישור הקונגרס בדיעבד. הבנקים המבוססים נפתחו מחדש בתוך זמן קצר, בצירוף הבטחה לסיוע ממשלתי. בנקים חלשים נותרו סגורים עד בדיקת חוסנם הכלכלי על ידי הממשל. בתוך שלושה ימים נפתחו מחדש שלושה רבעים מהבנקים במדינה. כעבור כמה ימים פנה רוזוולט לציבור במסגרת תוכנית הרדיו "שיחות ליד האח", והבטיח לו כי כספו בטוח יותר בבנק מאשר בבית. צעדים אלה הספיקו על מנת לבלום את הפניקה בציבור.‏[6]

אחרי שיושבה בעיה ראשונית זו, פנה רוזוולט לבניית תוכניותיו הכלכליות במפורט. נאמן להבטחת הבחירות שלו, ובעזרת הצוות שלצדו, שכונה "טראסט המוחות" (Brain Trust), יועצים ואנשי אקדמיה כמו ריימונד מולי והכלכלן רקספורד גאי טגוול, החל רוזוולט להאיץ בקונגרס, וזה חוקק חקיקה חברתית רחבה וחסרת תקדים שביססה את "הניו דיל". חוקים רבים הביאו להקמת גופים ממשלתיים שנועדו להוציא את ארצות הברית מהשפל. שני גופים, הזכורים במיוחד, הם המינהל הפדרלי לסיוע חירום (Federal Emergency Relief Administration), וחיל השימור האזרחי (Civilian Conservation Corps) שהוקמו על מנת להקל על האוכלוסייה, ולספק מקומות תעסוקה חדשים. מעשים מרכזיים נוספים שבוצעו על ידי הממשל בראשות רוזוולט כללו את ביטול חוק היובש, שהביא להכנסות נוספות ממסים, והקמת רשות עמק טנסי (Tennessee Valley Authority), שהייתה החברה הממשלתית ורשות התכנון הגדולה ביותר בארצות הברית עד היום. רוזוולט הביא גם לקיצוץ נרחב בהוצאות הממשלה, והקים את הרשות לניירות ערך (Securities and Exchange Commission), שנועדה להסדיר את פעולתן של הבורסות האמריקאיות ולמנוע את הישנות המשבר. פעולות אחרות של רוזוולט היו מוצלחות פחות. חוק השיקום התעשייתי הלאומי (National Industrial Recovery Act) שעבר ב-1933, כונן את "מינהל השיקום הלאומי" (National Recovery Administration), וניסה לעצור את התחרות האכזרית בין חברות ועסקים על ידי כבילתם לכללים קבועים שנגעו למחירי מכירה מינימליים, הגבלת הייצור, והסכמה שלא להתחרות האחד בשני. התוכנית לא הייתה פופולרית מתחילתה ונחלה כישלון חרוץ.

אחת הפעולות הכלכליות הזכורות ביותר של רוזוולט התרחשה ב-5 באפריל 1933 עת הוציא הכרזה ההופכת החזקת זהב לבלתי חוקית: כל אדם שהחזיק במטבעות או מטילי זהב היה חייב להעבירם לידי הממשלה בתמורה לכסף מזומן. הצעד היה שנוי במחלוקת, שכן מעשית, הייתה פעולה זו שקולה להפקעת הזהב שבידי האזרחים. ההשלכה המשתמעת הייתה נטישה של תקן הזהב, שכן המירות דולרים לזהב היא ביסוד התקן. מאוחר יותר באו תקנות שאסרו על תשלום חובות בזהב ושחררו את הממשל מחובתו לשלם בזהב.‏[7][8]

ב-1935, בעקבות בחירות לקונגרס שבהן זכתה המפלגה הדמוקרטית ברוב מכריע, החל ממשל רוזוולט בפעילות חקיקתית ומנהלית נמרצת המכונה אצל רבים הניו-דיל השני. בין התוכניות המרכזיות בניו-דיל השני נכללו: חוק יחסי עבודה לאומי (National Labor Relations Act) שבמסגרתו ניתנה למועסקים הזכות להתארגן, להקים איגודים מקצועיים ולנהל משא ומתן קולקטיבי; חוק הביטוח הלאומי (Social Security Act) שהעניק עזרה לכל אדם מעל גיל שישים וחמש באמצעות קצבה, ביטוח בריאות בסיסי, וסיוע תעסוקתי לנכה; ומנהל עבודות הקדמה (Works Progress Administration) שסיפק עבודה למיליוני אנשים, והפך לאחד הגופים הגדולים שהוקמו במסגרת הניו דיל.

חלקים גדולים מהחקיקה הכלכלית של רוזוולט הותקפו בטענה שהם גוזלים מהמדינות את סמכותן החקיקתית. בית המשפט העליון של ארצות הברית, שארבעה משופטיו היו שמרנים, ביטל את "חוק השיקום התעשייתי הלאומי" ובשנים 1935 עד 1937 ביטל גם חלקים מרכזיים מחקיקת ה"ניו דיל", בדרך כלל ברוב של 5 כנגד 4, ואיים לבטל את "חוק הביטוח הלאומי" ואת "חוק יחסי עבודה לאומי". מנגד, היו שופטים כמו קארדוזו וברנדייס, שהביעו תמיכה בצעדי הנשיא. רוזוולט, שעד אז לא עלה בידו למנות אפילו שופט אחד, החליט להסיר את המכשול המשפטי מעל דרכו בכל מחיר. הוא הציע לקונגרס "להזרים דם חדש" לבית המשפט, באמצעות סילוקם של השופטים שהגיעו לגיל 70. כדי שהתוכנית תהיה חוקתית, הסכים רוזוולט ששופטים שירצו להישאר, יישארו, אך יתווסף שופט חדש כנגדם, ובית המשפט יורחב במספר שופטיו. הקונגרס לא אישר את התוכנית "להעמסת בית המשפט", אך היא שירתה את מטרתו של רוזוולט - שני שופטים שנבהלו הצטרפו למחנה הליברלי, ויצרו רוב של 5-4 בעד הניו דיל. שופט אחר, ואן דוונטר, שלא היה מסוגל לעמוד בלחץ הציבורי, פרש מבית המשפט.‏[9]

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפל הגדול בארצות הברית החל כאירוע מקומי, אך השפעותיו ניכרו במהירות בכל העולם והניעו משבר כלכלי עולמי שבעקבותיו כונסה ועידה כלכלית בינלאומית בלונדון ב-1933. ארצות הברית השתתפה בוועידה, אולם כאשר הנציגים ניסו להגיע להסכמה על תוכנית בינלאומית לפתרון המשבר, הודיע רוזוולט במפתיע כי הוא אינו מכיר בוועידה, ודחה כל ניסיון להגיע להסכם שיחייב את ארצות הברית באופן שימנע ממנו לפעול ביד חופשית.‏[10] בעקבות דבריו של רוזוולט הפכה הוועידה לריקה מתוכן, ובסופו של דבר התמוטטה. הצהרתו של רוזוולט הייתה המשך ישיר למדיניות הבדלנות ששלטה בארצות הברית מאז המאה ה-19, ובאה לידי ביטוי מיוחד בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. מאז דחה הקונגרס את הצטרפותה של ארצות הברית לחבר הלאומים בסיומה של מלחמת העולם הראשונה, נמנעה ארצות הברית מלנקוט עמדה בעימותים ובמחלוקות בינלאומיות. רוזוולט נזהר מאוד לשמור על מדיניות זו, שזכתה לתמיכה רחבה בציבור ובכל קצות הקשת הפוליטית. עם כניסתו לתפקיד הוא הגה את מדיניות השכן הטוב, שנועדה לצמצם לאפס את התערבותה של ארצות הברית בענייניהן של מדינות אמריקה הלטינית שהיו תחת השפעתה מאז המאה ה-19. תחת מדיניות זו נסוגו כוחות הצבא האמריקני מהאיטי, והסכמים חדשים שנחתמו עם קובה ופנמה ביטלו את מעמדן כמדינות חסות של ארצות הברית.

עליית אדולף היטלר לשלטון בגרמניה ב-1933 ופלישת איטליה לאתיופיה ב-1935 הביאו לחיזוק התנועה הבדלנית בארצות הברית. שיאה של גישה זו היה בקבלתם של חוקי הנייטרליות. בעוד הרוחות באירופה סערו עם התחמשותה מחדש של גרמניה הנאצית, ונראה היה כי מלחמה חדשה היא בלתי נמנעת, העביר הקונגרס סדרה של חוקים שאסרו על העברת סיוע צבאי מארצות הברית לכל מדינה הנמצאת בעיצומה של לוחמה פעילה. החוק לא הבדיל בין תוקפן למתגונן, ולמעשה הפעיל את אותן סנקציות נגד שני הצדדים. רוזוולט התנגד נחרצות לחוק זה, שמנע ממנו לסייע למדינות ידידותיות כנגד תוקפנות, אך התמיכה הציבורית הרחבה בעד החוק הכריעה אותו, והוא אולץ לתמוך בו בלית ברירה.

הנשיא רוזוולט חותם על חוק השאל-החכר
תהלוכה גרמנית ברחובות פריז הכבושה

בזמן שאירופה ניסתה למלא אחר דרישותיה הטריטוריאליות ההולכות וגדלות של גרמניה הנאצית, הודיע רוזוולט כי הוא לא יצטרף למלחמה נגדה וכי ארצות הברית תישאר נייטרלית בכל מצב שיהיה. עם חתימת הסכם מינכן הידוע לשמצה, שנראה היה באותה עת כי מנע מלחמה באירופה, שלח רוזוולט לנוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה ואחד מחותמי ההסכם, איגרת בת שתי מילים: "איש טוב". רבים רואים בצמד מילים זה הבעת תמיכה במדיניות הפייסנות בעוד קיים מיעוט הטוען את ההפך.‏[11]

פרוץ מלחמת העולם השנייה הביא את רוזוולט לשנות את מדיניותו. נאמן להבטחתו הוא נמנע מלצרף רשמית את ארצות הברית למלחמה, אך יחד עם זאת היה נחוש בדעתו לעזור לבריטים במלחמתם נגד הנאצים. בעוד מרבית הקולות בארצות הברית המשיכו לקרוא לבדלנות, החל רוזוולט בהתכתבות חשאית עם וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה החדש, בניסיון למצוא דרכים לסייע לבריטניה שמשאביה הידלדלו במהירות. כיבושן המהיר של מדינות סקנדינביה ומערב אירופה בידי גרמניה הנאצית הביא לשינוי ראשון בדעת הקהל בארצות הברית ולסדק ראשון בחזית הבדלנית. נפילת צרפת וכיבוש פריז גרמו לזעזוע עמוק בחברה האמריקנית, ולהחלשה משמעותית נוספת של הקולות הבדלניים במדינה. רוזוולט ניצל את ההזדמנות והגה את תוכנית "השאל-החכר", שבעקבותיה החלה ארצות הברית להעביר כמויות גדולות של אספקה וציוד צבאי לבריטניה בתמורה להלוואות ולזכויות נוכחות אמריקאית בבסיסים צבאיים בריטיים. ככל שהמשיכה והתקדמה הלחימה באירופה, החל רוזוולט להאמין בחשאי כי לארצות הברית לא תהיה בסופו של דבר ברירה אלא להצטרף למלחמה.

כהונה שלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהונתו של רוזוולט עמדה בפני סיום ב-1940. לאחר שנבחר מחדש, ברוב סוחף, לכהונה שנייה ב-1936 היה ברור לכל כי תהיה זו כהונתו האחרונה של רוזוולט בתפקיד הנשיא. מאז שג'ורג' וושינגטון, נשיאה הראשון של ארצות הברית, סירב לרוץ לכהונה שלישית ב-1796, נשמרה המסורת, ואף נשיא לא נבחר לכהונה שלישית מעולם. שני הנשיאים היחידים שניסו לזכות בנשיאות בפעם השלישית, יוליסס סימפסון גרנט ותאודור רוזוולט, זכו לגינויים חריפים. רוזוולט אמר תחילה כי אין בכוונתו לרוץ בפעם השלישית, אולם בעוד מדינות מערב אירופה החלו ליפול זו אחר זו לידי צבא הוורמאכט, הוא הגיע למסקנה כי רק ביכולתו להוביל את המדינה בתקופה קשה זו. רוזוולט לא בטח מספיק באף אדם כדי להעביר לידיו את שרביט המנהיגות, ולכן שאף לזכות בכהונה שלישית. המכשול היחיד שעמד בדרכו היה, כיצד לזכות בכך ללא קבלת ביקורת מבית כפי שקרה בעבר. בצעד אסטרטגי נועז, הצליח רוזוולט לגרום ליריבים בולטים בתוך מפלגתו שלא להתמודד נגדו על המועמדות לתפקיד. הוא גם העביר את ועידת המפלגה הדמוקרטית לשיקגו שם ידע כי יזכה לתמיכה גדולה. האהדה הרבה שרכש במהלך שנות נשיאותו עבדה לטובתו, ובוועידה עצמה, נבחר רוזוולט להיות מועמדה של המפלגה ברוב גדול, לקול הקהל שצהל "אנו רוצים את רוזוולט".

בעת מערכת הבחירות, הצהיר רוזוולט כי לא ישלח נערים אמריקנים להילחם במלחמות זרות, ועל בסיס הצהרה זו נבחר מחדש בבחירות לנשיאות, שנערכו בנובמבר 1940. הוא ניצח את המועמד הרפובליקני וונדל וילקי, ברוב של 55% מהקולות וזכה באלקטורים של 38 מדינות מתוך 48. מאוחר יותר, הצטער רוזוולט על מתן הצהרה נחפזת כל כך. מיד עם היבחרו, הוא הורה על התחמשות מסיבית של צבא ארצות הברית, למורת רוחם של הבדלנים בהנהגת צ'ארלס לינדברג שקראו לרוזוולט מחרחר מלחמה חסר אחריות.

רוזוולט וצ'רצ'יל בעת פגישתם הסודית על סיפונה של אוניית קרב באוקיינוס האטלנטי

רוזוולט החל לנקוט בעמדה נוקשה כלפי הנאציזם, והחל בפיתוח דוקטרינה מדינית חדשה. באחד מנאומיו לעם האמריקני אמר כי הוא מאמין שארצות הברית צריכה להיות "ארסנל הדמוקרטיה", ולהגן על מדינות חופשיות מפני תוקפנות הטוטליטריזם.‏[12] שבוע מאוחר יותר נשא את נאום ארבע החירויות שבו קרא לשאוף ליצירת עולם המבוסס על ארבע חירויות של חופש הביטוי, חופש הדת והפולחן וחירות ממחסור ופחד. רוזוולט החל להבין יותר ויותר כי גרמניה הנאצית ובעלות בריתה מהוות סכנה לא רק לשלום באירופה אלא לעולם כולו, אולם נראה היה כי הוא נמצא בדעת מיעוט. קולם של הדוגלים בחוסר התערבות במלחמה המשיך להישמע באופן נהיר וחזק, ולרוזוולט לא הייתה ברירה אלא להסתפק בשמירה על מוכנות הצבא וסיוע צבאי גדול לבעלות הברית מצד אחד, והקפדה על עקרונות הבדלנות מאידך.

עד 1941, תוכניתו של רוזוולט ל"סיוע מלא ללא כניסה למלחמה" הצליחה מעל המצופה.‏[13] חיל הים האמריקני ליווה ספינות אספקה לבריטניה, נושאות מטוסים אמריקניות העבירו מטוסי קרב בריטיים בין נקודות לחימה שונות וספינות הצי המלכותי הבריטי תוקנו בבסיסים אמריקנים. ב-14 באוגוסט 1941, נפגש רוזוולט בסודיות עם וינסטון צ'רצ'יל על סיפונה של אוניית מלחמה באוקיינוס האטלנטי, והשניים חתמו על מה שנודע בשם האמנה האטלנטית. האמנה הייתה למעשה הצהרת עקרונות משותפת למען השלום, והיוותה צעד נוסף בהתקרבות בין המדינות והתחייבות מוסרית של ארצות הברית להצטרף למלחמה. רוזוולט הורה למזכיר המלחמה, הנרי סטימסון, להתחיל בהכנות לוגיסטיות נרחבות לגיוס מיליוני חיילים אמריקנים ולמעורבות ארצות הברית במלחמה כוללת.‏[14] בשלב זה הכל היה מוכן לכניסתה של ארצות הברית למלחמה מלבד עילה מתאימה שתהיה מקובלת גם על מחנה המתנגדים. עילה זו הגיעה בהפתעה עם המתקפה היפנית על פרל הארבור.

המתקפה על פרל הארבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המתקפה על פרל הארבור
פרל הארבור בעת המתקפה היפנית
הנשיא רוזוולט בעת נאומו מול שני בתי הקונגרס לאחר המתקפה
"שלושת הגדולים": צ'רצ'יל, רוזוולט וסטלין במהלך ועידת טהראן

שאיפותיה האימפרליסטיות של יפן הקיסרית הביאו לפלישתה לסין ולפתיחת מלחמת סין-יפן השנייה ב-1937, וזאת למורת רוחה של ארצות הברית. תוקפנותה של יפן פגעה באינטרסים של ארצות הברית, וגרמה להגברת המתיחות בין שתי המדינות בעלות איבה רבת שנים האחת לשנייה. פרישתה של יפן מחבר הלאומים וחתימתה על ההסכם התלת צדדי, שהביא להצטרפותה לברית מדינות הציר, הוסיפה שמן למדורה, והטתה את דעת הקהל בארצות הברית כנגדה. רוזוולט החל לראות ביפן איום משמעותי, ושאף לרסן את שאיפותיה האימפריאליסטיות. מלבד הצעדים המדיניים שביצע, הוא אישר גם אספקת ציוד צבאי לסין, במסגרת חוק השאל-החכר, בתקווה כי הדבר יסייע לה בהדיפת הפולש היפני והחלשתו. במהלך שנת 1941 הגיעה המתיחות בין יפן לארצות הברית לשיא חדש ורוחות מלחמה החלו לנשב באוויר. ביולי של אותה שנה, כתגובה להמשך מגמות הכיבוש היפני בסין ובהודו-סין, החליטו רוזוולט וצ'רצ'יל על הטלת שורה של סנקציות כלכליות על יפן, בהן אמברגו על ייצוא נפט, סגירת תעלת פנמה לספינות יפניות והקפאת נכסים. רוזוולט האמין כי מעשים אלה יביאו לריסונה של יפן, אך הוא לא השכיל לחזות את ההשפעה הקיצונית שהייתה למהלכים אלה על הלך הרוח בהנהגה היפנית. יפן זעמה על התערבותה של ארצות הברית במה שנתפס אצלה כאינטרס לאומי. הסנקציות שהטילו ארצות הברית ובריטניה הביאו לפגיעה קשה בצבאה והביאו אותה למסקנה כי היא חייבת להשתלט על המושבות העשירות בחומרי גלם על מנת להשתחרר מהתלות במערב, וכי יש להילחם בארצות הברית, שהיא המכשול העיקרי להקמת האימפריה היפנית.

פוסטר הקורא לנקמה על המתקפה
כוחות בעלות הברית בעת הפלישה לנורמנדי

ב-6 בדצמבר 1941 קיבל רוזוולט מברק סודי שממנו השתמע כי פניה של יפן למלחמה נגד ארצות הברית.‏[15] יום לאחר מכן, בבוקר 7 בדצמבר, הפציצו מטוסי הצי היפני את כל בסיסי חיל האוויר של צבא ארצות הברית בפרל הארבור שבהוואי ואת כל ספינות המלחמה האמריקניות שעגנו במקום. חמש אוניות מערכה, שולת מוקשים אחת ושלוש משחתות טבעו, וחמש אוניות נוספות ניזוקו; 188 מטוסים הושמדו, ו-2,345 חיילים אמריקאיים נהרגו. מתקפת הפתע היפנית שיתקה את כוחה של ארצות הברית באזור, וחיסלה לזמן מה את יכולתה לשלוט במרחב הימי ואפשרה ליפנים לשלוט במרחבי האוקיינוס השקט. לאחר המתקפה, כבש הצבא היפני את גואם, וייק, הונג קונג, סיאם, הפיליפינים, מלאיה, בורמה וסינגפור.

היפנים ביצעו את התקיפה פחות משעה לפני ששני דיפלומטים מטעמם עמדו להיכנס למשא ומתן על צמצום התביעות באסיה ובסין. הם עמדו להיפגש עם שני דיפלומטים מטעם משרד החוץ של ארצות הברית. האחרונים נכנסו לפגישה כשהם כבר יודעו על התקיפה, אבל קיבלו הוראה מרוזוולט להתנהג כרגיל, אך הם לא התאפקו, וצעקו על היפנים על המתקפה במהלך המשא ומתן. מיד לאחר המתקפה רוזוולט כינס כינוס חירום במשרדו שבבית הלבן. אחד הסנטורים שאל את רוזוולט כיצד היפנים הצליחו לתפוס אותם "עם המכנסיים למטה". רוזוולט ענה לו, כמעט בבכי: "אני לא יודע. פשוט לא יודע". והוסיף: "כל הצי היה שם! כל הצי!".

יום לאחר המתקפה, נשא רוזוולט נאום בפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס שבו כינה את מתקפת הפתע היפנית "יום שייזכר לדיראון עולם". המתקפה תפסה בהפתעה את הציבור בארצות הברית, ועוררה זעם עצום בכל רחבי המדינה. קריאות לנקמה הגיעו מכל הפלגים, החזית הבדלנית התפרקה כליל, והמדינה כולה התאחדה סביב מנהיגותו של רוזוולט שהכריז על מלחמה כוללת נגד האימפריה היפנית. ב-11 בדצמבר, שלושה ימים לאחר המתקפה, הכריזו גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, בנות בריתה של יפן, מלחמה על ארצות הברית. לאחר למעלה משנתיים, נכנסה ארצות הברית עמוק לתוך הבוץ של מלחמת העולם השנייה.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט רצה בפעולת תגמול מהירה על המתקפה היפנית, ודרש את הפצצת יפן עצמה במהירות האפשרית. בקשתו מולאה עם יציאתה לפועל של הפשיטה של דוליטל, מספר חודשים לאחר מכן. הפשיטה הייתה זריקת מרץ לציבור האמריקאי והביאה להרמת המורל הצבאי. אולם למרות זעמו על יפן, החליט רוזוולט כבר בתחילת המלחמה, לרכז את מרב המאמצים בחזית האירופית מתוך הערכה כי האיום הממשי האמיתי נובע מגרמניה הנאצית, והכנעתה תוביל בסופו של דבר גם לניצחון על יפן. בדיונים שהתקיימו בין "שלושת הגדולים" רוזוולט, צ'רצ'יל וסטלין הוחלט כי ארצות הברית ובריטניה ירכזו את מרב מאמציהם בזירת צפון אפריקה ובזירת האוקיינוס השקט בעוד שברית המועצות תמשיך להילחם בחזית המזרחית. "שלושת הגדולים" בצוותא עם צ'יאנג קאי שק, מנהיג הרפובליקה הסינית, המשיכו לתאם ביניהם את אסטרטגיית המלחמה, בסדרה של ועידות מתוקשרות שהתקיימו לסירוגין לכל אורך המלחמה. בין היתר הורה רוזוולט על הקמת המשרד לשירותים אסטרטגיים ומינה את ידידו ויליאם ג'יי. דונובן לעמוד בראשו.

ב-1942 חל מפנה במלחמה לטובת בעלות הברית. כוחות בריטים ואמריקאים נחלו הצלחה בכמה זירות עיקריות שהסבו נזק רב ואבידות כבדות למדינות הציר. הוורמאכט נחל הפסד צורב בקרב אל-עלמיין השני והרוסים ניצחו בקרב סטלינגרד והחלו בהדיפת כוחות מדינות הציר. גם בחזית האוקיינוס השקט חל מפנה כשארצות הברית ניצחה בקרב מידוויי. בעקבות נטיית המלחמה לטובת בעלות הברית, החלו להופיע חילוקי דעות אסטרטגיים בין בעלות הברית, שנסובו סביב נושא הפלישה לצרפת ופתיחת חזית שנייה באירופה. סטלין דרש להוציא את הפלישה לפועל במהירות כדי להסיט את הוורמאכט לחזית השנייה ולהקל על הצבא האדום שהיה מותש וספוג אבידות. צ'רצ'יל העדיף קודם פלישה לאיטליה הפשיסטית, שלהערכתו הייתה נקודת תורפה של הרייך השלישי. רבים בהנהגה הצבאית בארצות הברית היו בדעתו של סטלין, והאמינו כי פלישה לצרפת תביא לסיום מהיר של המלחמה. למרות זאת, רוזוולט תמך בתוכניתו של צ'רצ'יל, ובקיץ של שנת 1943 פלשו בעלות הברית לסיציליה וממנה פלשו לאיטליה עצמה. הקרב שהתפתח היה קשה מאוד ונמשך למעלה משנה וחצי. בוועידת טהראן, שהתקיימה בסוף אותה שנה, הוחלט סופית לרכז את מרב המאמצים בפתיחת חזית שנייה בצרפת. רוזוולט הבטיח לסטלין להביא להאצת ההכנות למבצע ולהוציאו לפועל במהירות האפשרית.

לקראת בוא הקיץ בשנת 1944 תמו ההכנות למבצע. רוזוולט בחר בגנרל דווייט אייזנהאואר על פני ג'ורג' מרשל לעמוד בראש כוח הפלישה המשותף של בעלות הברית. הפלישה קיבלה את הקוד מבצע אוברלורד ויצאה לפועל ב-6 ביוני 1944 בנחיתתם של למעלה מ-300 אלף חיילי בעלות הברית בחופי נורמנדי, במה שנחשב לפלישה הימית הגדולה בהיסטוריה. עם שוך הקרבות הראשונים ברור היה כי המבצע נחל הצלחה רבה. גרמניה אולצה לפצל את כוחותיה לשניים דבר שהחליש את כושר עמידתה. בעלות הברית השתלטו על חופי צרפת והחלו בהדיפת גרמניה הנאצית ובעלות בריתה אט אט מאירופה. בשלב זה ניצחונן של בעלות הברית היה ברור לכול, וזמנם של הרייך השלישי והאימפריה היפנית היה קצוב.‏[16]

פרויקט מנהטן[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרויקט מנהטן

ב-2 באוגוסט 1939 פנה אלברט איינשטיין במכתב אל רוזוולט, ובו התריע על יכולתה של גרמניה הנאצית לצעוד בדרך שתוביל לפיתוח נשק גרעיני. בעקבות מכתב זה הורה הנשיא להגביר את המחקר בפיזיקה גרעינית. ב־7 במרץ 1940 שלח איינשטיין לרוזוולט מכתב נוסף, כדי לנסות ולהאיץ את יישום הרעיון.‏[17] רוזוולט מינה ועדה מייעצת, שמימנה ניסוי ביקוע ראשון באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. רק במאי 1942, חמישה חודשים לאחר כניסתה של ארצות הברית למלחמה, קיבל רוזוולט החלטה להוציא את התוכנית אל הפועל במלוא המרץ. למטרה זו הוקם פרויקט מנהטן שעמל על פיתוח נשק גרעיני שיביא לסיום המלחמה, פרויקט שאת סופו רוזוולט לא זכה לראות.

הידרדרות בריאותו ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגן הנשיא היוצא ואלאס מימין, סגן הנשיא הנבחר טרומן במרכז, והנשיא רוזוולט משמאל נוסעים יחדיו ברכב ב-10 בנובמבר 1944, שלושה ימים לאחר תום הבחירות
"שלושת הגדולים" בוועידת יאלטה
רוזוולט נפגש עם אבן סעוד, מלך ערב הסעודית
הלווייתו של רוזוולט
כהונה רביעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריאותו של רוזוולט החלה להידרדר במהירות החל מ-1940, ועד הבחירות לנשיאות ארצות הברית שנערכו ב-1944 הוא אובחן כסובל מבעיות בריאותיות רבות: לחץ דם גבוה, נפחת, טרשת עורקים ותעוקת לב. למרות זאת, מנהיגותו של רוזוולט בזמן המלחמה שימרה את הפופולריות שלו ובניגוד לבחירות ב-1940, בהן התמודדותו הייתה נושא שנוי במחלוקת, למעטים היה ספק הפעם כי רוזוולט ינסה לזכות בכהונה רביעית. לכל אורך מערכת הבחירות ניסו הרפובליקנים לנצל את בריאותו הרופפת וטענו כי הוא חולה מדי ואינו כשיר לשמש כנשיא. חששות אלה לא היו רק נחלתם של הרפובליקאים, וגם קולות מתוך מפלגתו של רוזוולט הביעו דאגה שמא לא יחיה עד סיום כהונתו. בהתאם לחוקת ארצות הברית, במקרה בו הנשיא המכהן נפטר, סגנו מושבע לנשיאות במקומו. לחץ כבד הופעל על רוזוולט להחליף את סגנו דאז הנרי ואלאס, שנתפס כבעל דעות שמאלניות קיצוניות מדי, באדם מתון יותר. לאחר לבטים בחר רוזוולט בסנאטור האלמוני הארי טרומן כשותפו למרוץ. למרות החששות, ניהל רוזוולט מערכת בחירות נמרצת והצליח לזכות בכהונה רביעית כאשר ניצח בבחירות שנערכו ב-7 בנובמבר את המועמד הרפובליקני, תומאס דיואי, ברוב של 53.4% מקולות הבוחרים, כשהוא סוחף אחריו 36 מדינות.

ימיו האחרונים ועיצוב העולם שלאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהניצחון בחזית האירופאית נראה מובטח, החל רוזוולט במאמצים להביא את בעלות הברית לידי הסכמה באשר למדיניות המשותפת שבה יש לנקוט לאחר סיום המלחמה. בוועידת יאלטה הצליח רוזוולט לקבל את הסכמתו של סטלין להצטרף לארגון האומות המאוחדות שאותו יזם. הוא גם קיבל ממנו הבטחה להצטרף למלחמה נגד יפן 90 יום לאחר סיום המלחמה באירופה. מנגד, הסכימו צ'רצ'יל ורוזוולט לדרישתו של סטלין לספח לברית המועצות את השטחים שנכבשו בזמן המערכה בפולין. הוחלט כי פולין, כתמורה על אובדן השטחים במזרח, תפוצה בשטחים ממערב לה. סטלין הבטיח עצמאות ועריכת בחירות חופשיות בכל מדינות מזרח אירופה שנכבשו על ידי הצבא האדום, אך הבטחה זו לא קוימה וסטלין הקים את הגוש המזרחי. היסטוריונים רבים מחזיקים בדעה כי רוזוולט ידע על כוונותיו האמיתיות של סטלין במזרח אירופה, אך התעלם מהן. אחת הסיבות שנתנו לכך הייתה שרוזוולט ביקש לפייס את ברית המועצות שספגה את מלוא עוצמתו של הוורמאכט במשך קרוב לשלוש שנים, ונפגעה מהמלחמה בצורה הקשה ביותר. סיבה אפשרית נוספת, הייתה רצונו של רוזוולט לשמור על יחסים טובים עם סטלין, דבר שהוא ראה כחשוב על מנת לשמור על שלום עולמי גם לאחר המלחמה. בניגוד לצ'רצ'יל, רוזוולט לא העריך כהלכה את הסכנה הטמונה באימפריה הסובייטית הקומוניסטית שבנה סטלין, והאמין כי ניתן יהיה להביא לריסונה בעזרת ארגון האומות המאוחדות. קיימת סברה כי בריאותו הרופפת של רוזוולט, שנראה רזה, חולני ושברירי, השפיעה על שיקול דעתו. באותה תקופה רופאו האישי של צ'רצ'יל העיר על מצבו של רוזוולט ואמר כי הוא גוסס, והעריך שנשארו לו רק מספר חודשים לחיות.‏[18] מקורבים לרוזוולט התנגדו לסברה זאת וטענו שהוא היה צלול לחלוטין.

לאחר ועידת יאלטה, יצא רוזוולט למסע דילוגים ברחבי העולם שבמהלכו נפגש עם פארוק הראשון מלך מצרים, היילה סלאסי קיסר אתיופיה ואבן סעוד מלכה הראשון של ערב הסעודית. במרץ 1945 נאם רוזוולט בפני הקונגרס בעודו יושב על כיסא, דבר שהיווה עדות נוספת למצב בריאותו הקשה. על ארגון האומות המאוחדות אותו שאף להקים אמר: "אנו מציעים ארגון כלל-עולמי שבו לכל מדינה שוחרת שלום תהיה האפשרות להצטרף". זמן קצר לאחר מכן, שלח רוזוולט מכתב נזעם לסטלין שבו האשים אותו בהפרה בוטה של התחייבויותיו בוועידת יאלטה. סטלין בתגובה שלח מכתב זועם משלו שבו האשים את רוזוולט, בכך שהוא מנסה לחתום על הסכם שלום נפרד עם גרמניה הנאצית. על כך הגיב רוזוולט באומרו: "איני יכול שלא לחוש כעס כלפי המודיעים שלך על כך שסילפו את פעולותיי בצורה כה זדונית".‏[19] היו אלה ניצניה הראשונים של המלחמה הקרה העתידה לבוא בסיום מלחמת העולם השנייה.

עד אפריל 1945, כבר היו בעלות הברית עמוק בתוך שטח גרמניה והצבא האדום החל להקיף את ברלין כהכנה לקרב על ברלין, שהיה אחד הקרבות האחרונים במלחמת העולם השנייה.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף מרץ 1945, נסע רוזוולט לביתו שבוורם ספרינגס, ג'ורג'יה, מקום שמאז 1932 שימש לו כמפלט למנוחה ולהסדרת מחשבותיו. בית זה זכה, במהלך השנים, לכינוי "הבית הלבן הקטן". בעודו שם, ב-12 באפריל, הוא התיישב לצורך ציור דיוקנו על ידי הציירת אליזבת שומטוף. שומטוף לא השלימה את הדיוקן, שכן לאחר זמן מה אמר רוזוולט פתאום כי הוא סובל מכאב ראש קשה והתמוטט. כפי שהתברר מאוחר יותר, לקה רוזוולט בדימום תוך-גולגולתי ונפטר מספר שעות לאחר מכן. סגן הנשיא טרומן הושבע לנשיאות במקומו עוד באותו יום.

הידיעה על מותו של רוזוולט התפשטה במהירות והתקבלה בהלם על ידי הציבור בארצות הברית ובעולם כולו. חומרת מצבו הבריאותי לא הייתה ידועה לציבור הרחב מכיוון שהתקשורת ראתה את הנושא כטאבו ונמנעה מלדווח עליו. המעטים שבכל זאת הפרו את קשר השתיקה, וטענו כי הנשיא חולה וחלש, נתקלו בהכחשות נמרצות מצד הממשל. התגובות על מותו של רוזוולט הגיעו מכל העולם. צ'רצ'יל תיאר את מותו של רוזוולט כמכה פיזית קשה (גם בגלל הביקורת שכתב באוטוביגרפיה שלו-העובדה שהוא לא הכין מספיק את סגנו, טרומן, ולא עירב אותו בעומק הדברים, וטרומן הגיע לפגישה הראשונה עם צ'רצ'יל כשהוא לא יודע כמעט כלום על מהלכי המלחמה), וגם סטלין הביע זעזוע עמוק. (מנגד, היטלר הגיב על קבלת הבשורה בהתלהבות חסרת מעצורים). מאות אלפי אנשים נעמדו בצד הדרך בעוד התהלוכה הנושאת את ארונו עשתה את דרכה אל עבר האחוזה המשפחתית שלו בהייד פארק שבעמק ההדסון במדינת ניו יורק. לבקשתו, נקבר רוזוולט בגן ורדים הנמצא בשטח האחוזה.

לאחר מותו: מורשתו והנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרומן בעת השבעתו לנשיאות מספר שעות לאחר שנקבע מותו של רוזוולט

ב-8 במאי, פחות מחודש לאחר מותו, הגיע הרגע לו חיכה רוזוולט יותר מכל ואותו לא זכה לראות, כניעת גרמניה הנאצית. הנשיא טרומן הקדיש את חגיגות יום הניצחון באירופה לזכרו של רוזוולט כאות כבוד לאיש שהקדיש את שנות חייו האחרונות לסיום המלחמה. סטלין עמד בהבטחה שנתן לרוזוולט בוועידת יאלטה וב-8 באוגוסט, 90 יום בדיוק לאחר סיום המלחמה באירופה, הכריזה ברית המועצות מלחמה על יפן ופלשה למנצ'וריה. ברם, הייתה זו מלחמה קצרת מועד מבחינתה של ברית המועצות, שכן ב-6 באוגוסט הטילה ארצות הברית פצצת אטום על העיר הירושימה, ושלושה ימים אחר כך הטילה פצצה נוספת על העיר נגסאקי. יפן נכנעה חמישה ימים לאחר מכן ב-15 באוגוסט. ההחלטה בדבר השימוש בפצצה נפלה לידי הנשיא טרומן שהחליט להשתמש בפירותיו של פרויקט מנהטן, אותו יזם רוזוולט, ולהביא לסיומה המהיר של המלחמה נגד יפן. ב-26 ביוני, חזונו של רוזוולט יצא לפועל עם חתימתם של 50 מדינות על מגילת האומות המאוחדות שהביא ליסודו של הארגון.

רוזוולט נחשב על ידי רבים לאחד מטובי נשיאי ארצות הברית. בסקרים המבוצעים מדי מספר שנים בארצות הברית, הוא מדורג בקביעות בשלושת המקומות הראשונים, יחד עם ג'ורג' וושינגטון ואברהם לינקולן, כאחד מהנשיאים המוצלחים ביותר.‏[20] מרבית ההיסטוריונים מתארים את רוזוולט באופן חיובי, כאיש שהצליח לחלץ את ארצות הברית מהשפל הגדול, והוביל את המדינה בתקופה הקשה של מלחמת העולם השנייה עד לניצחון מכריע. רוזוולט עזר גם לבסס את ארצות הברית כמעצמת על, ובאמצעות נאום ארבע החירויות, מיצב אותה בחזית הזירה העולמית. אישים רבים בממשלו של רוזוולט מונו מאוחר יותר לתפקידי מפתח בממשלותיהם של הנשיאים טרומן, קנדי וג'ונסון שאימצו לחיקם את המורשת הפוליטית שהותיר אחריו.

לאחר מותו של רוזוולט, אשתו, אלינור, המשיכה להיות דמות משמעותית בפוליטיקה של ארצות הברית ובעולם כולו, והיא שימשה, במשך מספר שנים, כנציגה בעצרת האומות המאוחדות ונשיאת ועדת זכויות האדם של האומות המאוחדות.

אתרים רבים בחייו של רוזוולט כגון: ביתו בהייד פארק, ובית הנופש שלו בוורם ספרינגס[הסבר 1] הפכו עם השנים לאתרים היסטוריים. שמו של רוזוולט מונצח במאות מקומות שונים בארצות הברית ובעולם, ודמותו מונצחת על מטבע של עשרה סנט אמריקני. ב-1997 נחנכה אנדרטת פרנקלין דלאנו רוזוולט, שמהווה כיום מוקד משיכה תיירותי למיליוני אנשים מכל רחבי העולם. בשנת 2012 נחנך בניו יורק פארק ארבע החירויות על שמו. הפארק ממוקם באי רוזוולט הקרוי גם כן על שמו. כהונתו הארוכה במיוחד של רוזוולט הביאה את הקונגרס של ארצות הברית להעביר את התיקון ה-22 לחוקת ארצות הברית שהגביל את כהונת הנשיא לשתי קדנציות בלבד.

חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנקלין ואלינור רוזוולט. תמונה משנת 1905
אחת התמונות הידועות היחידות, אשר בה נראה רוזוולט על כיסא גלגלים

ב-17 במרץ 1905 נישא רוזוולט לאלינור רוזוולט, אחייניתו של הנשיא דאז תאודור רוזוולט, ובת דודתו הרחוקה.‏[21] פרנקלין היה כריזמטי, יפה תואר ופעיל חברתית. בניגוד אליו עמדה אלינור שהייתה אומנם דעתנית ופעלתנית אך סבלה מביישנות ושנאה אירועים חברתיים. לזוג נולדו שישה ילדים:

כל ארבעת הבנים שהגיעו לבגרות שירתו כקצינים בזמן מלחמת העולם השנייה ועוטרו בעיטורים על אומץ לב. ג'יימס ופרנקלין דלאנו הבן (השני) נבחרו לבית הנבחרים של ארצות הברית. למרות מספר ניסיונות, הם לא הצליחו להיבחר לתפקידים בכירים יותר בממשל.

המתיחות בנישואיהם של בני הזוג החלה כמעט מן ההתחלה. אמו השתלטנית של רוזוולט, שרה, לא חיבבה את אלינור, אותה ראתה כצעירה חסרת ניסיון שאינה מתאימה לשמש אישה לבנה, והביעה התנגדות לנישואים. לאחר החתונה נהגה שרה לבקר תכופות בביתם של בני הזוג, דבר שגרם לאלינור מפח נפש. יחסיהם של הזוג עלו על שרטון לאחר שב-1916 גילתה אלינור כי רוזוולט מנהל רומן עם מזכירתה לוסי מרסר. על פי הסברה המקובלת, אלינור הציעה לרוזוולט גירושים אך אמו התערבה מיד באומרה לבנה כי הדבר ימיט חרפה לשם המשפחה, וכי אם הוא לא יפסיק את יחסיו עם מרסר הוא ינושל מהירושה המשפחתית. רוזוולט התרצה והפסיק את יחסיו עם מרסר אך הנישואים מעולם לא חזרו להיות כשהיו. אלינור בחרה לעבור להתגורר בנפרד מרוזוולט, ויש שהגדירו את נישואיהם מאז "נישואים מטעמי נוחות".‏[23]

נכות בעקבות מחלת שיתוק ילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1921 בעודו נופש באי קמפובלו שבניו ברנזוויק, קנדה, יצא רוזוולט לשייט עם חברים במפרץ פאנדי שבמהלכו נפל למימיו הקפואים של המפרץ. באותו הלילה החל רוזוולט לחוש ברע, חום גופו עלה, והוא סבל מכאבים עזים ברגליו ובגבו. לאחר שהתעורר בבוקר שלמחרת גילה כי רגליו רדומות. מצבו המשיך להידרדר במהירות, ומספר ימים לאחר מכן הוא כבר היה משותק לחלוטין מהמותניים ומטה. רופאים שבדקו את רוזוולט קבעו כי הוא נפגע ממחלת שיתוק הילדים, מחלה נפוצה וחשוכת מרפא באותה העת, וכי השיתוק שנגרם לו הוא לצמיתות. רוזוולט סירב להשלים עם רוע הגזירה, ולמשך שארית ימיו האמין, כנגד כל הסיכויים, כי הוא יחזור לעשות שימוש ברגליו. בתקווה להביא להקלה במצבו, הוא החל לעבור טיפולי הידרותרפיה, וב-1926 רכש לשם כך את בית הנופש בוורם ספרינגס, מקום בו יסיים את חייו קרוב ל-20 שנים מאוחר יותר. בסיועם המסור של אלינור וחברים קרובים הצליח רוזוולט להשתקם מעט ואף למד ללכת מספר צעדים בסיועו של אדם נוסף, תוך שהוא נעזר בברזלים מיוחדים שהוצמדו לרגליו ובמקל הליכה. רוזוולט עמל קשה בניסיון לשכנע אנשים כי מצבו משתפר, מכיוון שהאמין כי דבר זה יסייע בידו להתמודד על משרה ציבורית בעתיד. עובדת היותו נכה רגליים המשתמש בכיסא גלגלים לא הוחצנה מעולם על ידי התקשורת. רוזוולט גם דאג שלא להצטלם כשהוא יושב על כיסא גלגלים. בפני הציבור הוא היה מופיע כשהוא עומד ונתמך על ידי אדם נוסף,[הסבר 2] ואת נאומיו היה נושא כשהוא נשען על דוכן שהוקם במיוחד למענו. מאמציו אלה נשאו פרי, ובמהלך שנותיו הרבות בפוליטיקה, רוב אזרחי ארצות הברית לא היו מודעים לחומרת מצבו.

לפני היבחרו לנשיא, רוזוולט היה אחד האישים הראשונים שסייעו לקהילה הסובלת מלקויות מחלת שיתוק הילדים. הוא היה הראשון שהקים מוסדות שיקום ואיסוף תרומות למחקר המחלה. רוזוולט השקיע מממונו האישי בהקמת מוסדות אלה ובניהולם, וקבע גם מי ינהלם אחרי פרישתו. מוסדות אלה תרמו רבות לשיפור איכות חייהם של הלוקים בהשפעות מחלת שיתוק הילדים, לחקר המחלה ולמציאת חיסון כנגדה.[הסבר 3][24]

מחקר מדעי היסטורי מקיף שהוכן בשנת 2003 ושבדק ביסודיות את נתוני מחלתו של רוזוולט מצא סבירות גבוהה לכך שהסיבה לשיתוקו לא אובחנה נכון בשעתה ונגרמה כנראה כתוצאה מתסמונת גיאן-בארה ולא משיתוק ילדים.‏[25]

הפולמוס סביב נשיאותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניו דיל ומדיניות הרווחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט הותקף על מדיניותו הכלכלית שהביא למעבר מהגישה האינדיבדואליסטית, השמה את היחיד במרכז ונחשבת לאבן יסוד בחברה האמריקאית, לגישה המבוססת על קולקטיביזם. מעבר זה, שהתבטא בחיזוק מדיניות הרווחה והגברת הפיקוח על הכלכלה, ספג ביקורת נוקבת בחוגים רבים ובמיוחד בחוג הליברטריאניסטים. ביקורת זו על רוזוולט לא שככה גם לאחר מותו, והיא ממשיכה להישמע בחוגים רבים גם כיום. המבקרים טוענים כי מדיניותו הכלכלית גרמה להארכה מיותרת של השפל הכלכלי, וכי יישום מדיניות המבוססת על לסה פר, הדוגלת בחוסר התערבותה של הממשלה, הייתה מביאה לסיום המשבר במהירות גבוהה הרבה יותר. הכלכלן הנודע תומאס דילורנזו מהאסכולה האוסטרית הטיב לבטא טענה זו כאשר אמר: "תוכנית הניו דיל של רוזוולט האריכה והעמיקה את השפל הכלכלי. הטענה כי רוזוולט הוציא את ארצות הברית מהשפל והציל את הקפיטליזם מעצמו היא מיתוס שנלמד בבתי הספר האמריקאים במשך עשרות שנים".‏[26] נתוני האבטלה מתקופת נשיאותו נראה כי יש בהם משום לחזק את טענות המבקרים. בשנים הראשונות לכהונתו של רוזוולט אחוז המובטלים אמנם ירד, אך מאוחר יותר עלה בחזרה, ועמד על ממוצע של כ-16%, מספר גבוה לכל הדעות. רק עם כניסתה של ארצות הברית למלחמה ירדה רמת האבטלה בצורה דרסטית וארצות הברית יצאה מהשפל.

ביקורת נוספת הנשמעת כלפי רוזוולט נוגעת לעלייה החדה במיסים, שלטענת המבקרים הקשתה על מעסיקים לשכור עובדים, וליזמים לגייס הון ראשוני. נטען כי השמדת היבולים במסגרת חוק ההתאמה החקלאית (Agricultural Adjustment Administration) בתקופה שבה אחוז גדול מהציבור סבל מרעב הייתה שגויה, והביאה לפגיעה בשכבות החלשות. מנגד עומדים נתוני סקר שבוצע בזמן השפל, שהצביע על כך שבין 80% ל-90% מהאנשים מהמעמד הנמוך, שלפי טענת המבקרים היו צריכים להתנגד לרוזוולט, דווקא תמכו במהלכיו. תומכי הניו דיל טוענים עוד כי פעולותיו של רוזוולט היו נכונות ונחוצות, והם שהוציאו בסופו של דבר את ארצות הברית מהשפל הגדול.

זכויות האזרח וכליאת היפנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשמיו של רוזוולט בנושא זכויות האדם הוא נושא שנוי במחלוקת. רוזוולט היה חייב בתמיכתם של הדמוקרטים ממדינות הדרום, שהיוו רוב במפלגה באותה עת, על מנת להעביר את חקיקות הניו דיל. אפליה וחוקים גזענים היו מקובלים במדינות הדרום של ארצות הברית באותה תקופה, והדמוקרטים ממדינות אלה התנגדו בתוקף לכל דרישה לשוויון גזעי. עקב חששו מהעלאת חמתם של נציגיי המדינות הדרומיות, שעלול היה להביאם להתנגד לתוכניותיו הכלכליות, נמנע רוזוולט מלתמוך בגלוי בחקיקות בנושא זכויות האזרח, ואף תמך בהפרדה גזעית בתוכניות הניו דיל השונות. פעולות אלה של רוזוולט היו מקובלות בנוף הפוליטי של המחצית הראשונה של המאה ה-20. למרות זאת רוזוולט זכה לתמיכה רחבה מקרב מיעוטים רבים כגון אפרו-אמריקנים, יהודים וקתולים וזאת, בין היתר, בזכות מספר השגים בולטים בנושא זכויות האזרח שהוא הצליח להעביר למרות הקשיים. עם כניסת ארצות הברית למלחמה הוציא רוזוולט את הצו הנשיאותי 8802. מטרות הצו היו להבטיח חלוקה הוגנת של מקומות העבודה החדשים שנוצרו בעקבות המלחמה גם למיעוטים, ולצורך כך הוקמה ההוועדה להזדמנות שווה בתעסוקה (Fair Employment Practice Commission). רוזוולט גם הפעיל לחץ לקבלתם של אפרו-אמריקנים לתפקידים משמעותיים יותר בצבא וקירב אותם לתפקידי השפעה במפלגה הדמוקרטית. המבקרים לעומת זאת טוענים כי מהלכים אלה לא היו יוזמות אישיות של רוזוולט ובוצעו בעיקר בזכות השפעתה של אשתו, אלינור, וליברלים אחרים. הם טוענים עוד כי גם בזמן המלחמה המשיכה ההפרדה הגזעית בצבא האמריקאי בניגוד להנחיות, וכאשר פנו נציגיי האפרו-אמריקנים בעניין לרוזוולט הוא הבטיח לעזור, אך למעשה לא עשה דבר לשינוי המצב.

אזרחים יפנים עולים לרכבת בדרכם למחנות הסגר בעת העקירה

ב-19 בפברואר 1942 חתם רוזוולט על הצו הנשיאותי 9066 שהביא לעקירתם של כ-120 אלף אזרחיי ארצות הברית ממוצא יפני והכנסתם למחנות הסגר. הכליאה נעשתה בנימוק שהיפנים המתגוררים בארצות הברית עלולים להיות גיס חמישי ולסייע למדינת מוצאם, שלאחר התקיפה בפרל הארבור הפכה לאויבת ראשונה במעלה של האמריקנים. גם חלק מהאזרחים ממוצא איטלקי וגרמני זכו ליחס דומה. תומכיי המהלך טוענים כי לרוזוולט לא הייתה ברירה אלא לבצעו לאחר שהובא לידיעתו חומר סודי שהצביע לכך שהציבור היפני בפיליפינים ובקליפורניה גילה תמיכה בצעדיי יפן לאורך תקופה ארוכה, וכי מסרים סודיים שפוענחו על ידי מפענחי צפנים הצביעו על קיומם של מרגלים בתוך שטח ארצות הברית שהעבירו מידע ליפן לפני ואחרי המתקפה על פרל הארבור. בניגוד לכך טוענים המתנגדים כי הכליאה הייתה בלתי חוקתית ומיותרת מכיוון שהיא לא הצליחה לעמוד במטרתה העיקרית, לעצור את המרגלים שפעלו למען האימפריה היפנית. המתנגדים טוענים עוד כי הכליאה הייתה מושפעת בחלקה מגזענות, ומביאים כדוגמה את הדברים שכתב רוזוולט על הגירת היפנים ב-1925: "קליפורניה התנגדה (להגירה) ובצדק תוך שימוש בטענה הבסיסית כי המהגרים היפנים אינם מסוגלים להיטמע באוכלוסייה האמריקאית... כל אחד שזכה לטייל במזרח הרחוק יודע כי מיזוג דם אסיאתי ביחד עם דם אירופאי או אמריקאי מפיק, בתשע מקרים מתוך עשר, תוצאות מצערות ביותר".‏[27] פעולותיו של רוזוולט על אף שנראות חריגות כיום, לא נראו כך באותה עת, כפי שניתן ללמוד מפסק דין קורמאטסו נגד ארצות הברית, שניתן ב-1944, בה קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית כי כליאת היפנים חוקית. החלטה זו נהפכה רק בשנת 1983. כיום העקירה היא מושא לביקורת היסטורית ומגונה כגזענית באופייה. היא נחשבת לתמרור אזהרה לפגיעה בזכויות אדם שעלולה להתרחש בנסיבות קשות מבחינה ביטחונית. עם זאת, יש המגנים עדיין על העקירה ורואים אותה כהכרח בזמן מלחמה טוטאלית. לטענתם גיס חמישי הינו איום משמעותי, אף על פי שנראה כי היפנים לא היוו גיס שכזה.

יחסו ליהודים ולשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים בתקופת חייו של רוזוולט סבלו פעמים רבות מאפליה גלויה. החזקה בדעות אנטישמיות הייתה דבר נפוץ, אך הדעה הרווחת היא שרוזוולט עצמו לא החזיק בדעות כאלה. ראיה לכך ניתן למצוא בעובדה שרבים מחבריו הפוליטיים הקרובים, כמו פליקס פרנקפורטר וברנרד ברוך היו יהודים, ואף סייעו לו רבות בקבלת תמיכת היהודים בעיר ניו יורק. רוזוולט גם מינה את פרנקפורטר לשופט בבית המשפט העליון ואת הנרי מורגנטאו (הבן) לשר האוצר היהודי הראשון בתולדות ארצות הברית. אישיים יהודים רבים אחרים מונו לתפקידים בכירים בממשלו של רוזוולט, דבר שזיכה אותו לא פעם בביקורת קשה. קריאות ששיבשו את שמו של "הניו דיל" ל"דיל היהודי"[הסבר 4] וטענות לכך שהוא "מעמיס" את הממשל ביהודים הם דוגמה טובה להלך הרוח ששרר בקרב חוגים רבים בארצות הברית באותה תקופה.

פליטים יהודים מציצים מחלון הספינה סנט לואיס בעת הפלגתה

רוזוולט גינה בחריפות את רדיפת היהודים שהחלה בגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון. החל מ-1937 גדל בצורה חדה מספר היהודים שביקשו להימלט מגרמניה, ורוזוולט התבקש, על ידי ארגונים וחברי קונגרס יהודים, לאפשר לפליטים להתיישב בארצות הברית. רוזוולט סירב לבקשה והציע כי הפליטים יתיישבו במדינות אחרות, אך רק לא בארצות הברית. לחצים מצד יהודים רבי השפעה כמו גם מצד אשתו, אלינור, לשנות את החלטתו לא נשאו פרי. רוזוולט יזם את ועידת אוויאן, שהתכנסה ביולי 1938 בהשתתפות 32 מדינות, כדי לדון בפתרון אפשרי לזרם הפליטים הגואה מגרמניה הנאצית, אלא שהוועידה כשלה, והמדינות המשתתפות בה, כולל ארצות הברית, לא הסכימו להגדיל את מכסות ההגירה לתחומן. הדעה הרווחת היא שרוזוולט חשש מלעורר את זעמם של אישים כמו צ'ארלס לינדברג שהיה אחד ממבקריו החריפים, ונהג לנצל כל עלייה ברגשות אנטישמיים על מנת לתקוף את מדיניותו של רוזוולט. מסיבה זו, מעט מאוד יהודים הצליחו לברוח לארצות הברית, ורק כ-22 אלף פליטים מגרמניה קיבלו אשרת שהייה, כאשר רק חלק מהם היו יהודים. מקרה מפורסם וזכור במיוחד מתאר את ניסיונותיה של הספינה "סנט לואיס" לקבל אישור להיכנס לארצות הברית. על סיפונה של הספינה היו כאלף יהודים שברחו מגרמניה וביקשו לקבל מקלט בארצות הברית מרדיפות הנאצים, שהתעצמו לאחר ליל הבדולח. רוזוולט לא נענה לבקשת הספינה ומחלקת המדינה שברשותו סירבה לאפשר את כניסה של הספינה לארצות הברית. הפליטים נאלצו בסופו של דבר לחזור לאירופה, וכתוצאה מכך רבים מהם נספו בשואה.‏[28] בשנת 1939 הוא לא תמך בהצעת חוק של אדית רוג'רס שבאה לאפשר ל-20 אלף ילדים יהודים מתחת לגיל 14 להיכנס לארצות הברית ובסופו של דבר הצעת החוק נכשלה.

הנשיא רוזוולט ידע שהגירת יהודים לארצות הברית אינה פופולרית. הוא נמנע מכל פעולה לטובת היהודים באירופה, ומינה את ידידו ברקינרידג' לונג לאחראי על עניין הפליטים. לונג הורה ביוני 1940 לקונסולי ארצות הברית באירופה לדחות שוב ושוב מתן ויזות כניסה לארצות הברית. התוצאה הייתה שמכסת ההגירה השנתית נוצלה רק בכ-10% וממאות אלפי יהודים נמנעה ההצלה על ידי כניסה לארצות הברית.

משרד החוץ האמריקאי אישר באוקטובר 1942 שאכן הנאצים נמצאים בעיצומה של תוכנית להרוג את כל יהודי אירופה‏[29]. כאשר רוזוולט דן ב-1942 על השמדת היהודים באירופה עם אישים כסטיבן שמואל וייז הוא אמר שהפתרון הטוב ביותר לעצירת זוועות הנאצים הוא להביא להשמדתה של גרמניה הנאצית,‏[30].

לאחר שבעלות הברית שחררו את צפון אפריקה מהכיבוש הנאצי, השאיר רוזוולט את משטר וישי, כולל המשרד לענייני יהודים, החוקים והתקנות נגד יהודים, ומחנות ריכוז ליהודים. רוזוולט נפגש עם נציגי ממשל צרפתי אלה ב-17 בינואר 1943 ובין השאר קבע כי אחוז היהודים במקצועות החפשיים (רופא, עו"ד וכו') גבוה מדי ויש להפחיתו כך שיהיה יחסי לחלק היהודים באוכלוסייה (תוכן הפגישה היה סודי באותה עת). רק לאחר מסע לחצים של יהודים בארצות הברית הוחל בביטול החוקים האנטי-יהודיים בצפון אפריקה בתהליך איטי שארך כשנה מיום השחרור. מחנות הריכוז ליהודים נסגרו סופית רק כחצי שנה לאחר השחרור.[5]

לפני הבחירות לנשיאות של 1944, הסנאט והקונגרס החלו תהליך של אישור הקמת מועצה לפליטי המלחמה. תוך כדי התהליך הסתבך לונג בשקרים על מספר הפליטים שכבר הגיעו לארצות הברית. שר האוצר היהודי הנרי מורגנטאו (הבן) שכנע את רוזוולט להקים מועצה זו כדי להימנע משערוריה שתזיק לרוזוולט בבחירות. המועצה הוקמה בינואר 1944 ואכן הצילה יהודים.‏[31] הוועדה גם עזרה לממן את פעולותיו של ראול ולנברג, דיפלומט שבדי וחסיד אומות העולם שסייע בהצלתם של למעלה ממאה אלף יהודים בזמן השואה. למרות זאת, היה זה מעט מדי ומאוחר מדי, משום שבנקודת זמן זו מרבית הקהילות היהודיות כבר הושמדו בשואה.

לקראת הבחירות לנשיאות ב-1944 לרוזוולט היה חשוב לזכות בתמיכת מיליוני האמריקאים ממוצא פולני[6], ולכן הצטרף לבריטים ושלח מפציצים אמריקאים להטיל הספקה לעזרת מרד ורשה. לעומת זאת היהודים תמכו בו תמיד ברובם הגדול ולא היה לו צורך פוליטי להפציץ את אושוויץ, לכן אין זה מפליא שממשל רוזוולט התנגד להפצצת אושוויץ.

בכל זאת, לזכותו של רוזוולט עומדת שליחת מכתב מאיים (על ידי שר החוץ קורדל הול) ב-26 ביוני 1944 לשליט הונגריה מיקלוש הורטי ובו נכתב: "אני סומך לא רק על שיקולים הומניטרים אלא גם על כוח הנשק... גורל הונגריה לא יהיה כמו אף אחת מהארצות התרבותיות... אלא אם המשלוחים יופסקו מידית". ‏[32] מספר ימים אחר כך, ב 2 ביולי 1944 בודפשט הופצצה קשות על ידי 600 מפציצים אמריקאים. המכתב (עם מכתבים נוספים של מלך שבדיה, האפיפיור ועוד) יחד עם ההפצצה שכנעו את הורטי להפסיק את המשלוחים לאושוויץ, וכך ניצלה שארית יהודי הונגריה (כ-200,000 נפש, בעיקר בבודפשט) .[33] למסעות רצח נוספים לא היה ה"הספק התעשייתי" של אושוויץ.

ב-1945 החל להשתנות מוקד עניינים של רבים מהפליטים היהודים. רבים החלו לפתח שאיפות ציונית, ובמקום לנסות ולהגר לארצות הברית, החלו לנסות לעלות לארץ ישראל שהייתה נתונה תחת שלטון המנדט הבריטי. נראה שרוזוולט הביע תחילה תמיכה ברעיון, ובשיחות פרטיות אף הציע להקים מדינה יהודית בשטח המנדט על ידי ביצוע טרנספר לערביי ארץ ישראל ויישוב יהודים במקומם.‏[34] למרות זאת, זמן קצר לפני מותו, שלח רוזוולט לאבן סעוד, מלך ערב הסעודית, איגרת בה הסתייג מרעיון המדינה היהודית באומרו שהממשלה שברשותו לא תתמוך בשום פעולה באזור שלא תהיה מקובלת על הערבים והיהודים יחדיו.‏[35] הפרשנות המקובלת היא כי רוזוולט שלח איגרת זו על מנת לשאת חן בעיניי אבן סעוד והערבים בכלל, אותם ראה כבעלי ברית חשובים בעתיד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Black, Conrad. Franklin Delano Roosevelt: Champion of Freedom (2003)
  • Burns, James MacGregor. Roosevelt (2 vol.) (1956, 1970)
  • Coker, Jeffrey W. Franklin D. Roosevelt: A Biography. Greenwood (2005)
  • Freidel, Frank. Franklin D. Roosevelt: A Rendezvous with Destiny (1990)
  • Freidel, Frank. Franklin D. Roosevelt (4 vol.) (1952–73)
  • Davis, Kenneth S. FDR: The Beckoning of Destiny, 1982–1928 (1972)
  • Goodwin, Doris Kearns. No Ordinary Time: Franklin and Eleanor Roosevelt: The Home Front in World War II (1995)
  • Jenkins, Roy. Franklin Delano Roosevelt (2003)
  • Lash, Joseph P. Eleanor and Franklin: The Story of Their Relationship Based on Eleanor Roosevelt's Private Papers (1971)
  • Morgan, Ted, FDR: A biography (1985)
  • Ward, Geoffrey C. Before The Trumpet: Young Franklin Roosevelt, 1882–1905 (1985)
  • Ward, Geoffrey C. A First Class Temperament: The Emergence of Franklin Roosevelt (1992)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים והסברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כיום מוזיאון המתופעל על ידי מדינת ג'ורג'יה
  2. ^ לרוב היה זה בנו או אחד מעוזריו
  3. ^ חיסון הומצא לבסוף ב-1955 על ידי יונה סאלק
  4. ^ מדובר במשחק מילים באנגלית New Deal לעומת Jew Deal

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Eleanor and Franklin, Lash (1971), 111 et seq.
  2. ^ יעקב אבישי, "1000 אישים", הוצאת עמיחי, עמ' 747.
  3. ^ FDR Biography - Early Political Career. Franklin & Eleanor Roosevelt Institute.
  4. ^ Jonathan Alter, The Defining Moment (2006), p. 190.
  5. ^ Gibbs, Nancy (November 10, 2008). "When New President Meets Old, It's Not Always Pretty", TIME. 
  6. ^ Alan Brinkley, Franklin Delano Roosevelt (Oxford: Oxford University Press, 2010), 31-32
  7. ^ Gold Confiscation: Will it happen again?. Blanchard Online. אוחזר ב־2003-03-02.
  8. ^ The Gold Confiscation Of April 5, 1933.
  9. ^ Pusey, Merlo J. F.D.R. vs. the Supreme Court, American Heritage Magazine, April 1958,Volume 9, Issue 3
  10. ^ Leuchtenburg (1963) pp 199–203.
  11. ^ Caputi, Robert Neville Chamberlain and Appeasement, Associated University Press, London, 2000 page 176
  12. ^ Roosevelt's Fireside Chat, 29 December 1940 from Wikisource.
  13. ^ Churchill, The Grand Alliance (1977) at 119.
  14. ^ The Victory Program, Mark Skinner Watson (1950), 331–366.
  15. ^ Theobald, Robert (1954). The Final Secret of Pearl Harbor. New York: Devin-Adair, 28. 
  16. ^ Franklin Delano Roosevelt: Foreign Affairs, באתר של אוניברסיטת וירג'יניה
  17. ^ Albert Einstein (20 February 1997). Albert Einstein's Albert Einstein's Letters to President Franklin D. Roosevelt (html). hypertextbook.com. Glenn Elert.
  18. ^ Franklin Delano Roosevelt. Conrad Black. 2005, Public Affairs. ISBN 9781586482824. Page 1075.
  19. ^ War in Italy 1943–1945, Richard Lamb (1996) at 287.
  20. ^ דוגמאות לכך ניתן למצוא במאמרים הבאים:
  21. ^ Question: How was ER related to FDR?. The Eleanor Roosevelt Papers.
  22. ^ הביוגרפיה של FDR באתר הספרייה והמוזיאון הנשיאותי שלו.
  23. ^ רותם דנון, נשיא אחד ביום - פרנקלין רוזוולט, באתר וואלה
  24. ^ פירוט תרומתו של רוזוולט למלחמה בפוליו (שיתוק ילדים) מופיע בסרט התיעודי "A Paralyzing Fear: The Story of Polio in America" מ-1998 [1].
  25. ^ Goldman, AS et al, What was the cause of Franklin Delano Roosevelt's paralytic illness?. J Med Biogr. 11: 232–240 (2003)
  26. ^ DiLorenzo, Thomas. The New Deal Debunked, The Free Market, Volume 24, Number 11, November 2004
  27. ^ Franklin D. Roosevelt's Editorials: April 30, 1925, for the Macon Telegraph
  28. ^ קטע על מסעה של האונייה (באנגלית) באתר של מוזיאון השואה האמריקני
  29. ^ PBS: Undersecretary of State Sumner Welles tells Rabbi Stephen Wise he has information confirming that the Nazis plan to kill all of Europe's Jews. [2]
  30. ^ The Nazi Holocaust 1938-1945 6,000,000 Deaths, The History Place: Genocide in the 20th Century
  31. ^ Wyman institute: FDR's One Step Against the Holocaust [3]
  32. ^ "The Man Who Stopped the Trains to Auschwitz: George Mantello" by David Kranzler, p. 117 "I rely not only on humanity, but also upon the force of weapons... Hungary's fate will not be like any other civilized... unless the deportations are stopped."
  33. ^ משפט אייכמן, עדות פרודיגר, ממנהיגי יהדות הונגריה [4]
  34. ^ FDR's Plan for a Jewish State in Palestine, By Robert Rockaway
  35. ^ איגרת מהנשיא רוזוולט לאבן סעוד, מלך ערב הסעודית (באנגלית), נשלחה ב-5 באפריל 1945


נשיאי ארצות הברית
ג'ורג' וושינגטון · ג'ון אדמס · תומאס ג'פרסון · ג'יימס מדיסון · ג'יימס מונרו · ג'ון קווינסי אדמס · אנדרו ג'קסון · מרטין ואן ביורן · ויליאם הנרי הריסון · ג'ון טיילר · ג'יימס פולק · זאכרי טיילור · מילרד פילמור · פרנקלין פירס · ג'יימס ביוקנן · אברהם לינקולן · אנדרו ג'ונסון · יוליסס סימפסון גרנט · רתרפורד הייז · ג'יימס גרפילד · צ'סטר ארתור · גרובר קליבלנד · בנג'מין הריסון · גרובר קליבלנד · ויליאם מקינלי · תאודור רוזוולט · ויליאם האוורד טאפט · וודרו וילסון · וורן הרדינג · קלווין קולידג' · הרברט הובר · פרנקלין דלאנו רוזוולט · הארי טרומן · דווייט אייזנהאואר · ג'ון פיצג'רלד קנדי · לינדון ג'ונסון · ריצ'רד ניקסון · ג'רלד פורד · ג'ימי קרטר · רונלד רייגן · ג'ורג' הרברט ווקר בוש · ביל קלינטון · ג'ורג' ווקר בוש · ברק אובמה החותם של נשיאי ארצות הברית.
מושלי ניו יורק
ג'ורג' קלינטון · ג'ון ג'יי · ג'ורג' קלינטון · מורגן לואיס · דניאל תומפקינס · ג'ון טיילר ·דהוויט קלינטון · ג'וזף ייטס · דהוויט קלינטון · נתניאל פיטשר · מרטין ון ביורן · אנוס ת'רופ · ויליאם מרסי · ויליאם סיוארד · ויליאם באוק · סילאס רייט · ג'ון יאנג · המילטון פיש · וושינגטון האנט · הורשיו סימור · מיירון קלארק · ג'ון קינג · אדווין מורגן · הורשיו סימור · ראובן פנטון · ג'ון הופמן · ג'ון אדמס דיקס · סמואל טילדן · לוסיוס רובינסון · אלונזו קורנל · גרובר קליבלנד · דייוויד היל · רוזוול פלאוור · לוי פ. מורטון · פרנק בלאק · תאודור רוזוולט · בנג'מין אודל · פרנק היגינס · צ'ארלס אוונס יוז · הוראס ווייט · ג'ון דיקס · ויליאם סולצר · מרטין גלין · צ'ארלס ויטמן · אל סמית' · פרנקלין דלאנו רוזוולט · הרברט לימן · צ'ארלס פולטי · תומאס דיואי · ויליאם הארימן · נלסון רוקפלר · מלקולם ווילסון · יו קארי · מריו קואומו · ג'ורג' פטאקי · אליוט ספיצר · דייוויד פטרסון · אנדרו קואומו Seal of New York.svg